קרייסט - פרק 19 "אשם עד שהוכחה חפותו"

אני נשבעת שחשבתי שכבר פרסמתי את הפרק. טוב, מסתבר שלא, אז קבלו את *טם טם טם* פרק 19 בעוד שעה לא קונבנציונאלית כי אני משום מה לא הולכת לישון!
* טייפו? טייפו?
* טמטום? טמטום צרוף
*נהניתם? אנא הודיעו לי שאדע מזה ^^

***

"אתם בטח צוחקים עלי אם אתם אומרים שבאמת נרדמתם כאן!" צעקה קאיה על טרנס וקארה כשפיה נמצא בין ראשיהם.

הם התעוררו בבהלה וקארה לא בזבזה רגע וחבטה בדבר הראשון שנקרה בידה, לחייה של קאיה. לאחר מכן היא נאנקה בכאב כי שכחה לגמרי מפציעתה. הצחוק של מורגן לא איחר להגיע. "את. הרגע. נתת. לה. את. האגרוף. הכי חזק. שראיתי," לחש בתדהמה מהולה בהתרגשות וחיוכו התרחב כל כך שהיה אפשר לראות את חניכיו. לא היה נעים לקארה לומר לו שהוא נראה ככה ממש מלחיץ, כאילו הוא מתכנן לרצוח מישהו.

קאיה התעלמה מאגרופה ולא אמרה דבר, למרות שידה הראתה אחרת, כשהחזיקה אותה צמוד לפניה. "אנחנו צריכים לחזור," אמרה בקול חלש. "נעשה את זה בסבב," הוסיפה, וכשהבחינה בהבעתם התוהה של קארה טרנס החוותה בראשה מאחוריה. "אחרי שנטפל בך." הנידה בראשה לעבר ידה.

שניהם הציצו שם למשך רגע והחליפו ביניהם חיוכים יודעי דבר, אז הם פרצו בצחוק מתגלגל ובלתי נשלט, מתעלמים לגמרי מדבריה האחרונים. טרנס מחה את דמעותיו ולפת את בטנו שכאבה מהצחוק הבלתי פוסק וקארה התגלגלה על החול בעודה מנסה להרגיעה את צחוקה.

הם הפסיקו רק אחרי כמה דקות, כשקאיה התחילה לגרור אותם לכיוון מסוים ומורגן השתרך אחריה, נאנח מכובד המשקל שסחב אחריו. "תודה לכם." היא נעצה בשניהם מבט מצמית במטרה שיפסיקו לצהול. שניהם הביטו בה כמו שני ילדים תמימים. "עכשיו, אפשר להבין מה כל כך מצחיק?" היא לא אהבה חוסר כבוד שכזה.

"זה רק –" התחיל טרנס והחניק פרץ צחוק שאיים לפרוץ מפיו. "פשוט ניחשנו שמשהו כזה עלול לקרות," השלים את משפטו ונעץ מבט נגעל באדם שמורגן גרר אחריו.

קארה הנהנה. "זה לקח לך יותר זמן משחשבנו," עקצה אותה. "ואת יודעת, קשה להישאר ערים כשאין מה לעשות, ובמיוחד אחרי שלא ישנת שלושה ימים ונפצעת מירייה בכתף." שפשפה את קרסולה הימני, בו אחזה קאיה כשגררה אותה אחריה.

"עכשיו תורי!" קפץ מורגן מאחוריהם ושמט בהיסח הדעת את רגלו של האדם אותו גרר. "מי אתם?" שאל בחיוך חברותי. "זאת אומרת, אתם קאיה הולנד, קארה וויט, טרנס בריאק ואנחנו בדרכנו לפגוש עכשיו את טיילור ג'ינקס אלן ואת אלייז'ה ברנן, כי מסתבר שטד ליין מת, אבל מי אתם?" הוא עבר במהירות על שמותיהם והפתיע אותם כהוגן. "רגע רגע, אל תגידו לי..." נופף בידו למולם במהירות. "אתם ניסויים! נכון? כמו רייבן וכולם." עיניו האפורות נצצו באושר למראה ההפתעה והבלבול בפניהם של השלושה. "אבל אתכם לא הרסו. מוזר. אני זוכר שהייתי שם כשניסו לכבות אותך, קארה, אבל אז היה פיצוץ ענק וכולם מתו. חוץ ממך. זה מדהים!" קרא אל קארה בצהלה.

