קרייסט - פרק 2 "צבע חול"

נו טוב, החלטתי שגם אם לא יקראו אני עדיין אפרסם (למרות שנראה שיש אנשים וזה נחמד ^^) כי כמו כל כותב יש בי ת היצר הזה שכמה שיותר אנשים ידעו~
עברתי על הפרק הפעם כדי לכסות כמה דברים ופתאום קלטתי משהו. מי שהתחיל לקרוא את הגרסה הזאת של הסיפור עומד להתעצבן על מאוד.
הבה ניגש ללא גינונים מיותרים אל הפרק:

***

"שם!" צעק מורגן והצביע בקדחתנות על נקודה מסוימת מתחתיהם שראה בה תזוזה לרגע. כאילו האדמה נעה.

"אני לא רואה כלום." קאיה תרה במבטה אחר עצם באזור שעליו הצביע. "אתה יכול להזיז את האצבע שלך בבקשה?"

מורגן החזיר את ידו למקומה במבוכה. "סליחה. אבל אני בטוח שראיתי שם משהו."

היא נאנחה ברוגז, אך בכל זאת החלה להנמיך את מעופה. "איפה בדיוק?"

הם הגיעו לאזור מיוער וסבוך שנראה מבודד מכל מקום אחר. עצים צמחו בכל מקום וחסמו את שדה הראיה וקאיה לא הצליחה לראות מבעדם כלום. היא נכנסה לתוך היער והעיפה את מורגן מגבה. אנקת כאב חלשה נפלטה מפיו כשנתקל בגזע עץ קוצני.

"היי! יש פה מישהו?" קרא וחיפש במבטו את אותה התנועה הקטנה והכמעט בלתי מורגשת שראה קודם מהשמיים. אולי זו הייתה רק זיקית מסכנה ששרדה? שאל את עצמו, אך הבין שזה לא הגיוני, רק מקקים חסינים בפני פצצות אטום.

אז איך הוא שרד?

"זיקיתי! בואי החוצה, אנחנו באנו לעזור!"

קאיה הביטה בו בחוסר הבנה. "מה? הוא נעלם." השיב בתמימות למרות שלא אמרה כלום.

היא רק הנידה בראשה ועל פניה הבעה מיואשת. "מי שלא תהיה, אתה יכול לצאת! אנחנו בסך הכל רוצים לדעת שאתה בחיים."

האדמה שוב זזה, במרחק מה מהם, ואז התחילה לגבש צורה ברורה יותר ויותר עד שראו לפניהם נער צעיר, בערך בגילו של מורגן, עורו שחום ושיערו לבן, עיניו שחורות ועליו צווארו התלפף צעיף תכול וארוך. "אתם לא חלק מהם, נכון?" הבעתו הסגירה את הפחד שחש.

"מי זה 'הם'?" שאלה קאיה.

"צעיף יפה," החמיא לו מורגן בו זמנית, וזכה למבט נוקב מצידה של קאיה. היא לא הייתה רגילה לסוג כזה של אנשים, שלא הצליחה להבין. עד שהיא חשבה שהיא כבר יודעת עליו משהו, הוא הפתיע אותה בעוד אמירה מטופשת.

"'הם' אלה מי שגרמו לכל זה. ותודה, הרבה זמן לא אמרו לי דבר כזה." הנער חייך אל מורגן. "זה המקום היחיד שהם עדיין לא הגיעו אליו."

"מי אלה 'הם' עוד פעם?"

"הצבא של העולם." קולו התקשח והבעו נהייתה רצינית. "הם הרסו את העיר שחייתי בה. רצחו את כולם."

"אז זה מה שקרה לחורבה ההיא שעברנו קודם..." מורגן הנהן לעצמו בהבנה, לא שם לב שאמר זאת בקול.

"אל תשים לב אליו, מי אלה 'הם' ומה קרה למקום שהגעת ממנו?" קאיה גלגלה את עיניה וביטלה את דבריו של מורגן.

