קרייסט - פרק 9 "זה רציני או לא?"

האהאהא הפעם לא שכחתי!
*טייפו אפשריים כמו כל פעם
*איחוד מרגש (ממש לא)
*הנאה לא מובטחת~ (אבל הסוף נהדר)
כישורי השיווק שלי שואפים לאפס ואני יודעת את זה ^^

***

"אז הצלחתם למצוא דרך בסוף." קאיה חייכה אליהם כשיצאנו מצידו השני של הצוק.

"כן..." מלמלה לכיוונה קארה. "חייבים לעזוב את המקום הזה. עכשיו. לפני שכל הדבר הזה יתמוטט עלינו." היא הצביעה על המנהרה שיצרה ועל הסדקים שחצו את הצוק לכל גובהו.

"מסכימה." קאיה התרוממה שוב לאוויר וחיכתה שקארה תרים את טרנס שוב על גבה. טרנס הרגיש כמו שק זבל כשעשתה זאת, אבל ידע שאין עוד דרך וכל תנוחה אחרת רק תגרום לו לבחילה חזקה יותר.

"עוד דברים שכדאי שנדע עליהם?" שאלה אותה קארה ומבט זלזול על פניה. "שנדע מול מה אנחנו מתמודדים הפעם ונחשוב על דרכים כבר מעכשיו..."

היה קשה לראות את הבעתה של קאיה ממרחק כזה, אבל טרנס ניחש שהיא חייכה. "לא. רק שממה, יערות ושדות," השיבה בקלילות והתחילה להתרחק.

***

הם הגיעו למחנה של מורגן והאחרים בשעות הערב המוקדמות של אותו יום. וקארה מיד הורידה את טרנס מגבה. היא התמתחה בהקלה. "סוף סוף. כבר חשבתי שהגב שלי עומד להישבר, מעולם לא סחבתי מישהו כל כך הרבה זמן רצוף." נאנחה.

טרנס, מצידו, רץ לבין השיחים המעטים שצמחו במקום והקיא את נשמתו. קארה היא לא היחדיה שסבלה מזה, אומנם המהירות לא הפריעה לה, אבל זה כי הייתה רגילה לזה, טרנס לעומתה חטף בחילה בכל פעם שיצאו – פעמיים יותר מדי – ולא יכל לעצור עוד את הרגשתו. שיערו הכהה והמלוכלך התפרע ברוח שיצרה ונדבק לפניו בגלל הזיעה שהצטברה עליהן מיד אחרי שהגיעו. הטמפרטורה באזור ההוא היתה גבוהה בהרבה מזו שבביתה של טיילור והשינוי הפתאומי גרם לו לתשישות שמעולם לא חש כמותה. חוץ מזו שהרגיש במרתף ביתה של טיילור בזמן שעינתה אותו להנאתה. הוא סילק מיד את הזיכרון מראשו וחזר לקרחת היער – חורשה – שנחתו בה.

"אז זה המחנה המפורסם." קארה שילבה את ידיה וסרקה את סביבתה. "אבל... מה בדיוק גורם לחורשה הזאת להיחשב כמחנה? אין כאן אוהלים, מדורה ואיפה בדיוק האחרים שדיברת עליהם?" היא הפנתה את שאלה לקאיה, שכבר התחילה ללכת ולעזוב את המקום בו עמדו, ובקולה נשמע רוגז.

"בדיוק במקום אליו אני הולכת עכשיו. דרך אגב, אני צריכה שתחזירי לי את הערכה בבקשה." הצביעה על חגורתה של קארה עליה הייתה קשורה ערכת העזרה הראשונה שהשאירה בידיה לפני שהתחילו בדרכם לאותו מקום.

"אנחנו בכל מקרה באים איתך." היא התחילה להתקדם אחריה, מסוקרנת לקראת פגישתה עם הניצולים האחרים.

"מי זה 'אנחנו'?" שאל טרנס בעייפות והביט בה.

"'אנחנו' זה אתה ואני. אתה לא סקרן לראות בשביל מי הגענו הנה?"

טרנס הבין שהוא באמת סקרן לגלות מי אלה האנשים שקאיה דיברה עליהם בזמן שהותם בביתה של טיילור, מה שהוביל אותו למחשבה חדשה; "איפה טיילור?"

"למי אכפת?" החזירה קארה שאלה בחוסר עניין מוחלט.

"היא גם שם." קאיה ענתה ביובש ובקולה נשמע שמץ ייאוש. "אני מקווה שהיא לא עשתה יותר מדי נזק..."

"טיילור? נזק? מה פתאום!" קראה קארה בעודה מגחכת לעצמה. היא תשרוף את העולם אם תהיה לה הזדמנות.

