קרייסט - פרק 11 "הבנה"

טא דא! פרק D:
*טייפו כי תמיד יש
*הבנה זו כותרת כל כך אירונית
*תהנו~

***

"אלייז'ה... אלייז'ה תתעורר." הוא שמע את הקולות במעומעם, כאילו נאמרו מתחת למים, הכאב היה קשה מנשוא. "הוא לא מגיב."

הוא כל כך רצה לפקוח את עיניו, אך לא הצליח, העפעפיים של הרגישו כבדים כמו משקולות. הוא ראה בעיני רוחו את הזוהר האדום של עיניו וידע שעכשיו הם לא יראו אותו, הוא לא ידע מתי תהיה הפעם הבאה שכן.

"איפה קאיה?" הקול המעומעם שאל.

"היא עדיין מטפלת בטיילור," קול אחר השיב לו. שני בנים. מורגן וטרנס.

מורגן. מורגן ידע. אם הוא לא היה יודע הוא לא היה שם. הוא בטוח ידע. "לך לשם ותקרא לה," הקול, ששייך לטרנס, ביקש, הוא התקשה לזהות את הרגש בו.

"אולי עדיף שזה יהיה אתה, אני לא חושב שקאיה תקשיב לי בזמן הקרוב," הציע מורגן, ואלייז'ה ממש יכל לראות את החיוך המתנצל ששלח לטרנס.

"טוב." החשד נשמע בקולו של טרנס, אך הוא שמע רגליים נגררות על האדמה וצעדים מתרחקים. הוא ניחש שטרנס הלך וכעבור כמה שניות שמע שוב את קולו של מורגן, אך נימתו השתנתה, נהיתה רצינית יותר, "זה היה טד, נכון? הוא עשה לך את זה."

הוא רצה להגיב, אך כשניסה לפתוח את פיו לדבר כל מה שיצא ממנו היה גרגור חנוק. מורגן כנראה הבין שהוא לא יכול לדבר, כי הציע דרך חלופית, "תנסה לדבר אם התשובה חיובית, אם היא שלילית תנסה לפקוח עיניים." זה היה רעיון טוב.

הוא ניסה לדבר, ושוב יצא מגרונו אותו גרגור חנוק. התשובה היתה חיובית. הוא לא יכל לראות את הבעתו של מורגן, אך היה כמעט בטוח שחייך. "קאיה יודעת גם, אני רק אומר. מתי זה קרה?" אך כעבור רגע הבין את הבעיה בשאלה וניסח מחדש, "אתה ראית אותו מתמוסס?"

עוד גרגור חנוק.

"אז קאיה הבינה את זה לפני." הוא שמע אותו ממלמל בקול ומשתתק, ככל הנראה המשיך להרהר בלב. ואז נשמעה מחיאת כף וקולו של מורגן חזר, "אני צריך לקרוא לקאיה, ולכולם, אם כבר הגענו לזה." הוא נשמע עליז מאוד פתאום. "אם הייתי אומר לך לא לזוז הייתי טיפש, אבל אין לי ממש דרך אחרת לסיים את השיחה-לא שיחה הזאת אז... חכה כאן."

אבל אתה טיפש בכל מקרה, חשב לעצמו אלייז'ה ונאנח בליבו לשמע צעדיו המתרחקים של מורגן.

לא עברו יותר מכמה דקות עד שצעדי ריצה הגיעו לאזניו של אלייז'ה ונעצרו, ככל הנראה לידו. הוא ניחש שמורגן חזר והביא איתו את השאר, אך לא היה בטוח לגבי כל העניין, הצעדים נשמעו לו חסרים. "טיילור לא כאן." התשובה הגיעה עוד לפני שבכלל חשב על השאלה. הוא לא זיהה את הקול שדיבר, אולי בגלל הכאב ואולי בגלל הנימה החנוקה שלו.

