קרייסט (סיפור מתמשך)

נו טוב, אני שוקלת לפרסם פה סיפור שכתבתי במשך שנתיים וסיימתי לא מזמן. הוא מאוד מבולבל ויחסית מבלבל, כי כשתבתי אותו לא הייתי סגורה על כלום ושום דבר ממה שהולך בו עד עשרת הפרקים האחרונים.
אז אני אפרסם פה את הפרק הראשון, אולי אפילו עם שינוי קטן שיתן מושג סביר לסוף הסיפור (כי הוא לא אמור להיות מפתיע במיוחד), ואם יהיה קהל אשקול להמשיך אותו :)
אני אומנם מאוד פתוחה לביקורת ברוב מה שאני כותבת, אבל ספציפית כאן אני אומר כבר עכשיו שסביר להניח שאת ההערות שאקבל אקח לתשומת ליבי אבל לא איישם מייד, כי הסיפור בכל מקרה עומד לעבור שכתוב רציני~
*פרקים ארוכים יחסית*

***

פרק 1 - עטלף מעופף

"עטלף ענקי מעופף!" צרח בבעתה הנער כחול השיער שבדיוק התעורר משנתו. "הו... סוף העולם הגיע. אני מת, נכון?" התחיל מלמל לעצמו בפאניקה ובהה ביצור בעל כנפי העטלף שעף לכיוונו במהירות בשמי הבוקר התכולים. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת ובשמיים עוד נשארו שרידים מעטים של כתום.
כשהבין שהיצור מתקדם לעברו, קם על רגליו והתחיל לרוץ במהירות. נס על נפשו מפני היצור שבא להרוג אותו, ככל הנראה. "אבל חשבתי שבגן עדן הכל טוב!"
אחרי כמה צעדים הוא נתקל בדבר מה ונפל על הארץ, מרגיש תחת ידיו נוזל חם ודביק. דם.
הוא הביט סביבו על מקום המצאו וראה שהוא עומד בלב אזור מדברי שומם. אף מבנה לא נראה באופק חוץ מחורבות של בניין מבודד ועצים שרופים. מפעם לפעם ראה בזווית עיניו כתם שחור מטושטש, הוא שיער שזה מקק. ואז פנה להביט על סביבתו הקרובה וקלט שהוא עצמו עומד במרכזו של מעגל גופים דוממים שכובים על האדמה הסדוקה מיובש. אשר נצבעה אדום מדמם.  
גופות. זו הייתה המילה. 
"יש פה ריח רע. ריח ממש רע." הוא רחרח את סביבתו ואטם את אפו בכף ידו מלאת השלפוחיות. לא מתייחס כלל למקור הריח, תוצר הטווח הנורא שעמד במרכזו.
"היי אתה. מה אתה עושה?" שמע קול קורא מלמעלה.
"אשת עטלף!" צרח שוב. "באת להרוג אותי? מה עשיתי?"
"אתה מטומטם או מה?" הנערה בעלת הכנפיים הצחורות דמויות כנפי העטלף נחתה לידו והביטה בו בכעס בכעס בעיניה הכחולות. "עד שאני מוצאת מישהו, אני מוצאת מטורף שחושב שהוא בגן עדן..."
"את מלאך המוות שבא לגאול אותי מייסורי שלא ידעתי שקיימים?" שאל ועיניו האפורות פעורות בהשתאות. מתעלם מהערתה השקטה. "את גאלת גם את כל אלה?" העביר את ידו מעל הגופות.
"כל- אלה?" שאלה, ורק אז שמה לב היכן עמדה. פניה הבהירות החווירו עוד יותר והיא הסתובבה והקיאה.
"את בסדר?" שאל הנער בדאגה, ואוזני החתול התכולות שלו הזדקפו.
"זה לא מגעיל אותך?" שאלה בבלבול. גוון פניה עדיין חיוור במיוחד.
"את היא מלאך המוות שבא לגאול אותי?" חזר על שאלתו הראשונה.
"אתה באמת מטומטם..."
"אז את לא?" פניו אורו בשמחה. "לא משנה. איך קוראים לך?" שאל בחיוך תמים.
"קאיה. קאיה הולנד. ולך?" הרצינה ויציבתה הזדקפה.
הבעתו נהייתה מהורהרת. "השם שלי? אה... אני לא זוכר." קולו היה מרוחק.
"איזה מין בן אדם לא זוכר איך קוראים לו?!"
"אה- אני?"
"את הגיל שלך לפחות, אתה זוכר?" שאלה בעצבנות. לא מאמינה עם מי נתקעה.