הנער חשב כמה זמן, כנראה מתלבט אם לספר להם או לא, עד שענה: "הם הגיעו לעיר שלי, מאות חיילים במדים שחורים, והתחילו להרוס הכל. היו להם רובים, שחורים וארוכים, והם ירו בכל מי שהעז לצאת מביתו. אני הייתי במרתף באותו זמן, אני לא זוכר איך הגעתי אליו אז כנראה הייתי מחוסר הכרה, והם לא מצאו אותי. כשהתעוררתי לא ראיתי את עצמי, לרגע חשבתי שאני מת, אבל אז האוויר גיבש צורה ויכולתי לראות את ידי." הוא עצר, חושב אם כדאי לו להמשיך, ואז הבין שעצר בנקודה שלא מאפשרת לו להפסיק. באנחה ארוכה המשיך את סיפורו, "כשהצלחתי להגיע סוף סוף לפתח הבניין שנמצאתי בתוכו, סלע ענק חסם את הכניסה, ראיתי רק הרס. בכל מקום היו זרוקות גופות שותתות דם של תושבי העיר, את חלקם הכרתי אך את רובם לא, מחוצות על ידי שברי בניינים או מיורטות מהרובים של הצבא- "

"איך אתה יודע שזה היה צבא אם לא היית שם בזמן שזה קרה?" קטע אותו מורגן בעניין.

"אני יודע את זה כי הם כמעט רצחו גם אותי כשיצאתי, למזלי הצלחתי לברוח מהם בזמן והגעתי הנה," השיב הנער ובכך גם סיים את דבריו.

"הו. ואיך קוראים לך?" מורגן החליף נושא במהירות.

"אלייז'ה. אלייז'ה ברנן."

"שם יפה. אני מורגן, נעים להכיר." חייך והושיט את ידו ללחיצה.

אלייז'ה לחץ את ידו בחיוך מופתע מעט מהשינוי שחל בהתנהגותו. "רק מורגן?"

"רק מורגן."

"קאיה. קאיה הולנד." הציגה את עצמה קאיה אך לא הושיטה את ידה. היא העדיפה להשאיר אותה תחובה בתוך כיס מכנסי הבד הלבנים שלבשה. מבטה בוחן אותו ביתר קפידה, מחפש פגם.

אלייז'ה גיחך במבוכה בתגובה למבטה הבוחן והתלבט אם לשאול את מה שרצה או שהשתיקה עדיפה במקרה זה.

"אתה יכול לשאול, אני לא נושכת, אלה רק כנפיים," מלמלה קאיה בידיעה שזה מה שעובר לו בראש.

אלייז'ה נבהל לרגע מפנייתה אליו את התעשת במהרה. "איך מצאתם אותי?" שאל בחשדנות.

מורגן חייך בסתמיות. "חוש שישי."

"אל תתייחס אליו. עברנו רבע עולם עד שהוא ראה אותך." תיקנה קאיה את דבריו הלא רציניים של מורגן.

"ואיך ראיתי אותו? חוש שישי!" התעקש הנער.

"בימינו קוראים לזה 'חוש הראייה'..." ניכר היה בה שהיא לא מחבבת אותו.

מורגן הפסיק להתווכח ורק רטן לעצמו בשקט.

שתיקה השתררה בין השלושה, כל אחד עסוק במחשבותיו.

"אז... מה נעשה עכשיו? אני מניח שסחבת אותו על הגב כל הדרך. עכשיו אנחנו שניים, שתי ידיים לא מספיקות." הפר אלייז'ה את הדממה.

קאיה הרהרה בדבריו לפני שענתה. "אתה צודק. אני חושבת שאת מה שנשאר מהחיפוש אעבור בעצמי, זה גם יהיה מהיר יותר. אתם תוכלו להישאר כאן או להחליט לחפש ניצולים ברגל. זה אולי יהיה איטי יותר, אבל גם יותר יעיל," הציעה.

"זה בדיוק מה שחשבתי עליו." הנהן מורגן לעצמו.

