קרייסט - פרק 6 "שקיפות"

לא התלוננו על האורך של הקודם, אז לקחתי את זה כ - 'לא צריך לחלק, הכל בסדר.'
*טייפו אפשריים כי אני עצלנית
*חוסר הבנה מתמשך
*תהנו~

***

"בוקר טוב!" קרא מורגן בעליזות וקפץ לעמידה מהאדמה הקשה. השעה הייתה מוקדמת והשמיים נראו תכולים ויפים מדי, לא מתאימים למצב.

"בוקר..." הוא שמע את אלייז'ה ממלמל ממקומו על אחד העצים.

"בוקר רע." קול נוסף נשמע מאחוריו.

"למה רע? כל בוקר שאנחנו חיים בו הוא בוקר טוב!" מורגן הסתובב וחייך אל טד שעמד והביט בו במבט של 'מה אתה רוצה ממני?'

"ככה זה אצל אנשים רגילים לפחות..."

"את לא רגיל?"

"אני רוצה למות." קבע טד.

"אני יכול לעזור עם זה." הצעי מורגן ואוזני החתול שלו הזדקפו.

"אני מעדיף שלא, תודה." טד סירב בנימוס.

"מה שתרצה." הוא משך בכתפיו. "אלייז'ה! קום! כבר תשע בבוקר ועדיין אין אוכל!"

קול חבטה נשמע ממקומו של אלייז'ה וגרם לשניהם להפנות אליו את מבטם. מורגן ישר פרץ בצחוק למראה אלייז'ה השרוע על גבו. נראה היה כאילו נפל מהענף. "תגיד, זה כאב לך שנפלת מגן עדן?"

"לא, זה כאב כשנפלתי מהענף. נראה לי ששברתי משהו." מלמל אלייז'ה בכאב. "מה זו השאלה הזאת בכלל?"

מורגן לא נפגע מהביטול המיידי של דבריו, הוא עדיין היה עסוק בלצחוק. "ו... זומבי-ליין, זה כאב כשזרקו אותך מהגיהנום?" צחוקו נקטע לפתע.

טד נרתע מנימתו שהפכה אפלה פתאום. "מה זה קשור?"

"לא יודע. סתם שואל."

"אני מאמין שלא, אבל לא היה נעים לצאת מבית שרוף." נשימותיו הכבדות נשמעו בבירור. "תגיד, מה הסיפור שלך? נראה כאילו אתה יודע עלינו הכל ואנחנו יודעים רק את שמך."

"הסיפור שלי... אם הייתי זוכר אני בטוח שהייתי אומר לך." שוב קולו נהיה מלא מרץ. "אה, ואני בן שש עשרה, חשבתי שאמרתי את זה."

"באמת אמרת."

"אה. אז אין לי עוד מה להוסיף. זה כל מה שאני יודע." פסק והחיוך הכל כך מנוגד לסיטואציה חזר לפניו.

"אם וכאשר תגלה עוד דברים על עצמך, תספר לנו?"

"זה תלוי מה יהיו הדברים האלה."

"שם משפחה, נגיד?"

"תלוי מה תהיה המשמעות שלו."

"למה אתה מתכוון ב – משמעות?" שאל טד, כבר התחיל להימאס לו מהשיחה חסרת הפשר הזאת.

"אם זו תהיה משמעות קשה מנשוא, כמובן שלא אומר לכם עליו דבר, אך אם יהיה זה סתם שם משפחה רגיל, כמו שלך, אז לא תהיה לי בעיה." מורגן הסביר את עצמו.

"אני מבין. אז אתה בעצם אומר לי שבזמן הקרוב לא נגלה עליך עוד פרטים."

"ככל הנראה, כן." סיים מורגן את השיחה ותשומת ליבו חזרה לאלייז'ה. "אתה בסדר שם?" שאל אותו.

"לא." קולו החלוש של אלייז'ה בקושי נשמע. "כבר אמרתי קודם, נראה לי ששברתי משהו."

