רוצים להשתתף בפעילויות כיפיות?
- לחצו כאן בשביל עוד פרטים

קרייסט - פרק 27 "עד כמה זה באמת משנה?"

ההתחלה הזאת ממש מוזרה, של הפרק הכוונה. מאוד מוזרה.
* איך אתם מרגישים עכשיו?
* חזרנו לחבורה החביבה שלנו~
* תהנו ^^

***

"אני מרגיש מוזר." מורגן שלח את המשפט לאוויר כששכב ובהה בשחור של השמיים. הוא ידע שעכשיו כולם נועצים בו מבטים. "אתם לא מרגישים מוזר? טיילור, את בטוח מרגישה מוזר, נכון?"

"אני מרגישה מצוין, תודה לך." היא גיחה משמאלו. "קארה, את מרגישה מוזר? כי אני מרגישה מצוין." העבירה את השאלה לבאה בתור.

"פיזית? הרגשתי טוב יותר לפני כמה דקות, כשלא זרקת עלי סלע." היא נאנחה בכבדות ומורגן גילה שבנקודה מסוימת היא הספיקה להישכב לצידו, כי הרגיש את הנשימה שלה ליד ראשו. "בכלל, זה מפחיד, וטיילור מחרפנת אותי, אז אם נתפוצץ אולי יצא מזה משהו טוב." היא סיימה בארסיות ומורגן פלט צחקוק. "טרנס, מה איתך? איך אתה מרגיש?"

שתיקה. מורגן תהה לעצמו למה הוא לא זורם עם השיחה. כולם דיברו על איך הם מרגישים, מה איתו?

"אני מרגיש כאילו אני פה ובו זמנית במקום אחר."

"זה בדיוק איך שאני מרגיש!" קפץ מורגן והזדקף להביט בו. "זה ממש מוזר." עיניו גדלו בהתפעלות. אז טרנס רק חשב. טרנס מרגיש כמוהו, שזה מוזר, כי מורגן לא באמת הצליח להבין איך הוא מרגיש, רק שזו הייתה תחושה מוזרה מאוד.

"אני לא יודע, אולי זה מהחשש שבעוד שלושה ימים העולם עומד להתפוצץ. אתה יודע... המנגנון הפנימי הזה שלך והכל," טרנס מלמל והשפיל את ראשו בהדרגה עד שכל מה שמורגן יכל לראות היה שיערו הכהה. "קאיה, מה איתך?"

מורגן הפנה את מבטו אל קאיה בצפייה והיא החזירה לו עיניים כחולות רציניות. "אני מרגישה שלווה פנימית וזה מאוד נחמד." קולה היה עדין במיוחד לעומת הבעתה ומורגן תהה אם היא צוחקת עליהם או לא.

"את לא... מפחדת?" תהתה טיילור ונימתה נשמעה קצת מרוחקת לדעתו של מורגן. "את יודעת, אנחנו כנראה נמות עוד שלושה ימים. זה לא גורם לך להרגיש... משהו?"

קאיה חשבה קצת לפני שענתה ותחבה את שיערה הארוך לתוך חולצתה. "לא. האמת שאני לא מרגישה שום דבר מיוחד. זה אותו דבר בדיוק." היא חייכה לכיוון טיילור, מורגן האמין, כי היא זו ששאלה. "אלייז'ה, איך אתה?"

"אני?" אלייז'ה נשמע מופתע, כאילו לא ציפה שיפנו אליו או כאילו לא שמע את השיחה עד עכשיו. "אני... מרגיש הקלה."

"הקלה? למה הקלה? לך אין טיילור." מורגן לא הבין. איך אפשר להרגיש הקלה לפני המוות שלך?

"זה לא שיש לנו מה לעשות פה חוץ מלהשתגע ולהרוג אחד את השני בהדרגה."

"שמת לב שאתה נעלם בתדירות גבוהה יותר בימים האחרונים?" מורגן החליט לשאול, ובדיוק באותו רגע אלייז'ה החליט להיעלם.

"כן." קולו נשמע מאיפה שעמד. "אולי זה קשור."

"קשור למה?" אליו? למצב הכללי שהם נמצאים בו אולי.

"לסוף. אני לא יודע, זה בטוח קשור למשהו. אני הולך לחפש מקקים." הודיע ומורגן עקב אחרי הצעדים שלו עד שנעלם לגמרי.

"הוא התחמק מזה לא רע." ציינה קארה. "בכל מקרה, אני לא חושבת שזה שנדבר על איך אנחנו מרגישים ביחס לסוף העולם יעזור במשהו. בואו פשוט ננצל את הימים האלה למשהו."

למורגן היתה הרגשה שדייב רוצה לומר משהו. "דייב, איך אתה מרגיש?" שאל אותו.

"אני מת מפחד ממה שתעשה לי אם אומר בקול איך אני מרגיש." הוא חייך אליו בלחץ.

