רוצים להשתתף בפעילויות כיפיות?
- לחצו כאן בשביל עוד פרטים

קרייסט - פרק 24 "השלב השלישי"

שמופס. שכחתי מזה לגמרי XD
* שעות-לא-שעות זה הכי אחי
* טייפו זה חברו הטוב ביותר של הכלב
* תהנו~

***

מורגן הרפה מקאיה אחרי זמן שנדמה כנצח. הוא פשוט הרפה ממנה ונשאר שכוב עליה בדממה. הוא גם הפסיק לבכות אחרי כמה זמן, כאילו אספקת הדמות נגמרה.

קאיה החליטה לא לדבר, היא הניחה לו להירגע למשך הזמן שיצטרך. כשיחליט לפצות את פיו, הוא יהיה הראשון. "אני מתפרק," הוא אמר לבסוף. "אני מתפרק לגורמים."

"יש לך שבוע. אנחנו נמצא דרך לסדר את זה." היא נסתה לעודד אותו.

"לכם יש שבוע. אתם צריכים ללכת מכאן. תיעלמו." את השאר הוא מלמל חרישית. עד כדי כך שאפילו עם העובדה שהיה צמוד אליה, קאיה לא הצליחה לשמוע.

"קודם אתה צריך לספר לנו. אתה מסתיר יותר מדי, מורגן. הרבה יותר מדי." היא ידעה שהוא במצב שביר כרגע, אך הייתה מוכרחה להעלות את הנושא. הם צריכים לשמוע ממנו מה הוא יודע. הוא הסתיר יותר מדי, ומדבריו של דייב, היותר מדי הזה מאוד חשוב.

הוא ניסה להדוף את עצמו ממנה, אך קרס מיד ונאנק בכאב. "אני מתפרק..." יבב ומשך באפו. שיערו הירקרק דגדג את סנטרה.

"על מה אתה מדבר?"

"הגוף מתנגד. הוא משתנה, ואז אני מתפרק. שינוי צבע בשיער זה השלב הראשון. כאב זה השלב השני. חשיפת המתכות היא השלב השלישי. את לא אמורה לראות אותן, יש מעטפת מתחת לעור. היא מסווה." הוא דיבר במשפטים קצרים וקול חלול, כמו מכונה.

קאיה לא ענתה. היא לא ידעה מה לומר, אז היא התרוממה לישיבה בסרבול ומיקמה את מורגן כך שראשו על רגליה. "בוא נחזור לכולם," ביקשה והביטה לתוך עיני הסערה שלו. הן עדיין נותרו אפורות כמו ביום שפגשה אותו. "זה יסתדר? או שאתה תיאלץ להסתדר?" שאלה, מתכוונת לרגליו.

"זה יסתדר. המתכת זה רק השלד, אני עדיין שולט בשרירים."

קאיה הניחה אותו ממנה וקמה על רגליה. היא הושיטה אליו את ידה והוא קיבל את הצעתה ונטל אותה ללא היסוס. "נסה לקום."

ערימת המתכות זזה בסרבול ומורגן עיוות את פניו בכאב. "זה לא מסתדר." נאנק ובליל רגליו קרקש ודמם על הקרקע. קאיה רכנה לעברו והרימה אותו בידיה. היא נשאה אותו אל המחנה וכל הדרך לא הצליחה להסיט את מבטה ממה שפעם היו רגליו ועכשיו נותרה רק תסבוכת חומרים.

***

"אני שונאת אותך כל כך!" צרחה טיילור על קארה כששוב חסמה את הסכין שלה.

"זה הדדי, ילדה. אל תחמיאי לעצמך." קארה גלגלה את עיניה לעברה והושיטה לה את הסכין שבעבר היתה סטרילית. "מישהו ראה את אלייז'ה? הוא יצא לצוד ועדיין לא חזר." שאלה. טיילור התלוננה שהיא רעבה ואלייז'ה התנדב לצוד מקקים. בהתחלה כולם התנגדו, אבל הוא התעקש שהוא בסדר ולא חיכה לתשובה שלהם. עכשיו לאף אחד מהם לא היה מושג איפה הוא, מה הוא עושה ואם הוא בכלל בחיים.

"אתם יודעים, חשבתי על משהו." קולה הגבוה של טיילור הגיע לאזניה והספיק להרגיז אותה שוב. "אי פעם דמיינתם לעצמכם את אלייז'ה בתלבושת מעודדת ופופונים אדומים?" היא הביאה את השאלה משום מקום. "הרהרתי על זה בזמן שישנתי והגעתי למסקנה שזה יכל להיות ממש נחמד." היא הנהנה לעצמה בסיפוק.