היא קמה ברגע ממקומה וברגע האחר מורגן כבר שכב על בטנו כשפניו בתוך החול וידו מעוקמת מאחורי גבו. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהיית שם?" היא שאלה בשקט, אך נימת קולה היתה מפחידה. נראה היה שפציעתה החלימה לגמרי, או שפשוט התעלמה ממנה.

מורגן נאנק לרגע והשתעל. "אני הפעלתי את המכשיר. גרמתי לקצר במערכת החשמל ושרפתי את כל המקום. באמת שלא חשבתי שתשרדי את זה." הוא גיחך וקולו השתנה, נהיה רציני יותר, אך עדיין גבוה וילדותי. וקאיה, שבחנה את המתרחש ממקום עומדה מאחוריהם, לא הצליחה לנתח את פשר מילותיו.

היא התקדמה לעברם והורידה את קארה מעל מורגן בעדינות. קארה לא התנגדה, נראה שכשקיבלה את תשובתה אבד לה העניין בדבריו. זה של קאיה, לעומת זאת, רק התחיל להתפתח.

"מה הדבר האחרון שאתה זוכר?" שאלה אותו ברוגע.

"שאני עומד ומדבר כאן איתך, מה זאת אומרת?" הוא ענה בבלבול, מתרומם מחדש על רגליו ומנער גרגרי חול מחולצתו.

קאיה נאנחה מחוסר ההבנה שלו. "אני מתכוונת לפני זה, מה הדברת האחרון שאתה זוכר לפני שהתעוררת היום?" היא ניסחה את שאלה מחדש, מקווה לקבל תשובה הגיונית.

מורגן חשב כמה שניות, ואז אמר, "הו וואו, לפני זה? אני מרגיש כאילו יש לי פער של כמה חודשים טובים בזכרון. אני זוכר שהלכתי לישון, ואז משום מקום, הגיע מלאך המוות וכמעט לקח אותי איתו, אבל אז הוא נעלם ובמקומו הופיעה נערה יפה עם שיער לבן ארוך ומדהים ועיניים שנראות כמו השמיים לפני המלחמה שניסתה להרגיע אותי. הסוף." סיכם את דבריו והביט על קאיה בחיוך מסופק. אז עיניו התרחבו ונפערו בהתרגשות כשקרא, "זאת את! נכון?" שאל בעודו מקפץ במקומו. "טוב לראות אותך שוב!"

"אז אתה זוכר את המלחמה," קאיה הסבה את דעתו למה שאמר והתעלמה לגמרי מדבריו ומשאלתו.

הוא בהה בה לרגע בריחוק. "לא. איזו מלחמה? מתי אמרתי משהו על מלחמה?" שאל בבלבול. "את מדמיינת דברים."

"היא לא מדמיינת," התפרץ טרנס. "אמרת לפני חצי דקה שמישהי עם עיניים שנראות כמו השמיים לפני המלחמה ניסתה להרגיע אותך," הזכיר לו והדגיש את המילה 'מלחמה' בדבריו.

"אההה זה." נזכר מורגן. "אין לי מושג על איזו מלחמה אתה מדבר." פטר אותו מדבריו ברגע.

"אז מאיפה הגיע התיאור הזה?" שאלה קאיה בניסיון להוציא ממנו מעט מידע.

"אין לי מושג, זה הרגיש לי נכון לומר את זה פשוט."

"עזבו אותו, אתם לא מבינים מה קורה פה?" שאלה קארה ממקומה מאחורי מורגן, היא נראתה מוכנה לכל תנועה לא נכונה שיעשה. "הוא 'מהרעים', אם עוד יש כאלה בכלל כי לדעתי, אי אפשר ממש לסמוך על אף אחד מאיתנו."

