קרייסט - פרק 5 "קעקוע"

אני אנסה לסגל לעצמי הרגל של העלאת פרק פעם ביום, נראה אם אצליח~
אה כן, פרק ארוך++ אם יש בעיה אז להבא אחלק פרקים כאלה לשני חלקים :)
*טייפו אפשריים כי אין לי כוח לערוך
*חוסר ההבנה ממשיך
*תהנו ^~^

***

טיילור התעוררה לקולות גרירה הנדמה כאילו הגיעו מהמחסן, המקום בו שהו טרנס וקאיה במשך הלילה. היא פקחה עין אחת, עדיין מנומנמת, ואז גם את השניה. ברגע שעשתה זאת, קולות הגרירה כאילו התחזקו והעירו אותה לגמרי. מחשבותיה קישרו קולות אלה לדברים שעדיף לא לומר בקול והיא נבהלה מכך מאוד.

טיילור רצה במהירות לכיוון המחסן והגיעה מתנשפת. היא בהתה בקאיה וטרנס גוררים ודוחפים רהיטים שונים במקום הקטן, קאיה הייתה זו שהתאמצה, טרנס רק השתדל לעזור ככל יכולתו עם ידיו הפצועות.

"מה אתם עושים?" שאלה בחשדנות.

שניהם הביטו בה בהפתעה ואז קאיה חייכה. "אנחנו מחפשים את הכספית שלך. צר לי לבשר לך, אך טרנס לא היה זה שגנב אותה, וגם לא האנשים במדים, את פשוט איבדת אותה."

טיילור נרתעה מעט מדבריה. "א- אני לא איבדתי אותה. מישהו לקח אותה ממני בוודאות," ניסתה להבהיר את עצמה. "אני בטוחה בזה לגמרי. נראה לי."

"ה- נראה לי, אומר שזה לא בטוח." קאיה החזירה את מבטה לשולחן הגדול ושבה להתרכז בהצמדתו אל הקיר.

"גם השיער שלך לא בטוח, אז?"

"מה לא בטוח בשיער שלי?"

"הצבע שלו."

"מה הבעיה עם הצבע? זה כמו עם העיניים שלך."

"העיניים שלי זה מקרה מיוחד." טיילור הזדקפה בתוכחה.

"גם השיער שלי הוא מקרה מיוחד." קאיה לא הזדקפה, היא כבר הייתה זקופה קודם לכן, אך קולה נהיה יותר רציני. הנערה הזאת, טיילור, לא מצאה חן בעיניה. ההתנהגות שלה הייתה משונה וקולה מוטרד, היא הייתה בטוחה שהסתירה משהו, והמשהו הזה לא היה טרנס.

"אה. קאיה? קצת עזרה כאן בבקשה." היא שמעה את קולו החלש והסתובבה מיד. טרנס היה עסוק בפינוי כוננית מפינת החדר, היא הייתה מספיק רחבה וגבוהה כדי שיהיה סיכוי למצוא שם את הכספית האבודה. שיערו הכהה נפל על פניו שאגלי זיעה קטנים בצבצו עליהן.

כשהביטה בו עכשיו באור, שמה לב פתאום לקעקוע שעל ידו, קעקוע של אותיות בשפה זרה שלא הבינה.

"כן. כבר באה..." אמרה בריחוק והתחילה להתקדם לעברו, נעצרת בפתאומיות ברגע ששמעה את צעקתו, "אל תתקרבי!"

קאיה לא הבינה עד הסוף מה קורה, חוץ מהעובדה שזה עומד להיות רע. האותיות על ידו התחילו לזהור באור ירוק והמילים שיצרו השתנו , זעקתו הייתה כל כך חזקה שקאיה ידעה שאם היו עוד אנשים חיים בעולם הזה הם היו שומעים אותה גם ממרחק קילומטרים. כמה שניות לאחר מכן עיניו התחילו לזהור גם באותו אור ירוק, שיניו התארכו וציפורניו נהיו לטפרים, כמו נמר.

"מה לכל הרוחות קורה כאן?" שאלה טיילור, מנסה להתגבר בצעקתה על קולו של טרנס.

קאיה בקושי שמעה אותה, לכן העדיפה לא לענות. חוץ מזה, היא הייתה סקרנית לראות מה עומד לקרות. היא פחדה כמו שלא פחדה מעולם, אך לא הייתה מסוגלת להניע שריר אחד בגופה.