אחר כך נשמע קולו של מורגן, עדיין עליז משום מה. "טרנס, אתה יכול לקחת את זה רגע?" הוא לא ידע למה התכוון ב'זה', אבל לפי הרצינות אצל מורגן הבין שזה משהו חשוב. "רק בבקשה, אל תפיל את זה. אני מעדיף לא להתפוצץ על המקום."

הוא ניסה לפקוח את עיניו, אך ללא הצלחה. הוא הרגיש כאילו מישהו הדביק את עפעפיו בדבק מגע. "אני צריכה סכין." הפעם היה זה קולה של קאיה. "אם לא נוריד לו את הדבר הזה הוא ימות לא מאיבוד דם אלא מזיהום."

זיהום? אז באמת יש משהו שמדביק לו את העיניים. המילים הבאות הבהילו אותו, "סכין אחת לרשותך, גברתי." היה זה קולו הקליל של מורגן, אלייז'ה עדיין ניסה להבין את הסיבה לעליזות הזאת שלו.

"תודה לך." תשובתה של קאיה נשמעה משמאלו. "עכשיו, אלייז'ה, אם אתה ער ויכול לשמוע אותי אני מזהירה מראש, זה עומד לכאוב." היא דיברה ברצינות ובשקט והוא יכל להרגיש את שיערה מדגדג את עורו כשרכנה מעליו. מגעה החד של להב הסכין הגיע בהפתעה והוא התאמץ ככל יכלתו לא לכווץ את עיניו בכאב, הוא ידע שאם יעשה תנועות פתאומיות הסכין יכולה להחליק הצידה ואז כל התהליך יהרס. הוא הרגיש במודעות כואבת את הסכין חודרת מתחת לעפעפו הימני וחותכת בעורו את הקשת של ריסיו. ההליך נמשך באיטיות מורטת עצבים ואלייז'ה נאלץ לגייס את כל כוח הרצון והסיבולת שלו כדי לא לצרוח. הוא חש הקלה עצומה כשהרגיש את הסכין יוצאת וחודרת מחדש מתחת לעפעפו השמאלי, והקלה גדולה עוד יותר כשיצאה גם ממנו.

התנשפות קלה נשמעה משמאלו והוא ניחש שגם קאיה, כמוהו, חשה הקלה גדולה על שזה הסתיים. היא מעולם לא עשתה זאת לפני כן וכל כך פחדה להפיל את הסכין או לפספס במילימטר ולהחדיר אותה לתוך עינו. היא מחתה אגלי זיעה קטנים ממצחה וחייכה בהקלה. "תפתח אותן," פקדה עליו. היא אפילו לא ביקשה ממנו לנסות לעשות את זה, היא אמרה לפתוח אותן.

גל של פחד וחששות פגע באלייז'ה. הוא לא היה בטוח שיצליח, אומנם הוא הרגיש את ההפרדה אבל שם לב לרטיבות משונה על פניו שיצאה מעיניו. הוא פתח את עיניו לכדי חריץ צר, ואז הרחיב אותו בהדרגה עד שהרגיש שהוא לא יכול יותר. הוא הביט מעליו וראה צלליות מטושטשות מתחת לשכבה צהובה של משהו רוכנות מעליו. הוא עמד להרים את ידו כדי לנקות את הנוזל, אך מיד הוריד אותה כשהרגיש בכאב החותך של הסכינים. הוא נאלץ להרגיש את הנוזל החם יורד על פניו באיטיות צורבת וחזה במשך כמה דקות מייסרות בראייתו מתבהרת אט אט עד שהצטללה לגמרי.

"וואו, אלייז'ה, עד עכשיו לא שמתי לב שהעיניים שלך שחורות לגמרי," התפרץ מורגן בהתלהבות ילדותית. "חשבתי שהן פשוט ממש כהות..."