"אני לא אעשה כלום, מבטיח. קארה כאן כדי לעצור אותי אם כן."

"למה אתה מפיל את האחריות עליי?" קארה שאלה אותו בכעס.

"נו, אז איך אתה מרגיש, דייב?" מורגן החליט להתעלם.

"אני מרגיש רע שלא הצלחתי לכבות אותך לפני שבוע," הודה. "ככה זה לא היה קורה."

מורגן בהה בו בהפתעה. "הא?"

"לפני שבוע, כשפתאום התחילו לירות עליכם. אתה לא זוכר?" דייב התבלבל בעצמו ונעץ במורגן מבט לא מובן.

מה הוא חושב שהוא? יודע כל? הוא בסך הכל אנדרואיד שמתוכנת להשמיד את העולם בעוד שלושה ימים. "אההה זה. בטח שאני זוכר. זה היה מכוון אלי?"

"על מי עוד יכלתי לכוון אם לא עליך?" דייב נשמע מיואש.

מורגן משך בכתפיו באגביות. "אני לא יודע, על טרנס? פגעת בו, בכל מקרה."

"רק בגלל החושים הארורים האלה שלך שהתריעו מהיריות."

"אני אקח את זה כמחמאה." מורגן חייך אליו חיוך רחב וחזר להישכב על הארץ.

קווצת שיער כתומה בוהקת דגדגה את אפו והוא ראה את טיילור מתרוממת מתנוחת הישיבה המוזרה שהיתה שרויה בה. "איפה אלייז'ה? בדרך כלל לא לוקח לו הרבה זמן עם הג'וקים..." תהתה בקול.

"אני חושבת שאלייז'ה מעדיף את חברתם על פני חברתנו. שמתם לב שבכל הזדמנות שיש לו הוא פשוט נעלם וחוזר עם פגר ענק?" ציינה קארה וגיחכה.

"או שהוא חושב שזה מה שיעזור לו לא להשתגע," העירה קאיה בשקט מימינו.

"או שהוא פשוט אוהב לצוד." טרנס החליט להצטרף.

והם הצליחו לעלות למורגן על העצבים. "טוב. זה מטומטם," קרא ועבר לעמידה המוזרה שסיגל לעצמו. הוא לא הצליח להבין איך, בהתחשב בעובדה שהתרסקו לו הרגליים, הוא מצליח בכלל לעמוד, אבל לא ייחס לזה יותר מדי מחשבה. "כשתגיעו למסקנה אחת נורמלית תודיעו לי. אני הולך לעיר." הודיע והשתרך עם עצמו לכיוון המקום ההרוס.

"אני אבוא איתך." שמע את קריאתה של קאיה מאחוריו וכמה שניות לאחר מכן היא התייצבה לצידו והתאימה את קצת הליכתה להתקדמות האיטית מאוד שלו.

"מתאים לי שיער ירוק?" שאל בעליזות. הוא אהב את זה. הוא אהב את הירוק הרבה יותר מהכחול. הרגיש לו הרבה יותר טבעי משום מה.

"זה לא רע. העדפתי את הכחול, זה אמר לפחות שאתה חי," היא השיבה כעבור כמה שניות של מחשבה. מורגן קלט ששיערה הלבן עדיין תחוב בתוך חולצתה, ושוליו מבצבצים מאחורי גבה. היא הביטה בו בעיניה הצלולות ו... חייכה?

"את לא מפחדת." הבין.

"לא. אני אמורה לפחד?" שאלה ברוגע.

"אני יכול בכל רגע לעבור למצב 'מורגן המטורף' ולהוציא לך את הלב מהחזה."

היא שתקה במשך דקות ארוכות, עד שממש הגיעו לסף העיר הממוטטת. "אבל זה לא קרה עד עכשיו, ובכל מקרה, אם תעקור לי את הלב עכשיו או אם תפוצץ את העולם בעוד כמה ימים, עד כמה זה באמת משנה?"

3 תגובות

  • מאת @elya
    23/07/2018

    כרגיל את עושה עבודה פשוט נהדרת עם הכתיבה שלך, גאיה-קון~
    אני ארצה להתחיל כבר היום את הפרק הראשון של הסיפור הזה שלך. זה פשוט מסקרן אותי לדעת איזהו הבדל יש בין הכתיבה הנפלאה שלך, לבין האופן אשר בו את מספרת את הסיפור ^^

  • מאת @יאקומו
    23/07/2018

    משנה מאד

    עדיף להתפוצץ יחד עם כל העולם על פני שהלב שלך יעקר מהחזה, למרות שככה לפחות המוות מהיר יותר ועם פחות כאבים

  • מאת @♡ Black Angel
    23/07/2018

    יש לך כתיבה יפהה אם יהיה לי זמן אני אשלים את הפרקים שעוד לא קראתי