מורגן לא היה בטוח ששמע אותו טוב והתחיל להתקדם לכיוונו. מגרד בהיסח הדעת את לחיו. שלא הייתה קיימת עוד. הוא הפסיק את הגרוד בבהלה. "מה לכל הרוחות?" ידו התקרבה מעצמה אל המקום בעוד מורגן מנסה לעצור בעדה, ללא הצלחה מרובה. אצבעו נגעה במקום שאמש התמוסס לגמרי, ולמרבה הפלא והבעתה הרגישה משהו מוצק.

"מה יש לך?" קולו של אלייז'ה הגיע אליו מרחוק ואחריו אנקת כאב קטנה.

מורגן מיד החזיר את ידו למקומה בצד גופו. "שום דבר. רק לחי אחת חסרה," ענה במהירות. "מה נראה לך ששברת?"

שינוי הנושא גרם לאלייז'ה לחשוד, אך הוא לא הוסיף לשאול בנושא, במקום זאת המשיך אותן, "את הגב, נראה לי. נפלתי עליו, זה אמור להיות הגיוני."

"כנראה..." מלמל אחריו מורגן.

"תגיד, סתם שאלה, איך אני שומע אותך?"

מורגן התבלבל. "מה זאת אומרת? אני מדבר איתך."

"נכון, אבל חסרה לך לחי, זה אומר שהתהודה שלך נפגעה." מורגן התפלא מהידע שלו פתאום. "מה שאומר, שאני לא אמור להצליח לשמוע אותך."

"אה..." ההסבר של אלייז'ה היה אמין מדי, ומורגן לא ידע איך להגיב לו בלי לחשוף את מה שגילה.

"הוא צודק." קולו של טד נשמע מרחוק, ובעקבותיו הגיעו גם קולות הגרירה וההתנשמות שלו.

"אף אחד לא ביקש ממך להתערב, זומבי." סינן מורגן בשקט וקיווה שהוא לא שמע אותו.

תקוות שווא. "זה לא אומר שאני לא יכול לערב את עצמי." טד דיבר בקול יציב. "זה באמת מוזר שאנחנו מצליחים לשמוע אותך, לאף אחד מאיתנו אין איזו יכולת של שמיעת-על או משהו כזה..."

"אולי יש לכם ואתם לא מודעים לכך?" מורגן ניסה בשנית, עיניו האפורות מביטות בהם בשאלה.

"אני מודע לכך שאין לי אף יכולת כזאת."

מורגן לא ידע איך עוד הוא יכול להכחיש את מה שהרגיש. "בואו נחפש סימנים לקאיה, אולי היא מצאה עוד ניצולים?"

שניהם הביטו בו בחוסר אמונה. "אתה גרוע בשינוי נושא..." סינן טד אחרי שתיקה קצרה ומתוחה.

"אני יודע את זה." נכנע מורגן. "בסדר. אתם שומעים אותי, אז מה? גם אני לא יודע איך."

"אפשר לבדוק את זה," מלמל אלייז'ה וניסה להרים את עצמו לעמידה, צונח חזרה אחרי צעקת כאב ודמעות בעיניים. "מישהו מכם יודע איך לקבע או לאחות עצמות שבורות?"

שניהם הנידו בראשם לשלילה. אלייז'ה נאנח ועצם את עיניו.

***

"כולם ערים, חיים ונושמים?" שאלה קאיה את הגופים השוכבים בעיניים פקוחות על רצפת המחסן. הם הסכימו שהפעם כולם ישנו באותו מקום כדי שלא יהיו בעיות התעוררות כלשהן. טיילור ישנה בפינה אחת של המחסן, קארה בקצה הרחוק ביותר ממנה, טרנס הצטופף לו מאחורי הדלת, מנסה למצוא תנוחה שכיבה נוחה עם ידו השבורה, וקאיה מצאה לה מקום ליד ארון הציוד שמתחתיו מצאו קודם לכן את צנצנת הכספית של טיילור.