מצד שני, טיילור לא פחדה כלל, רק ניסתה להבין מה קורה במחסן של הבית שלה. "גם הוא זה מקרה מיוחד..." מלמלה לעצמה.

היא לא הספיקה לחשוב על זה לעומק מפני שרגע אחרי שהמילים יצאו מפיה, מבחנה קטנה התגלגלה לרגליה. מבחנה קטנה מלאה בחומר נוזלי וכסוף, חיוך התפרש על פניה של טיילור.

"קאיה! עכשיו תראי למה אני כל כך אוהבת כספית," אמרה בקול רם, ספק לעצמה ספק לקאיה ושתתה את המתכת הרעילה בהנאה.

קאיה שמעה את דבריה והפנתה אליה את מבטה, בדיוק ברגע שעורה הכסיף והתקשה. היא ספגה את הכספית לגמרי. חיוכה של טיילור התערער לרגע, ואז חזר לפניה כחריטה שחורה חרוכה.

הכל קרה כל כך מהר שהיא כמעט ולא הספיקה להתחמק מטרנס שקפץ עליה כאילו משום מקום. היא הסתובבה בכזאת מהירות שלקח לה רגע להתאושש מהסחרחורת שתקפה אותה.

טיילור, לעומתה, סירבה להמשיך לעמוד בחוסר מעש והתנפלה על טרנס, מנסה לבעוט ולהכות בו ללא הצלחה. הוא היה מהיר מדי. עיניו הירוקות זהרו בפראות ומבטו הקר כמעט חדר לנשמתה. כמעט. אולי הוא היה מצליח לולא ספגה קודם לכן את הכספית שכל כך אהבה.

הפעם הצליחה לבעוט בו ולשטח אותו על רצפת המחסן שנסדקה מכובד המשקל שנחת עליה בפתאומיות.

"לא אמורה להיות שיטה להילחם בדבר הזה?" שאלה אותה קאיה, שהייתה רגועה בצורה מחשידה מכל העניין, כאילו היא... מחשבת את המהלכים של טרנס.

"אני לא חושבת, זה הכל התחיל מהיד הזו שלו... מה היו כל האותיות האלה?" שאלה טיילור בסתמיות.

"נכון! הקעקוע. תשברי לו את היד, וכדאי שזה יקרה לפני שהוא יתאושש." הבינה קאיה. היא הייתה בטוחה בתכניתה בתשעים ותשעה אחוזים, אם הקעקוע זה מה שגרם לנמר הפנימי שלו להתפרץ, הריסתו אמורה להפסיק את זה.

"איזו מהן?"

היא צוחקת, נכון? שאלה את עצמה בייאוש. "השמאלית."

טיילור הנהנה וקפצה שוב על טרנס, מנחיתה את רגלה על ידו החשופה.

קול ריסוק נשמע, והזוהר הירוק שבקע מקעקועו של טרנס דעך בהדרגה עד שנעלם כליל.

"אדיר! קאיה, אתה גאונה!" טיילור קפצה בשמחה, התנהגות מעט משונה לאור המצב בו היו.

"כמובן." השיבה לה באדישות ולא טרחה להביט בה. "אנחנו צריכות למצוא דרך לחזור לאחרים," הוסיפה ופנתה לצאת מהמחסן, אך טיילור הקדימה אותה: "אחרים?"

"כן, ברור. יש אנשים שמחכים לנו במקום אחר, את לא היחידה ששרדה."

"הווו. או-קי, אזז צריך למצוא דרך לחזור אליהם." היא חזרה על דבריה של קאיה, אך בקולה נשמע שמץ עייפות.

"אולי כדאי שתנוחי קודם."

טיילור הופתעה מההצעה. "לנוח? אבל אני לא עייפה."

"את כן. קצב הדיבור שלך איטי יותר ולא זכרת איזו יד הייתה הבעייתית, למרות שלא היית חייבת כי היא הייתה פרוסה מול העיניים שלך." אם מישהו אחר היה אומר את הדברים הללו אולי זה היה מעליב את טיילור, אך נימתה של קאיה ויציבתה שלא השתנתה הבהירו לה כי דבריה נועדו לעזור ולא לפגוע.

איך את זוכרת מה היה קצב הדיבור שלי מקודם?" שאלה בפליאה.

"אני שמה לב לדברים."

"כן... שמתי לב."