שנים רק נענעו בראשיהם בייאוש. אלייז'ה רק פגש אותו ולא הבין מה הבעיה שלו. קאיה סבלה אותו במשך כמעט שבוע ועדיין לא הצליחה לנתח אותו כמו שצריך.

"אני מציעה שאעוף מכאן עכשיו. פחות בזבוז זמן, יותר סיכוי למצוא עוד ניצולים." החליטה קאיה והתאמצה להוציא מחדש את כנפיה. הפעם זה לא הלך חלק כמו קודם ונשארו עליהן מעט טיפות דם. כשראתה את מבטם המבוהל של שני הנערים לצידה נאנחה, ואז פרשה את כנפיה והמריאה לשחקים.

עכשיו אלייז'ה ומרוגן נשארו לבדם. "אני הולך לעשות את מה שאנשים צריכים לעשות לפעמים." הודיע מורגן ופנה שמאלה אל מאחורי שיח עבות. "אולי תצא לצוד לנו כמה ג'וקים בינתיים?" שאל אותו בצעקה מעמדתו.

בהתחלה אלייז'ה לא הבין למה דיבר דווקא עליהם, אך לאחר מחשבה קצרה נזכר - מקקים חסינים נגד פצצות אטום כך שסביר להניח שהם בעלי החיים היחידים ששרדו באזורם.

הוא כנראה התמהמה קצת יותר מדי זמן, מפני שמורגן כבר חזר והביט בו מבולבל. "אתה יכול להעלים את עצמך, כמו זיקית, נראה לי שאתה המתאים ביותר למשימה. אלא אם אתה מעדיף לגוע ברעב, כמובן, אבל אני לא חושב שזה מה שעובר לך בראש כרגע."

אלייז'ה הופתע מהרצינות הפתאומית בקולו, בדיוק כמו קאיה. "מה? לא- ממש לא." גמגם ופנה ללכת. מהרהר בליבו על שינויי ההתנהגות הפתאומיים שחלים בו ומנסה להבין למה.

מורגן הביט בריכוז בגבו המתרחק ונאנח. בליבו חשב כמה קשים החיים האלה, אך מבחוץ הקושי לא נראה. ואם לא היה מנסה להדחיק את האמת, הוא היה אפילו אומר לעצמו שזה לא נכון.

הוא אהב את העובדה שהוא לא זוכר הרבה מעברו, כלום, בעצם. הוא לא זכר כלום מעברו, רק הרגיש שזה היה רע.

אין לו שום מושג איזו מין מלחמה התחוללה בזמן שישן, הוא הרגיש שישן הרבה זמן. מעניין כמה דברים קרו בזמן הזה.

רשרוש עלים נשמע מאחוריו והוא הסתובב בבהלה. מסתבר שבהה באותה נקודה במשך יותר זמן משנדמה לו.

"אז... אוכל?" שאל אותו אלייז'ה בחיוך בעודו גורר אחריו מקק ענקי.

הוא חייך ברוגע כשההבנה שזה הוא חלחלה למוחו. ונבהל מחדש כשקלט כמה זמן לקח למוחו להבין זאת. אך למרות מחשבה זו השיב ברוגע: "אוכל."

***

תוהה לעצמי אם ג'וקים זה דבר טעים~

2 תגובות

  • מאת @Lucifer
    13/05/2018

    נ.ב: שכתבתי את הפרקים של הספר שלי מחדש לחלוטין ותנסי להגיע לחלק של המאלך שוב ולקרוא אחרי זה, לדעתי זה יותר ברור עכשיו ויותר הגיוני. אני מנסה לעשות את השתלשלות האירועים נאמנת מאוד למציאות(לפחות בצורה יחסית, כי המציאות בעול םשיצרתי נמוכה מאוד יחסית למציאות בעולם הזה) ואני רוצה לדעת עם הצלחתי.
    @puma161~ 