"כן. נראה לי, שש עשרה," השיב וחיוך גאה עלה על פניו.
"אתה גאה בעצמך. על זה שזכרת בן כמה אתה. ואני עוד חשבתי שהרע ביותר כבר עבר..." פניה נפלו. "אני בת שבע עשרה, דרך אגב."
"הרע ביותר? מה קרה, כדור הארץ נחרב?" הוא שאל זאת בהתלוצצות, כמובן. אך לא ידע, ככל הנראה, שזה באמת מה שקרה.
"אתה לא זוכר כולם?" שאלה קאיה בבלבול. 
"אני אמור לזכור משהו?"
"אני מאמינה שכן. אתה אמור לזכור איך קוראים לך. וגם אם לא, אתה אמור לזכור את המלחמה שהרסה את העולם." היא הביטה סביבה ועיניה התקבעו על דבר מסוים. "אתה אמור לזכור את פצצת האטום שהרגה את כל האנשים האלה!" הצביעה על נקודה מרוחקת במרחק קילומטר או שניים לפניהם. 
"אם זו הייתה פצצת אטום, הגופות שלהם לא היו נמצאות כאן. הם היו פשוט מתאדים מהחום והאש." המילים שלו היו כל כך חכמות יחסית לרושם הראשוני שלה ממנו שלרגע לא ידעה איך להגיב. 
"אז בוא נתקדם לשם ונראה." הציעה והתחילה בהליכתה. אך כשנתקלה בגופה הראשונה ונפלה על הארץ, מתלכלת בדם, החליטה להגיע למקום בתעופה.
הנער, בניגוד אליה, המשיך ללכת ברגל. אדיש לגמרי לסביבתו ולזה שהוא מבוסס בדמם של ההרוגים. 
אולי בגלל שאין לו כנפיים, חשבה לעצמה קאיה. אך כשהביטה עליו, לא נראה שהמראה מעלה בו תחושה או רגש כלשהו.
מרוב מחשבות לא שמה לב שפספסה מעט את המקום ונחתה במהירות. מתקדמת חזרה לעברו ברגל. 
עבר כמה דקות וגם הנער הגיע. "זה נראה כמו טיל," אמר את הדבר הראשון שעלה בראשו.
שניהם עמדו והסתכלו על חפץ, דמוי טיל, ששכב על הארץ. הוא היה בגובה של בערך מטר וחצי ואורכו כשלושה מטרים. "בפנים נמצאת פצצת אטום. ואם ההשערה שלי נכונה, היא מופעלת במנגנון דחיסה." קולו הפך רציני ובפניו לא נשאר שמץ חיוך.
קאיה הביטה בו תדהמה. "איך אתה יודע את כל זה?" 
"יודע את כל מה?"
"על פצצות אטום."
"אה. אני חושב שאני פשוט- יודע." השיב. "כנראה שההצתה לא הצליחה והפצצה לא הופעלה. לא הופעל מספיק לחץ על חומר הנפץ והפלוטוניום לא התבקע." 
"את חושב?" 
"אני יודע."
"טוב... בוא נעוף מכאן, צריך לחפש עוד ניצולים. אם יש כאלה..." שינתה קאיה נושא לאחד חשוב בהרבה.
"אוקי!" הטון הקליל חזר לקולו וחיוך שב ועלה על פניו.
קאיה נאנחה ברוגז. הוא לא מסוגל להיות רציני אפילו חמש דקות...
היא התעלמה מהמחשבה ומתחה מחדש את כנפיה, מתכוננת להמראה. 
"היי! קאיה קאיה קאיה! את משאירה אותי כאן?" שאל הנער בהפתעה.
"אני אמורה לסחוב אותך איתי?" החזירה לו שאלה ברוגז.
"כן. אני יכול לעזור לך." ניסה לשכנע אותה.
"כן? איך ובמה?"
הנער חשב. "אני מכיר את מפת העולם כמעט בעל פה. ויש לי כוונת טובה." 
קאיה נאנחה. "מספיק טוב בשבילי."
חיוך שמח עלה על פניו והוא קיפץ במקומו בהתלהבות של ילד בן עשר. "לאן אני אמור לעלות?"
"על הגב. אבל לא באזור השכמות."
"אם לא שם אז איפה?"
"אני לא יודעת. אולי פשוט תחזיק לי חזק ברגליים?" הציעה בחוסר סבלנות.
"אני כבר מעדיף את הגב..."
"אז תחליט!" התעצבנה והביטה בו במבט שהוא נשבע שיכלו לצאת ממנו גיצים.
"בסדר בסדר. אני עולה." נכנע וטיפס על גבה בסרבול.

