רוצים להשתתף בפעילויות כיפיות?
- לחצו כאן בשביל עוד פרטים

עצב בחיי עשירות חלק ב'

המשכתי להסתכל היה מנורה שהאירה אור חזק מעלי, בחדר לא היו חלונות. כאשר נרגעתי שמעתי רחש קטן וראיתי בן אדם עם חלוק לבן נכנס לחדר, ברגע שהוא נכנס נכנסה גם רוח פרצים מקפיאה מכיוון הדלת. הסתכלתי עליו לא זיהיתי אותו, ניסיתי לנחש מי זה. הוא היה גבוה, היה לו שיער חום שמשתלב ללבן ופתאום זה קרה שרשרת הלב שקניתי לאבא שלי ליום הולדת צצה לו מעבר לחולצה. ברגע שראיתי את השרשרת, אבי שם לי מחסום בפה. לא יכולתי לדבר, האדם שאני בטחתי בוא כל חיי בא ו''תקע לי סכין בגב''. בלי ששמתי לב התחילו הדמעות. לאבי קראו לוצ'י, לוצ'י זה קיצור של משהו לא זוכרת מאחר ובאותו רגע הרגשתי את הבגידה החלטתי להפסיק לקרוא לו אבא ולקרוא לו בשמו.

לוצ'י קירב אלי סכין, הסכין היית חדה כמובן. התחלתי לרעוד '' מה ככה אני הולכת למות'' אמרתי בראשי, לרגע פתאום הזמן עצר. לא הבחנתי שהזמן עצר עד ששמעתי קול מאחורי ''לילי לילי מי היה מאמין שככה תמותי, ברצינות התערבתי עם אחותי שיהיה לך מוות שליו אבל טעיתי'' כשהסתכלתי עליו ראיתי כנפיים שחורות ארוכות, עור חלק כנראה כמשי ועיניים אדומות כדם.

''קדימה בואי נוריד לך את מכשיר העינויים הזה'' אמר לי בחיוך. כאשר הקיש באצבעותיו ראיתי את עצמי בחדר, חדר גדול מאופזר ויפה. ''איפה אני'' זאת היית שאלתי הראשונה ''את בחדר של אחותי'' אמר בחיוך ערמומי ''מה השם שלך'' שאלתי בחוצפה ''לפני ששואלים אדם לשמו ראוי ונכון לומר את שמך קודם, זה דרך הנימוס'' החזיר לי ''אתה כבר יודע את שמי'' אמרתי והתחלתי והתעצבן ''בסדר בסדר נעים מאוד אני פאנטום'' אמר בלגלוג, ''אחותי עוד מעט באה, אני הולך לסידורים'' אמר וחייך ''נתראה'' נעלם, הלכתי לכיוון ארון הבגדים ואכן היו שם בגדים של בנות, לבשתי שמלה שחורה דקה אך נאה לעין, הלכתי לשבת במיטה.''

''אחרי כמה דקות את הגעת אמה'' הסתכלתי בעינה ''לא הבנתי מאיפה את מכירה אותי, עד שאמרת לי שהיית אחת מהילדות שאבי בדק ''בתור רופא''. ''את יודעת'' אמרתי ''את יודעת מה אבי עושה לילדים?'' שאלתי בקול נבוך ועצוב ''כן אני יודעת, לילי עם כל הכנות אביך עושה משהו רע, רע מאוד. ראית את אחי נכון, כנפיים, מצחיק ומה איתי, לי הוא הוציא עין. הרטייה אולי מסתירה את הכיעור, אבל לא את הכאב. אני מבחינה בצער שבפנייך אבל תקשיבי ככל הנראה הדרך היחידה לעצור אותו היא...'' הדלת נפתחה בכוח, רובין עמד שם והקשיב לכל השיחה. ככה חשבתי, ''מה אתה עושה פה'' אמרה אמה בחוזקה '' '' באתי לראות מה שלום לילי, חברתי'' אמר בחיוך עצוב ''אני לא מכירה אותך'' אמרתי בפחד ''את...את לא זוכרת אותי, זה אני'' לפתע ניהיה חיוך בפניו ''זה אני, אבא שלך!'' התחיל לצחוק בצחוק מרושע