"אז, את מסכימה איתי שכדאי לך לנוח? כי אם כן, אני מציעה שתעשי זאת עכשיו."

"טוב אמא. ביי." הזעיפה את פניה ופנתה לכיוון הדלת, שאור יום בוהק נכנס דרכה אל המחסן, מאיר את המקום וחושף את הבלגן שקאיה וטרנס יצרו. "אגב, אם הוא יתעורר תאמרי לו בבקשה שאני היא זו ששברה לו את היד, אני רוצה לדעת איך הוא יגיב." היא לא חיכתה למענה ויצאה דרך הפתח חזרה לביתה, צמתה הארוכה מתנופפת אחריה ברוח החזקה.

רוח חזקה?

קאיה מיהרה לצאת אחריה, הייתה לה הרגשה רעה בקשר לרוח שהתחילה לנשוב פתאום.

היא נכנסה חזרה לביתה החצי הרוס של טיילור, חצתה אותו ויצאה שוב דרך הכניסה הקדמית, שם נתקלה במשהו שלא ציפתה לו, למרות שהמחשבה עלתה בראשה. "מי את?"

הנערה, בת גילה כפי הנראה לעין, הפנתה אליה את מבטנה ובוהק שיערה שנראה כאילו התמזג עם אור השמש כמעט סינוור אותה, היו בו כל כך הרבה גוונים, אך הבולט ביותר מבניהם היה כחול, חלק גדול ממנו היה מגולח וקאיה ניסתה להבין מתי ואיך היא הורידה את החלק הזה. "אני זו שצריכה לשאול את זה, את לא חושבת?" שאלה והביטה בה בעיניה הסגולות-כחולות.

"לא. אני לא חושבת. לא ציפיתי לפגוש כאן עוד ניצולים, מי את?" ענתה קאיה וחזרה על שאלתה.

"קארה וויט. חיילת, אם זכרוני אינו מטעה אותי," הנערה הציגה את עצמה.

"הו. אני קאיה הולנד, לא ממש יודעת מה אני." קאיה גיחכה. היא לא הייתה צריכה שקארה תציג את עצמה כחיילת כדי להבין זאת, הבגדים הצבאיים שלבשה העידו על כך. גופייה ומכנס שנראו כאילו הותאמו אישית בשבילה (כהים בגווני כחול וסגול) ונעליים ירוקות עם כתמים חומים. באופן כללי, כל המראה שלה נראה מתאים בדיוק, חוץ מקעקוע הצמח שהתחיל מהחלק החשוף בראשה והמשיך עד לגב כף ידה החשוף.

"וזה למה?"

"פשוט וקל, אין לי איזה תפקיד מסוים, בטח שלא אחרי כל מה שקרה כאן."

"אה. את צודקת, מה שהלך כאן לפני כמה חודשים באמת היה שיא השיאיים, לא חשבתי שבני אדם יכולים לגרום לכזה הרס."

קאיה לא יכלה שלא להסכים איתה. "את רוצה להיכנס? יש כאן עוד שני אנשים, ישנים לכרגע אבל אני בטוחה שלא יקרה כלום אם אציג לך אותם בעצמי." חייכה והסתובבה חזרה, נזכרת פתאום בסיבה בגללה יצאה מלכהתחילה. "את יודעת במקרה מה היה משבר הרוח הזה לפני כמה דקות?" שאלה, לא חוזרת להביט בה ונכנסת חזרה לתוך הבית.

"כן. זו הייתי אני. פשוט רצתי לכאן אחרי ששמעתי צעקה שהגיעה מהאיזור, את יודעת במקרה מאיפה הגיעה?" קארה השיבה בשאלה משלה והתחילה להתקדם אחריה לתוך הבית המט לנפול, סורקת בעינה כל פרט.

קאיה התעלמה משאלתה ורק המשיכה להסתובב ברחבי הבית, שנראה הרבה יותר גדול במבט שני, מחפשת את טיילור. היא מצאה אותה שוכבת בתוך חדר חסר דלת, ישנה על מזרן חסר מיטה על הריצפה. "תכירי, זו טיילור ג'ינקס אלן. טיילור, קארה וויט." טיילור קמה בקפיצה מהמזרן. "אז את כן ערה למרות הכל." קאיה חייכה בתחושת ניצחון, למרות שהייתה נגד תחרויות.