***

"אפשר לשאול אותך משהו?" שאל הנער בצעקה, מנסה לגבור על קול שריקת הרוח.
"מה?" החזירה לו קאיה בצעקה.
"למה השיער שלך לבן? ואיך זה שיש לך כנפיים?" 
"מאיפה לי לדעת? זה כמו שאני אשאל אותך איך זה שהשיער שלך כחול ואיך זה שצמחו לך אוזני חתול? בדיוק אותו הדבר!" השיבה.
"צודקת." מלמל לעצמו בקול שלא שמעה. "אז... יש לך מושג איך זה קרה?"
"לא! זו בדיוק אותה השאלה רק בנוסח אחר!"
הנער השתתק. קאיה שמחה שסוף סוף חזר השקט.  
הם עפו להם בשתיקה. חוצים מדינות הרוסות. עפים מעל אזורים מלאים גופות ובניינים ממוטטים. עוברים ימים ונהרות. אך לא מצאו אף ניצול נוסף. 
מפעם לפעם הנער כיוון אותה למקומות שחשב שאולי ימצאו בהם אנשים, אך כל הנסיונות היו לשווא. 
לפתע צעק הנער בשמחה, "מורגן!"
קאיה נבהלה ולרגע אבד לה שיווי המשקל והם התחילו ליפול. אך מיד השיבה אותו לעצמה ונסקה יחד עם הנער חזרה לשמיים שהחלו להתכהות ברדת החשיכה.
"מרוגן. זה השם שלי!" הסביר את עצמו הנער.
"מורגן- מה?" שאלה קאיה.
"לא יודע."

***

וזו הכריכה המלאה:

0uxcmgs.png

*לא אני עיצבתי את הכריכה. זו מישהי מאוד נחמדה מווטפאד שהועילה בטובה לעזור לי וכל הקרדיט הולך אליה*

13 תגובות

  • מאת @יאקומו
    20/06/2018

    אני הולכת לקרוא את הפרק הבא דרך אגב כמה כאלה יש?

    • מאת @puma161~
      20/06/2018

      30 כולל אפילוג :)

      • מאת @יאקומו
        20/06/2018

        מה זה אפילוג?

        • מאת @puma161~
          20/06/2018

          זה סוג של פרק שבעצם סוגר את הסיפור. אפשר להסתדר גם בלעדיו~ אם זה יהיה בלתי מובן בעליל וכמה יבקשו אוסיף גם פרק הסברים (כי יש לא מעט מהם)

  • מאת @Inhorman
    13/05/2018

    מעולה! 

    איך שהצלחת לתאר את הנער כאילו שלא הקדשת לכך מחשבה בכלל, מדהים. 

     

    אבל כמו תמיד, יש טייפו (: 

    • מאת @puma161~
      13/05/2018

      למעשה, באמת לא הקדשתי מחשבה לתיאור שלו. פשוט כתבתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש :)

      כמובן שיש. לא היה לי כוח לעבור על זה לפני שפרסמתי -_-

      • מאת @Inhorman
        13/05/2018

        אז בכלל מדהים

  • מאת @Lucifer
    13/05/2018

    לול. 
    הסיפור הזוי. הקומדיה טובה במיוחד והבדיחות משתלבות באווירה המאיימת מעט ולא הורסות אותה.
    עם קצת שיפור זה יכול להיות סיפור פנטסטי שלדעתי צריך לכתוב עליו תסריט לאנימה.
    9.1/10

    • מאת @puma161~
      13/05/2018

      מודה לך מקרב לב :)

      הסיפור עתיד לעבור שכתוב (בעיקר ההתחלה והסוף) בעתיד הקרוב-רחוק ואני אנסה להביא אותו הכי קרוב לשלמות שאוכל ומי יודע, אולי יעבדו אותו לאיזו אנימה חביבה~

      • מאת @Ishailg
        13/05/2018

        זה לא מלפני איזה חצי שנה?

        בכל אןפן אני יכול לעשות לכם ספוילרים לסוף:stuck_out_tongue_winking_eye:

        • מאת @puma161~
          13/05/2018

          אל תתנשא, כל אחד יכול למצוא את זה אם רק ינסה :/

      • מאת @Lucifer
        13/05/2018

        בבקשה.
        דרך אגב עבדתי כל הלילה ושכתבתי את הפרקים של הספר. לדעתי הם כמעט בגדר שלימות לפחות בצורה יחסית כרגע, כי הספר לא גמור. הם שואפים לשינוי בעתיד הרחוק אבל בעתיד הקרוב לדעתי הם לא זקוקים לשינוי משמעותי. 
        רוצה שאשלח לך אותם?
        לא אכפת לי באיזו דרך. פשוט את מבקרת מצוינת ואני רוצה שתתני לי דעה על השכתוב(אם יש עוד מה לשכתב אני אשכתב בשמחה!)