הוא רצה לומר לו שהוא מטומטם, אך הוא גם ידע שהוא כבר יודע את זה. במקום הוא פשוט ניסה להעלות חיוך על שפתיו, מה שהתברר כניסיון לא מוצלח במיוחד. אחר כך קולה של קארה נכנס לטווח שמיעתו, "לא כדאי שנעשה משהו גם בקשר לסכינים האלה?" שאלה, ואלייז'ה ראה קצה של אצבע שהופנה לכיוון אחת מידיו.

"את צודקת." נשמע קולה הרגוע של קאיה. "תשתדל לא לצרוח כשנשלוף אותם, בסדר?" היא שאלה בנעימות שנועדה להרגיע לפני הכאב. היא ידעה שזו בקשה לשווא.

"אני חושב שכדאי שנוציא את שניהם בפעם אחת, כדי שלא יצטרך לסבול את זה פעמיים." הצטרף טרנס לשיחה בהצעה הגיונית למדי.

"מסכימה." זו הייתה תשובתה של קאיה. "מורגן, תוציא את התחבושת מהערכה, אם נוציא את שניהם יחד נצטרך גם לחבוש את שתי הידיים שלו בו זמנית כדי למנוע זיהום."

גרירת רגליים וצליל של משהו נפתח העידו על כך שמורגן עשה כדבריה של קאיה. "אין פה עוד תחבושות." קולו נשמע מאחורי אלייז'ה. "אני חושב שהשתמשת באחרונה בשביל טיילור."

קאיה נאנחה לצידו של אלייז'ה. "טוב, מישהו מוכן לנדב שרוול?" שאלה, ואז חזרה למורגן, "תביא משם את המחטא."

"לא אכפת לי," התנדב טרנס ואלייז'ה שמע צליל של בד נקרע כשהסיר רצועה שחורה מחולצתו והושיט אותה לקאיה, שחילקה אותה לשתיים. כמה שניות לאחר מכן הוא שמע אותה מודה למורגן, שככל הנראה חזר עם חומר החיטוי.

"מה עכשיו?" שאלה קארה ובקולה נשמע לחץ קל.

"עכשיו מוציאים את הדברים האלה ממנו," השיבה לה קאיה. "קארה, את מימין, אני משמאל. בסימן שלי את מושכת, מהיר וחלק, אסור להיזהר עם זה יותר מידי אחרת זה יכאב יותר."

הוא ניחש שקארה הנהנה מאחר ושמע אותה עוברת לימינו ורוכנת לצד כף ידו. עברה שניה, ועוד אחת. דקה. שתי דקות. לא היה לו מושג מה קורה, עד שכאב חד הציף אותו כשהרגיש את שתי כפות ידיו שורפות כאילו הן עולות באש, והוא נשך את שפתיו עד שהרגיש טעם של דם כדי לא לצרוח. דקירת הכאב נפסקה באותה מהירות בה התחילה, אך ידיו עדיין פעמו בכאב גם אחרי. הוא הצליח להרגיע את עצמו, אך לא עברו יותר מכמה שניות כשעוד גל כאב הכה בו, הפעם מסוג אחר. הוא הרגיש כאילו הכניסו את שתי ידיו לתוך חבית אלכוהול מזוקק כשהנוזל נשפך והוספג עליהן. אבל הכאב הזה ל נגמר כמו הקודם, הוא המשיך לפעום בכפות ידיו כילו מליוני מחטים ננעצות בהן בו זמנית. הוא ראה את זוהרן הצהוב של עיניו ובו בזמן שמע ת קריאתה המבוהלת של קארה שהכריזה שנעלם.

ההכרה הלכה וחמקה ממנו, נוזלת כמו מים הנשפכים מבין הידיים. הוא ניסה להיאחז בה בכל כוחו בעיניים קרועות לרווחה ובשפתיים נשוכות עד זוב דם, אך הכאב היה גדול מכפי שיכל לשאת והוא ראה איך העולם משחיר אל מול עיניו הנעצמות ואת עצמו נופל לתוך תהום אפלה חסרת תחתית.