"לא! אני ישנה, אני פשוט סהרורית, רואה?" טיילור עצמה חזרה את עיניה והתחילה להתהלך בחדר, ידיה מופנות קדימה כמו זומבי. היא פלטה צעקת כאב קטנה כשנתקלה בחוזקה בקיר ועיקמה את ידה השמאלית.

"אני מניחה שעכשיו את כן ערה."

טיילור הביטה בה בזעף. "עכשיו כן." ואז הבחינה בקארה שעמדה מאחוריה, "מי זאת?"

"קארה וויט. היא הציגה אותי לפני חצי דקה." קארה הזעיפה פנים גם כן.

"הו נכון. רגע... גם השיער שלך מוזר, מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלה, יותר את עצמה מאשר אותה.

"מה אמרת?"

"אמרתי שהשיער שלך מוזר, עכשיו אין לי איך לכנות את קאיה."

"השיער שלי מוזר? הסתכלת על עצמך פעם במראה?" קארה התחילה להתעצבן.

"כן. לפני כמה ימים, אחר כך הבית שלי כמעט נהרס. אני לא חושבת שכתום זה צבע מוזר לשיער, יש הרבה אנשים כאלה. אבל כחול... ועוד כזה כמו שלך, נראה לי שאת היחידה." טיילור חייכה בהנאה כשראה את המבט על פניה של קארה. "גם השמות שלכן דומים מדי, זה מעצבן."

"לא אני בחרתי את השם שלי, אני לא בטוחה מי כן, רוב הסיכויים שההורים שלי. סתם שאלה: מה זה 'ג'ינקס'?"

"ג'נקס זה השם האמצעי שלי, אוהבת?"

"לא."

"למה?"

"כי זה לא שם יפה, כבר עדיף טיילור."

"וקארה. מדהים פשוט."

"או-קי!" קאיה מיהרה לקטוע את שיחת העקיצות של השתיים לפני שתתפתח למשהו אחר והסתובבה את קארה, קולטת את עיניה הרושפות. "אנחנו נמשיך בסיור עכשיו." היא חלפה על פניה, נועצת בה מבט קפוא בעיניה הכחולות וממשיכה לכיוון היציאה האחורית.

קארה המשיכה לנעוץ את מבטה בטיילור לעוד כמה שניות, ואז המשיכה לעקוב אחרי קאיה רק מהסקרנות לדעת לאן היא הולכת.

"ביי, ביי!" היא שמעה את טיילור קוראת אחריה ונשבעה שיכלה להרגיש את החיוך על פניה. כל מה שרצתה היה לתת לה אגרוף בפנים.

היא ראתה את קאיה יוצאת דרך דלת נוספת שהבחינה בה כבר מכניסתה לבית, היא נראתה כמו חלון, אך קארה ראתה את השקע הקטן שהוטבע במסגרתה.

"יש שם מחסן, בואי." קראה אליה קאיה ממקומה ליד דלת כהה.

כשקאיה פתחה את דלת המחסן, קארה מיד ראתה את האדם ששכב על הריצפה ללא נוע. "מה קרה לו?"

"בדיוק עמדתי לספר לך." קאיה חייכה. "זה טרנס ברייאק, זה ששמעת את הצרחה שלו מקודם. אני מוכנה להישבע, שטיילור ואני היינו על סף התחרשות."

"אני בטוחה. אם היה אפשר לשמוע את זה עד למקום שהגעתי ממנו, זו כנראה הייתה צרחה חזקה במיוחד. היא לא נשמעה אנושית, מה קרה לו?"

"הוא... השתנה. הפך לסוג-של נמר, אל תשאלי אותי איך? כנראה בגלל הקעקוע הזה." קאיה החוותה בידה על ידו המעוותת של טרנס, היא נראתה ממש רע אחרי הבעיטה של טיילור.

"היא שבורה. איך זה קרה?" קארה שאלה בעניין.

"טיילור בעטה בו. הוא... תקף אותנו, אם אפשר לומר שהוא עשה את זה. אז הבנתי שאם הקעקוע גרם לדבר הזה להתפרץ, הוא יפסיק אם נהרוס אותו," הסבירה.

"הבנתי. זה מאוד חבל. אבל איך ידעת שהקעקוע הוא זה שגרם להתפרצות?"

"הזוהר הירוק הזרחני שבקע ממנו ואחר כך גם מהעיניים שלו עזר לי להבין את זה." קאיה דיברה כאילו היה זה מובן מאליו, שוכחת שקארה לא הייתה שם כשזה קרה.