"להזכירך." הסתובב אליה מורגן. "אני הצלתי את כולכם לפני כמה שעות."

קארה נעצה בו מבט רצחני והוא נרתע חצי צעד לאחור. "באמת? למיטב זכרוני, טרנס היה זה שהציל אותי. לא אתה," השיבה לו באותה נימה.

"אל תערבי אותי בבעיה האישית שלך איתו בבקשה," קרא טרנס וזכה לגלגול עיניים מזלזל מצידה.

היא פנתה חזרה למורגן, "תגיד לי, אתה מרגיש משהו שם?" היא הצמידה את ידה לחזה, במקום בו אמור להימצא הלב.

מורגן עשה כמוה. "אני מרגיש תקתוקים," אמר כעבור כמה שניות. "בום – בום כזה..." הסביר, אך עוד לפני שסיים כבר נהדף על אבן גדולה שנמצאה בדיוק ברווח בינו לבין קאיה. הוא פלט שיעול חנוק ונפל מהמשטח הגבשושי על בטנו.

"אני בטוחה," אמרה קארה בארסיות בזמן שהתקדמה לעברו, אצבעות יד המתכת שלה נמתחות ונרפות לסירוגין. היא נעמדה מעליו והסיטה קווצת שיער כחולה מעורפו, חושפת נקודה אפרפרה במרכזו. "למישהו יש ניחוש מה זה עושה?" שאלה.

למרות שלא נראה כי ציפתה לתשובה, קאיה החליטה לענות לה, "אני חושבת שזה מתג, אבל לא כזה שמכבה אותו." התקרבה אליהם. "אני חושבת שזה מאתחל אותו."

קארה הפנתה לעברה מבט מבולבל. "על מה את מדברת?" שאלה, היה ברור שלא לתשובה הזו ציפתה.

"אני מדברת על זה שאני לא חושבת שהאנשים שיצרו אותו היו מספיק טיפשים כדי להטמיע בתוכו כפתור להשמדה עצמית במקום כה גלוי לעין." קאיה חייכה לעברה חיוך שליו, כל כך לא מתאים למצב בו נמצאו. "ואם לא שמת לב לזה קודם, בכל פעם שהוא התעלף או שמצאנו אותו חסר הכרה הוא היה שכוב על גבו ובאורח פלא משהו קטנטן נתקע לו בעורף," המשיכה. "אני לא יודעת אם זה צירוף מקרים ממש מוזר או שזה הגיוני לגמרי, אבל גם בכל פעם אחרי שהוא התעורר הוא שכח לגמרי מי אנחנו ועכשיו הוא גם שכח מי הוא, למרות שאת זה הוא כנראה לא ממש ידע עוד מההתחלה..."

"את יודעת, קאיה, אני כאן. ממש כאן. שוכב בדיוק שני סנטימטרים מתחתיך ולגמרי נתון לחסדיה של קארה ברגע זה. את יכולה לדבר אלי. לא עלי." קולו העמום של מורגן נשמע מכיוון החול. "אה, וטרנס, לשמור דברים בבטן זה לא טוב. אתה יודע, אם אתה רוצה לומר לי שאתה רוצה להרוג אותי כי אתה מת מפחד זה בסדר, אני לא אעלב." הוא סובב את ראשו והביט בטרנס בחיוך.

קארה וקאיה הביטו בו שתיהן בהלם מוחלט, וכשהרימו מבטיהן אחת אל השניה הן ידעות שהן חושבות בדיוק על אותו הדבר. "אז אתה כן זוכר?" שתיהן ספק שאלו ספק הציבו לפניו עובדה, בתיאום מושלם.

הוא הנהן, עד כמה שיכל כשראשו מוצמד לקרקע. "האמת שנזכרתי בזה כשפגעתי באבן," אמר. "אולי זה קשור לעובדה ששוב נלחץ לי המתג?" שאל אותן בתהיה, אך לעג קל נשמע בקולו.

