רוצים להשתתף בפעילויות כיפיות?
- לחצו כאן בשביל עוד פרטים

קרייסט - פרק 28 "חדר בקרה"

אני. מתרגשת בפעם השניה כי עוד פרק אחד וזה נגמר (לא כולל אפילוג) *~*
* אני. אוהבת. את. מארק. למה יש לו כל כך מעט זמן מך?
* בואו נשחק משחק, מי שמוצא טייפו - מת.
* תהנו~

***

"ילד," אמר רוטיס לאחר כמה דקות ארוכות של שתיקה מצידו. עוזרו החדש, שלמיטב זכרונו נראה מארק, נרתע מעט מפנייתו הפתאומית, אך התייצב מיד. "אתה בכלל יודע מה המשמעות של ההצעה הזאת?"

הבחור הצעיר נראה מופתע למדי ושתיתקו צרמה כל כך שהסגן חשב ששאלתו היתה בוטה מדי. נראה שמארק חזר לעצמו לאחר כמה שניות ושוב הביט בבוס החדש שלו ביציבות מוזרה. "אני יודע. קיבלנו את כל המידע והנתונים הדרושים המצויינים במכרז שלכם, אז לדעתי הגיע הזמן להפסיק."

רוטיס נעץ בו מבט תוהה. הוא רצה סיבה, לא עובדות. כל מה שהעובד החדש והאמיץ במידה משונה הזאת ציין בפניו היה עובדתי לחלוטין. הוא צדק, הם באמת קיבלו את כל מה שהיו צריכים, אבל רוטיס האמין שיכול להיות שם עוד משהו. משהו שהם לא חשבו עליו. הלחץ של היכחדות האנושות אמור היה לעורר בהם משהו, אולם הם נראו שאננים במיוחד.

"בוא," אמר לו לאחר שתיקה שנראה שארכה נצח. הוא לא היה בטוח כלל ברעיון, אבל רוטיס רצה סיבה. הוא לא הבין למה שלחו אליו אדם שכזה. "אני רוצה להראות לך משהו." הוא התרומם מכסאו וחצה את חדר הבקרה בקו ישיר אל דלת פינתית בקצהו השני. חלוקו התנודד מאחוריו כשהלך ונקישות מגפיו העבים על רצפת הקרמיקה הדהדו בחלל.

הוא הביט רק לרגע לאחור וקלט שמארק לא עקב אחריו, אך החליט להתעלם. כמובן שלא, הרי הוא לא מודע לעובדה שיש דלת מאחורי ארון התצוגה. איש לא ידע, רק הוא. "אני צריך שתעזור לי כאן רגע, אז אם תוכל לבוא זה יהיה מצוין," העיר ממקומו ליד הרהיט הגדול. הארון היה עשוי מעץ מלא ונצבע לבן לבקשתו. בעבר יכל להזיז אותו בעצמו, אך ככל שהשנים עברו גופו הזדקן וכוחו ירד בהדרגה.

מארק קפץ מעט מששמע את קולו, אך בכל זאת בא לעזרתו. "מה לעשות?" שאל בבלבול ונעץ מבט סתום באחת התעודות.

"פשוט תדחף אותו לכיוון שלי."

אט אט, בדחיפה איטית ומאומצת של מארק, הפתח התחיל להתגלות ועיניו של העובד הטרי נפערו בהתאמה. "מה... זה?" שאל בהלם כשנפרש מולו מסדרון חשוך שהואר ברגע שהסגן לחץ על המתג.

שורות שורות של מנורות פלורוסנט נדלקו בזו אחר זו בקול נפץ קטן. "אחרי." סימן לו לעקוב אחריו וחצה את הסף. הוא שמע את הבחור צועד מאחוריו ואת התנשפויותיו ההמומות. רוטיס נעצר מול דלת מתכת, שדמתה במידת מה לדלת הזזה של בית חולים. "אני אראה לך את זה, ואז אני רוצה לשמוע שוב את הסיבה שלך למה אנחנו צריכים להפסיק, בסדר?" זו לא ממש היתה שאלה, אבל... הוא רצה לבדוק עד כמה האדם הזה בטוח בעמדתו.

מארק הנהן בפנים רציניות ורוטיס חייך אליו. הוא פתח את הדלת בתנועה חדה ומהירה וחשף בפניהם חדרון נוסף. הוא היה ריק לגמרי ונראה כמו חיקוי דל של חדר בית חולים, אך כל מה שהיה בו הסתכם במיטת גלגלים אחר וכיסא אחד שמוקם לידה.

הם התקדמו, רוטיס בבטחון ומארק בחשש מה, אל המיטה עד שנעצרו מולה. "רואה את זה?" הצביע רוטיס על המוניטור שמוקם לצד המיטה והראה פעילות תקינה של הלב, לחץ הדם והמערכות בגוף.

מארק הנהן.

"יפה. עכשיו," הגבר בגיל העמידה הסתובב ונעמד מול העובד החדש. "אני יכול לנתק את הכבל ברגע זה ולהפסיק הכל," הודה בפניו. לא היו סיבוכים אפשריים. הכל היה בטוח לגמרי. "או שאני יכול לחכות ולראות מה יקרה בעוד שלושה חודשים, ואוהו, מה שיכול לקרות בשלושת החודשים האלה," נתן את האפשרות השניה. "אתה באמת חושב שצריך להפסיק הכל רק בגלל שהגענו לרמה הרצויה? מעולם לא חשבת מה עלול לקרות ברגע האמת, אחד מהם יכול להשתגע פתאום ולהתאבד או לחלופין, להרוג את כולם לפני. הם יכולים לנסות לבצע מהלך שלא חשבנו עליו, לצאת למסע חיפושים אחרון... קיימים כל כך הרבה משתנים פה."

מארק הנהן שוב, ורוטיס התחיל לחשוש שהוא נכנס לשוק.

"אני רוצה לשמוע שוב, למה אתה חושב שצריך להפסיק?" שאל שוב ונימתו פסקה שזו הפעם האחרונה. הוא רצה תשובה סופית.

"אני חושב שזה חסר רגש להשאיר אותם במצב הזה לעוד שניה אחת. זו התעללות לכל דבר, נפשית ופיזית." קולו של מארק היה נוקשה ורציני עד כאב כשדיבר סוף סוף. "הסגן רוטיס, אני לא יודע מה עובר לך בראש כשאתה יושב לך שם מול המסכים, אבל אני לא מסכים עם דרך הפעולה הזאת ואעשה הכל כדי להפסיק את זה."

וכך עברו להם שלושה חודשים, והיום האחרון הגיע.