"אה. את דיי חדה, הא?"

"אני מניחה."

"בת כמה את? שכחת לשאול אותי את זה קודם."

"שבע עשרה. לא שאלתי כי ניחשתי בעצמי שאת בגילי, צדקתי?"

"כן."

"אה, טיילור וטרנס גם בני שבע עשרה, נראה שכולנו בני אותו גיל. מוזר, גם אלייז'ה בן שבע עשרה, רק מורגן שנה פחות." קאיה שקעה בהרהורים. "להמ כולנו באותו טווח גילאים? זה מוזר."

"תסלחי לי. בעצם אל, אבל מי אלה אלייז'ה ומורגן?" קטעה קארה את מחשבותיה.

"אלייז'ה ומורגן הם ניצולים נוספים. הם מחכים לי ובתקווה גם לעוד אנשים ששרדו את המלחמה, כנראה שכחתי להזכיר אותם."

"באמת שכחת. זה כבר הדבר השני."

משהו לא בסדר איתי, חשבה לעצמה קאיה. אני מעופפת היום.

"בקיצור, צריך לחשוב על דרך לחזור אליהם, הם נמצאים בערך בצד השני של העולם." שינתה קאיה את הנושא, לא מתעמקת במחשבותיה יותר מדי.

"אם הם נמצאים בערך בצד השני של העולם, איך את הגעת הנה?" שאלה קארה בבלבול.

"יש לי כנפיים."

"יש לך מה?"

"כנפיים."

"זה לא הגיוני."

"עובדה שכן."

"תראי לי," ביקשה קארה שסקרנותה התעוררה.

אי אפשר כאן, בואי נצא למקום שפגשתי אותך בו." הסכימה קאיה ושוב, יצאה מהמחסן וחשרה את הדרך לדלת הקדמית, קארה אחריה.

"הגענו. עכשיו תראי לי." חזרה קארה כשיצאו מהבניין.

"בסדר. ממילא אני צריכה לעשות את זה כדי לחזור..." רטנה קאיה. "ממליצה בחום להתרחק."

קארה התרחקה כמה צעדים לתוך הבית וצפתה בקאיה שמיקדה את מבטה בנקודה מסוימת אי-שם באופק, מתרכזת ככל יכולתה.

אחרי כמה שניות, הכנפיים התחילו לבקוע. בהתחלה הן היו רק שתי נקודות לבנות, ואז המשיכו לצאת בהדרגה מגופה עד שנפרשו לכל אורכן ורוחבן כנפיה המרשימות של קאיה.

"וואו." מלמלה קארה, זה היה אחד המראות המרשימים ביותר שראתה, למרות שלא ממש זכרה אילו עוד מראות מרשימים ראתה בחייה. "הן ממש דומות לכנפי עטלף."

"הו, אל תזכירי לי." המרמור תפס את מקום החיוך בפניה של קאיה כשנזכרה בפגישתה הראשונה - והיחידה - במורגן.

"לא מזכירה. טוב, נראה לי שיש לנו דרך לחזור." קארה החליטה לא לשאול שאלות.

"איזו דרך? אני יכולה לקחת איתי רק אחד, אנחנו ארבעה."

"ומה איתי? לא רק לכם יש תכונות מיוחדות, למרות שעדיין לא הבנתי איזו עוד יכולת יש לטיילור חוץ מלרדת עלי, גם לי יש." קארה כמעט נעלבה. "למה את חושבת שיצרתי כזו רוח כשהגעתי הנה?"

קאיה רצתה לסטור לעצמה כשנזכרה ששכחה לחשוב על זה. "נכון! איך באמת?"

"חלקי גוף ביוניים, רגל, יד ועין. אני יכולה לקחת איתי מישהו ולרוץ אחרייך." הציעה וקיוותה בכל ליבה שבמידה ותסכים, תצוות אותה עם טרנס ולא עם טיילור.

"רעיון טוב. אני מקווה רק שתצליחי לעקוב אחרי, ושאני אצליח לעקוב אחרי עצמי..."

"מדהים!" צעקה נרגשת נשמעה מאחורי קארה ואחרי שניה ראתה קאיה את טיילור עטה לכיוונן בעיניים ורודות זוהרות מהתרגשות. "לא ידעתי שאת יכולה לעשות את זה, קאיה. הן כל כך יפות!" תגובתה הייתה כל כך שונה מזו של קארה, הרבה פחות מאופקת.