בשביל טרנס היה זה לילה קשה במיוחד, הוא הרגיש שהזמן שלקח לו למצוא תנוחה סבירה לשינה עם היד המקובעת היה כפול מהזמן שישן. בבוקר, כשקאיה התחילה להעיר את כולם – לפחות היא חיכתה לשעה הגיונית – הוא בקושי הצליח לפקוח את עיניו, שלא לדבר על להשאיר אותן פתוחות. טיילור לעומתו, התעוררה לפני קאיה וכבר הספיקה להחליף בגדים, להציק לקארה עד שהתעוררה גם ולקפץ בכל מקום בשיעמום מוחלט.

קארה כמעט שברה לטיילור את המפרקת כשראתה את עיניה הוורודות מביטות בה בזדוניות, היא הייתה מצליחה לולא קאיה תפסה את ידיה לפני שהספיקו להגיעה לראשה. "אולי... ננסה לשמור על יחסים סבירים בין חברים לקבוצה." היא שחררה את ידיה של קארה ומשכה את טיילור מעליה.

"אולי פשוט לא נשמור על יחסים." הציעה קארה והקימה את עצמה מרצפת המחסן הקשה, מנערת את האבק מבגדיה. טיילור הנהנה מאחורי קאיה כמסכימה להצעתה.

"מה שתרצו." לקאיה לא היה כוח להיכנס לוויכוח הזה כל עוד הן מסכימות על משהו. היא התקדמה לכיוונו של טרנס ועזרה לו להתרומם, נזהרת ככל יכולתה על ידו, שיום קודם לכן קיבעה בעזרת תחבושות ומקל עץ שמצאה. "טיילור, איפה תיק העזרה הראשונה שהבאת לי ממנו קודם את התחבושות?" טיילור לא ענתה לה, היא הייתה עסוקה בלנעוץ בקארה מבטים עוינים. "טיילור!"

"הא?" טיילור הסתובבה. "אה. שם." הצביעה על הארון מאחורי קאיה.

"עולם יפה..." קאיה נאנחה ביאוש.

"אני לא חושב שזו הדבר הנכון לומר עליו." טרנס הופיע לידה, מנסה לחייך.

"תתפלא לדעת מה ראיתי בדרכי הנה."

"אני לא מתפלא, הדברים נראים שונה ממעוף הציפור. חבל לי שלא אני הוא זה שצוות אליך."

"אל תתלהב עד כדי כך, זה לא היה מרשים עד כדי כך, למרות שאני לא יודעת כמה זמן היית פה." היסתה אותו קאיה במהרה. "יכול להיות שנכלאת עוד לפני שהמלחמה בכלל החלה."

"יכול להיות." טרנס הרהר בדבריה. "אני זוכר ששמעתי הרבה יריות באחד הימים ואיזה 'בום!' גדול אחר כך."

קאיה נזכרה באנשים עם המדים והרובים הלבנים שטיילור הזכירה בסיפורה, הבום השני היה בטח איזו פצצת אטום או מרגמה, כי אם הייתה זו פצצה גרעינית דבר לא היה נשאר מהמקום הזה או ממנו.

"תעזבי אותי!" הצווחה של טיילור הגיעה בפתאומיות.

קאיה פנתה בחדות לעבר מקור הקול וראתה את קארה מצמידה את טיילור לקיר העץ של המחסן, עיניה – שבאותו רגע נראו סגולות כהות – נעוצות בה בזעם.

"מה לכל ה – " היא נקטעה על ידי קארה, "היא ניסתה להרוג אותי." קולה היה כל כך רגוע בהתחשב למצב ולהבעתה. "היא זרקה עלי את הסכין הזאת." היא הרימה את ידה הפנויה וחשפה סכין חדה אל מול שניהם.

"נראה לי שהגיע הזמן לצאת," טרנס לחש באוזנה של קאיה והיא הנהנה. הם חייבים להפריד בניהן לפני שהמצב יהפוך לגרוע יותר.

קאיה המשיכה להתקדם לכיוון הארון, הליכה לא ארוכה במיוחד, כשהגיעה הוציאה ממנו את תיק העזרה הראשונה. "טוב, יוצאים!" קראה וגרמה לשתיהן לחייך, מרוצות מכך שלא יצטרכו להמשיך להיות אחת ליד השניה, לפחות עד שיגיעו ליעדם.