"אנחנו בטח ממש משעשעים," טרנס פלט פתאום וכולם הפנו אליו את ראשיהם.

"את מי בדיוק?" שאלה קארה.

"אני לא משעשעת. אני מצחיקה," אמרה טיילור באותה שניה ועיקמה את אפה בזעף.

"לא, טיילור, האמת שאת מאוד משעשעת." חייכה אליה קארה ועיניה נצצו בשעשוע. אחר כך היא חזרה להביט בטרנס. "את מי בדיוק אנחנו משעשעים? כי הדבר היחיד שאני מוצאת פה משעשע זה הטמטום של טיילור."

טרנס העלה אליה את עיניו וממנה העביר אותן לנקודה לא מוגדרת בשמיים. הוא הרים את ידו והצביע. "אותם," אמר בריחוק. "את אלה שצופים בנו ומנתחים כל תנועה שלנו בעולם השבור הזה." הוא בהה בידו בהשתאות ועיניו פעורות לרווחה.

טיילור כחכחה בגרונה ואז גיחכה. "אהמ, טרנס נכנס לטראנס, אהמ אהמ," מלמלה מאחורי ידה.

"טרנס, אף אחד לא צופה בנו, זו המציאות." קארה ניסתה לדבר אליו בהיגיון, אך הוא המשיך לבהות בנקודה ההיא ולא נראה ששמע אותה.

"בזמן האחרון אני מתחיל פחות להרגיש את עצמי, איך את מסבירה את זה?" שאל בשקט.

"שהעצם ביד שלך עדיין לא החלימה לגמרי וכנראה הכל מטושטש לך שם?"

רשרוש שיחים נשמע מאחוריהם וקולו של אלייז'ה הגיע אליה. "הבאתי אוכל. על מה אתם מדברים?" היא הסתובבה אליו ונעצה מבט בג'וק הענק שגרר אחריו. בטנה השמיעה קול, משוועת לאוכל.

"טרנס הוזה וחושב שצופים בנו מבחוץ," סיכמה בקצרה בלי להסיט את מבטה מהמקק. בינה לבין עצמה, קארה הודתה שהיה משהו בדבריו של טרנס, לפעמים היא הרגישה כאילו ידה עוברת דרך עצמה לרגע מסוים, ואז הכל חזר להיות כרגיל. "בכל מקרה, אני גוועת."

"גם אני!" קפצה טיילור ודילגה אל אלייז'ה והמקק שלצידו. "אוכלים ג'וקים ונהנים!" צהלה והחלה לאסוף ענפים יבשים ועלים לצורך המדורה, כנראה, שידליקו.

"אין איך להדליק את האש," ציינה קארה בקרירות וידה של טיילור קפאה באמצע הדרך לענף דקיק. "ערכת העזרה הראשונה נעלמה והגפרורים היו בתוכה."

טיילור סובבה אליה את ראשה באיטיות. "מה זאת אומרת 'נעלמה'?" שאלה ורעד קל עבר בקולה. "ראיתי אותה לפני כמה שעות."

"את התעוררת רק לפני קצת יותר משעה." הזכירה לה קארה ונאנחה ביאוש. אלוהים, הילדה הזאת פשוט לא איתם.

"אולי דייב ראה אותה," הציע אלייז'ה וגרם לה להביט בו בפקפוק.

"מאיפה בדיוק ראה אותה? מהעץ שקשרנו אותו אליו?"

"לא קשרנו אותו לשום עץ. קשרנו את מורגן."

"הו, נכון, מה איתו באמת? נשמע שמשהו רע קרה שם קודם," שאלה בקלילות שכלל לא התאימה למצב. קארה חשבה לעצמה שהיא ומורגן דומים למדי בקטע הזה. להיות קלילים במצבים שאמורים להיות רציניים.

משק כנפיים ומשב רוח חזק הגיע אליה מלמעלה ואחרי כמה שניות נחתה קאיה במרכז המעגל הלא מכוון שיצרו. עיניה של קארה עברו מיד למה שהחזיקה, גוף רפוי וצנום, מקצה אחד רעמת שיער ירוקה ובליל מתכות משתלשל מקצהו השני. "מה... קרה לו?" שאלה בתדהמה. "הוא לא מת או משהו, נכון?"

"לא... לא ממש. לא עדיין." קאיה נראתה כמתלבטת מה להגיד. היא פתחה את פיה להוסיף משהו, אך סגרה אותו כמעט מיד.

ראשו של מורגן נע באחיזתה והוא הזדקף לישיבה עד כמה שיכל. "אני מתפרק והעולם עומד להתפוצץ סופית עוד שבוע." והחיוך שלו נראה כל כך מעורער שקארה לא יכלה אלא לדעת שהוא רציני לגמרי.

1 תגובות