"או. שלום לך. אנחנו בדיוק באמצע שיחה על דרך חזרה, את עם קאיה." קארה הייתה הראשונה לפנות אליה, ובכך הבטיחה לעצמה שלא תהיה איתה.

"מתי הספקנו להחליט על צוותים?" קאיה התבלבלה לרגע, ואז נזכרה בשיחה של שתיהן קודם ובדבריה של קארה על טיילור בשיחתן והבינה. "או-קי. אז אני עם טיילור ואת עם טרנס."

"מי איתי במה?" עוד קול הצטרף לשיחה.

הפעם קאיה הייתה הראשונה לדבר. "הו, טרנס, בול בזמן. זאת קארה." היא החוותה בידה לכיוון קארה, שנופפה לו לשלום בחיוך חושף שיניים. "אנחנו חושבות על דרך לחזור למורגן ואלייז'ה. למעשה, כבר סיימנו לחשוב. א- "

"תסלחי לי על שאני קוטע אותך, אבל ממתי יש לך כנפיים?" טרנס שאל ושפשף את עיניו בידו הבריאה. "ועוד שאלה: איך נשברה לי היד? אל תגידו לי שקרה מה שאני חושב שקרה." נבהל.

"אם מה שקרה זה שהקעקוע שלך זהר והחיה הפנימית שלך יצאה החוצה, זה מה שאתה חושב שקרה, אז כן. זה קרה. טיילור שברה לך את היד כדי להפסיק את זה." השיבה לו קאיה ובכך גם ענתה על בקשתה של טיילור.

טרנס נעץ בטיילור מבט זועם, אך השתלט על נימתו, "אני צריך קיבוע כלשהו. אז... מה קבעתן בדרך לאן?"

"אני אקבע לך את זה. קבענו שאתה תהיה עם קארה וטיילור איתי."

"ואיך קארה תיקח אותי איתה?"

"תתפלא לדעת כמה חזקה יכולה בת להיות."

"אני לא אתפלא, כבר חוויתי את זה על בשרי. אם זה יהיה חוזק מסוג שונה, אני אשמח." הוא חייך בקושי. "את כאילו... עומדת לסחוב אותי איתך? לגרור?"

"כן. יש לי ידיים חזקות. אל תדאג, אתה תהיה בסדר."

"יופי. אז קבענו, מחר יוצאים אחרי שכולם ערים." קאיה חזרה לשיחה.

"מתי הספקנו לקבוע את זה?" שאלה טיילור.

"מתי שאתם דיברתם. אם זה לא טוב לאחד מכם או שיש לכם הצעה אחרת, בשמחה."

דממה.

"אז כולם מסכימים. מצוין." קאיה הכניסה את כנפיה חזרה ופנתה להיכנס שוב לתוך הבית, בפעם השניה באותה שעה. מתקדמת לכיוון המחסן ולא מפסיקה לחשוב על מה לא בסדר איתה היום? היא שכחה דברים, מה שלא מתאים לה בכלל, לא חשבה על פרטים לעומק והתפרצה לשיחות. היא לא האמינה שהיא התפרצה לשיחות, זה נוגד לגמרי את אופיה ועקרונותיה.

"אני חייבת להתאפס על עצמי מחר," אמרה לעצמה ונכנסה למחסן.

4 תגובות

  • מאת @Lucifer
    27/05/2018

    אל תתני לעצמך מועדים להוצאה. זה מתכונת למחסום כתיבה(לא משבר כתיבה, מחסום כתיבה. כשאי אפשר לכתוב גם אם יש לך את הרעיון של מה לכתבו מוכן.)
    תכתבי ב"פנאן" (לול, אני לא משתמש במילים מסוג כזה) שלך. בקצב שלך. מתי שבא לך.

    • מאת @puma161~
      27/05/2018

      אני חושבת שפיספסת את מילות הפתיחה שלי, אבל הסיפור הזה כבר כתוב במלואו.  אני מפרסמת כאן את הגרסה הגולמית והלא משוכתבת, כך שמחסום כתיבה זו לא בעיה :)

  • מאת @Freeze
    27/05/2018

    מזה התנ״ך?

    • מאת @yoni-kun
      27/05/2018

      תורה נביאים כתובים