  • מאת @Lucifer
    13/05/2018

    @puma161~ 
    אז... הרבה דברים לתיקון. לא בקשר לכתיבה הדקדוקית, למען האמת לא בדקתי פה דקדוק. העלילה הציקה לי(גם בפרק הראשון) אבל חשבתי שבפרק השני זה יהיה עם יותר היגיון ויתבהרו כמה דברים.
    איך הקאיה הזו יכולה לעוף? אם היא קיבלה את הכוח רק לנפי כמה ימים היא אמורה להשתגע משאלות/המוח שלה לא יעכל פעליות על טבעית כמו זו(שזה מה שהיה קורה במציאות). גם האלייז'ה הזה לא הגיוני, הוא קיבל את הכוח להתפוגג למולקולות גז ולחזור לצורה מוצקת והוא לא שואל, איך זה קרה? או למה? בנוסף שהמוח האנושי אמור לדחות כל דבר על-טבעי ולהשתגע, שזה משום מה לא להם..(למרות שבקטעשל אלייז'ה לא נראה לי שהוא "גילה" את הכוח רק לפני כמה ימים /יום כמו שהוא מספר. לדעתי הוא פשוט מרגל/משהו סגנון ושקרן גרוע).
    בנוסף יש פסקאות שצריך לשנות לחלוטין(אני אפילו לא "חושב" ככה, אלא באמת צריך לשנות אותן).
    כשאלייז'ה מספר את הסיפור שלו: ,הם הגיעו לעיר שלי, מאות חיילים שחורים עם רובים שחורים וארוכים," אין טעם לתאר את ה'שחורים וארוכים'. בגלל שזה דבר ידוע. אם כל כך חשוב לך לתאר את הרובים תתארי: רובים מדגם מוזר בעליל, ואז תוסיפי דבר מוזר לרובים כמו כוונות לייזר או משהו בסגנון. ואפ העיר שלו זו בכלל לא עיר מודרנית אלא עיר של יצורים קסומים אז הוא בכלל לא אמור לדעת מה זה רובים! ואז כל הפסקה לא נכונה ומה שצריך להיות כתוב זה: "הגיעו בני-אדם לבושים בבגדים שחורים צמודים ומקלות שחורים וארוכים ממתכת לא מזוהה, בקצה כל מקל היה חור שממנו יצאו חיצים קטנים מפלדה, עם קצה מחודד שחדר לבשר כמו חמאה וטבח בנו." או משהו בסגנון.
    בנוסף יש עוד פסקה לאחר מכן, "שניהם רק נענעו את ראשיהם בייאוש, אלייז'ה רק פגש אותו ולא הבין את הבעיה שלו. קאיה סבלה אותו במשך שבוע ולא הצליחה להבין אותו כמו שצריך." דבר ראשון: זה טביע לא להבין אדם אם אתה איתו רק שבוע ועוד יותר טבעי שיתנהג מוזר לאחר טבח עולמי. 
    דבר שני: אלייז'ה לא צריך להתייאש ממישהו שפגש רק לפני חמש דקות, הוא בקושי דיבר איתו! במיוחד שזה מעצבן שכושר ההתיידדות של החברה האלה לאחר השמדה המונית מאוד גבוהה... דבר שלישי: את מנסה בכוח להראות שיש משהו מוזר במורגן וזה פשוט לא זורם טוב... 
    לדעתי המשפט צריך ללכת ככה: קאיה מלכסנת מבט אל אלייז'ה אשר מביט בו באי הבנה ומנענעת את ראשה בייאוש. (הקטע של: סבלה אותו במשך שבוע ולא הצליחה להבין אות ועדיין מיותר. כי כפי שאמרתי זה טבעי שלא תבין אדם לאחר השמדה עולמית שבטח הנפש שלו התערערה. מן התסם שיתנהג מוזר.)
    אבל אם נכלול את זה בעלילה זורמת(גם אם דיי... לא הגיונית בעליל), בעלת קומדיה שלא רבים מסוגלים לעשות וסיפור מקורי למדיי(לא לגמריי. לצערינו בזמ  האחרון יצרו הרבה סיפורים על: "השמדת העולם"), הציון של הפרק הזה הוא 8.8/10. הבעיות שאמרתי לו משפיעות בצורה משמעותית עד כדי כך שאוריד לו את הציון בשני עשיריות.