"יכול להיות..." הרהרה קאיה בקול.

"אולי אם זה נלחץ פעמיים זה מתבטל?" הציעה קארה באותו זמן וזכתה לנעיצת מבט מקאיה, נראה שרצתה לומר בדיוק את אותו הדבר. אחריה. היא השיבה לה במשיכת כתפיים.

"קארה, את יכולה בבקשה לרדת ממני?" שאל אותה מורגן. רק אז היא נוכחה לדעת שרגלה ריתקה אותו לאדמה. "דרך אגב, מה קרה לפצע שלך? לא נראה כאילו עדיין כואב לך..."

"לא," השיבה קארה על בקשתו והתעלמה מחלקו השני של המשפט. "אני לא בוטחת בך מספיק כדי לתת לך להסתובב חופשי ועל הרגליים ברגע זה."

"אני דווקא חושב שבמצב הזה אני הכי שימושי." הוא חייך בשובבות. "תראו, האסיר שלנו בורח ורק אני שמתי לב לזה, ואני עוד משותק על ידי הרגל של קארה." הסב את תשומת ליבם למקומו של האדם לבוש השחורים שהתחיל להתרומם על רגליו.

הזר בהה בו באימה ברגע שסיים את דבריו. שניה לאחר מכן הוא התחיל לרוץ. בערך עשר שניות אחרי הוא נתפס מחדש, הפעם על ידי טרנס. הוא הופיע מולו בשניה שהחל לברוח ואגרופו פגע הישר בבטנו, ממוטט אותו ארצה בכאב.

"מה?" שאל כשראה את מבטיהם המשתוממים של השלושה. "עד כמה חסר תועלת חשבתם שאני?" הבעתו הפכה פגועה ונעלבת.

"אל תכניס לנו מילים לפה," גערה בו קאיה, אך מורגן צחקק בשקט מאחוריה, "דברי בשם עצמך, אני בהחלט חשבתי שהוא חסר תועלת לחלוטין."

"כן, אבל אתה מטומטם," העירה לו קארה. "איך לדעה שלך חשיבות בעיני עד שתוכיח שאתה לא אויב." היא קטלה אותו במבטה. "אשם עד שהוכחה חפותו."

"המשפט אמור להיות: חף מפשע עד אשר הוכחה אשמתו," ציינה קאיה.

"את מבינה למה אני מתכוונת!"

"ברור, פשוט רציתי לבדוק עד כמה את עצבנית כרגע."

"מקווה שמצאת את התשובה שלך," סיננה לעברה קארה והזעיפה פנים.

"וואו. רבים עלי. אני מוחמא." מורגן מחא כף וחייך חיוך חושף שיניים שהבליט את לחיו החסרה.

"מורגן. תפסיק לחייך ככה. זה מלחיץ," טרנס אמר את המובן מאליו.

"אני חושבת שהגיע הזמן לחזור." קאיה הוסיפה וסימנה למורגן לעלות על גבה, אך הוא הניד בראשו. 

***

הו. לא זכרתי שזה אחד הארוכים XD

4 תגובות

  • מאת @elya
    10/07/2018

    עוד לא קראתי את הסיפור הזה, אבל התרשמתי מאיך שהוא נכתב, זה מאור מעורר השראה! ^^
    ח"ח על ההשקעה גאיה, את כותבת מעולה!

    אני אקרא אותו כשאתפוס לי תזמן הנכון~ 
    אחרי הכל אני לא רוצה לפספס את הנאת הקריאה ממיטב הסיפורים שלך P:

    • מאת @puma161~
      10/07/2018

      תודה אייל :)

      מצפה לזה~

  • מאת @יאקומו
    10/07/2018

    פרק מעולה^^

    ממש נהנתי לקרוא^^

    תוציאי את 20 בבקשההההההההההההההההההההההההה

    • מאת @puma161~
      10/07/2018

      תודה ^^

      זה יקרה מחר ככל הנראה, תלוי איך שיטת הטיוטות עובדת פה~