תפילתה של קאיה הייתה לשווא. אחרי שהעמיקו עוד קצת לתוך החורשה הצפופה הם ראו את טיילור מתרוצצת בכל מקום בחיפוש אחר עניין, ולחרדת כולם עשתה זאת כשחולצתה תלויה על אחד העצים.

"מה קורה כאן?" נבהלה קאיה.

"היא פשוט הורידה פתאום את החולצה." השיב לה טד בבלבול.

קאיה הפנתה את מבטה לעבר טיילור ונאנחה. "לא דברתי עליה." אמרה כשצל יאוש מתגנב לקולה. היא החזירה את מבטה לטד ומשם הוא ירד מטה עד שהגיע לאלייז'ה השכוב על הרצפה ללא נוע, שיערו הלבן הקצר על פניו מסתיר את עיניו העצומות בכאב. "מה איתו?"

"אני חושב שהוא התעלף." הפעם היה זה מורגן שענה לה, קולו קליל במידה משונה. "או שהוא איבד את ההכרה, זה לא ממש משנה. כך או כך זה קרה כי כאב לו."

קארה התלהטה. "'לא ממש משנה'?! אתה בכלל יודע מה זה אומר לאבד את ההכרה?"

"לא. אבל אני מנחש שכאן זה לא רציני במיוחד." אוזניו של מורגן הזדקפו פתאום. "טיילור, אני לא ממליץ להתקרב לשם!"

קול צעדיה של טיילור נפסק לפתע והם שמעו אותה צועקת מרחוק. "למה? או, היי קארה!" היא ראתה אותה מנופפת אליה ממקומה וחיוך קטן הסתמן בצד שפתיה.

"יש שם משהו לא טוב. אני שומע זמזומים מגיעים מהכיוון ההוא." נימתו נהייתה מודאגת ורצינית לפתע, מה שגרם לקארה להתבלבל.

"זה קורה כל הזמן." הרגיעה אותה קאיה, למרות שהיא עצמה עדיין ניסתה להבין את פשר השינויים הקיצוניים במצב רוחו של מורגן. "מורגן, אני מציעה שתלך לבדוק מה זה בזמן שאני אטפל באלייז'ה. קארה, לכי איתו."

"את לא תגידי לי מה לעשות." התלהמה קארה ונעצה בקאיה מבט חד.

קאיה החזירה לה מבט רב משמעות. "את חושבת שכאן תוכלי לעזור יותר?" שאלה ברצינות.

קארה המשיכה לנעוץ בה את מבטה לעוד כמה שניות, מנסה למצוא טיעון מתאים. היא לא אהבה שנותנים לה פקודות, במיוחד אם הטיעונים שלהן הגיוניים. בסופו של דבר היא נכנעה וקאיה הוכרזה כמנצחת בקרב המבטים שלהן. "ומה איתו?" שאלה והצביע על טד. "מה אתה בכלל? זומבי? מה הקטע של השיער הסגול? זה שלי."

טד בהה בה לכמה שניות, ואז העביר את מבטו למורגן שנראה כאילו בכל רגע הוא עומד לפרוץ בצחוק. "רואה? אתה זומבי." קבע בחיוך רחב, מה שגרם לקאיה ולקארה לנעוץ בו שתיהן מבטים בפעם הראשונה מאז הגיעו.

"מה עבר על הלחי שלך?!" נחרדה קארה כשראתה – לא ראתה את לחיו החסרה.

"התמוססה." ענה מורגן כבדרך אגב. "בגללו." הוא הצביע על טד.

"ואיך זה קרה?" התערבה קאיה ותווי פניה החלו להיות מתוחים.

מורגן הביט בטד, ואז בקארה, ולבסוף נעצר על קאיה. "אני לא זוכר בדיוק... זה היה בלילה, אלייז'ה ואני התכוננו לשינה שפתאום ראיתי אותו עומד מולי, כאילו הגיע משום מקום. הוא נראה כמו זומבי, אז נבהלתי וחשבתי שהוא זומבי וברחתי. אחר כך אלייז'ה התעורר ועזר לי – ולו – להתחיל לדבר ונוותר על החלק הזה..." הוא החליט להשמיט את החלק בו גילה את כל עברו ואת כאב הראש הנורא שלו לפני כן. "אחר כך הוא התכוון ללכת אבל רציתי לשאול אותו משהו אז תפסתי בכתף שלו, נראה לי? והוא היה רותח! אחר יד שלו התחילה לנטוף חומצה והוא התעצבן משום מה וסטר לי. ממש חזק. אחר כך החומצה עיכלה את הלחי שלי והנה אני כאן." הוא השמיט גם את החלק של התלהבותו המופרזת שגרמה לטד לרצות לסטור לו ואת הרצון העז שלו להרוג אותו לאחר המקרה.

"אתה. עשית. מה?" דיבורה של קאיה היה איטי וברור.

טד נרתע. "את אפילו לא שמעת את החלק שלי. הוא בכלל לא סיפר על כא- " מבטו הרצחני של מורגן עצר אותו מלהשלים את משפטו. "- בכל מקרה, את לא יכולה לשפוט אותי רק על פי מה שהוא אמר."

"ואתה לא יכול לשנות נושא באמצע טיעון. למה עשית את זה?"

"את ראית את המבט שלו?!" נשימותיו של טד נעשו מהירות וקצובות והכאב בחזהו התגבר עם כל שניה שעברה עד שהרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ.

קאיה הפנתה את מבטה אל מורגן, שעמד וחייך בתמימות. היא ידעה שזו הצגה, אך משום מה נפלה בפח שטמן לה. "לא. אבל ראיתי את הלחי שלו." היא החלה להתרגז. "אנחנו ככל הנראה ששת הניצולים היחידים ששרדו את המלחמה הזאת ואתה מנסה להרוג אחד מאיתנו- " "את בכלל יודעת מה הוא עמד לעשות לי אחרי שזה קרה?!" קטע אותה טד בגסות מרוב כעס.

"לא. אבל אני בטוחה שהוא לא היה עושה את זה בסוף."

"למען האמת דווקא יכולתי לעשות את זה." לחש לעצמו מורגן בשקט כך שאיש מהם מלבד טד, שעמד ממש לידו, לא שמע.

"את שמעת מה הוא אמר כרגע?" שאל טד א קאיה בשניה שהשתתק. "הוא אמר שהוא היה יכול לעשות את זה."

"לא." ענתה קאיה בכנות.

עכשיו ריאותיו של טד כבר כאבו בצורה בלתי נסבלת. הוא קרס על הקרקע בפתאומיות והתחיל לפרכס. קארה התפכחה שוב ורכנה לצידו, השיחה הזאת בלבלה אותה לגמרי. היא ראתה את המבט שמורגן נעץ בו, והיא גם ראתה את שפתיו זזות בזמן שטד דיבר, אך היא לא ידעה מה באמת אמר ואם טד לא שיקר לגבי זה.

"קארה! תתרחקי!" קרא אליה מורגן ממקומו ליד טד.

"איך אתה יודע איך קוראים לי?" שאלה קארה בחשדנות.

"טיילור אמרה את זה קודם, את לא זוכרת שהיא קראה לך?" ענה לה בחצי שאלה.

"אה. נכון." נזכרה. לרגע חשבה שהוא יודע עליה משהו שהיא לא יודעת, והיא הייתה שמחה לברר מה הדבר, אך מסתבר שהיה זה חשד שווא.

"לא שמעת אותי? אמרתי לך להתרחק." חזר מורגן על דבריו.

"למה?" קארה לא הייתה מוכנה לקבל עוד פקודות. אלה של קאיה הספיקו לה.

מורגן בהה בה בחוסר הבנה. "את לא קולטת מה עומד לקרות עכשיו?" שאל בערפול.

"חוץ מזה שהוא עומד למות? לא. לא ממש."

"אז תני לי להסביר לך: הוא עומד להתחיל להתמוסס, ואם נהיה לידו בזמן שזה קורה לא רק הוא ימות, אלא גם אנחנו." כל ההילה סביבו השתנתה פתאום, כמו שקרה לו ביום בו פגשה אותו קאיה, והיא עדיין לא הבינה מה פשר השינוי הזה.

קארה חזרה להביט בטד ששכב על הקרקע, עדיין מפרכס ודמעות כאב עשויות מדם מצטברות בעיניו וגורמות לו לכאב עז יותר. הוא פתח את פיו כדי לצרוח אך דם התחיל למלא אותו והצטבר בגרונו, חונק אותו וגורם לתחושת חוסר אונים משוועת שלא הרגיש מאז נאלץ להרוג את ילדו.

שלושתם הביטו בו בפחד בזמן שחור התחיל להיווצר באזור גרונו ודם החל זולג ממנו ללא הרף. קארה לא יכלה לשאת עוד את מראהו הגוסס וקמה, ממהרת לכיוון אחד השיחים ומקיאה בכאב. קאיה שקלה לעשות כמוה, אבל ידעה שלא תצליח ולא יכלה להסיט את מבטה מהמראה המזוויע של אדם העומד למות אל מול עיניה. טד הביט בה בתחינה לבקשה נואשת לעזרה, אך היא ידעה שלא תוכל לעשות כלום חוץ מלרכון לידו ולכבד אותו בנוכחותה ברגעיו האחרונים. מורגן חשב כמוה.

אחרי כמה דקות, בהן הם ישבו שם ורק הסתכלו עליו שוכב על הרצפה ואט אט גופו מפסיק לפרכס ונודם עד שגם קול נשימותיו הכבדות לא נשמע יותר.