סיפור~ יאיי... / פוטושופ

"קודם הם יורים בבחורה הלבנה." חשבה לעצמה כשהלכה ברחוב.
היא נכנסה לדירה והמשיכה ישר אל עבר שולחן העבודה. הMacBook Pro שלה חיכה לה דלוק על השולחן. היא הורידה את התרמיל השחור מהגב, פתחה אותו והוציאה מצלמה.
אם היה זה סרט זר, זה היה מקום מושלם לפלאשבק 8 מ"מ שבו היא ילדה בת שמונה, לבושה בשמלה קיצית, ואבא שלה נותן לה במתנה מצלמה רגע לפני שהוא נכנס למכונית, נוסע, וזו הפעם האחרונה שהיא רואה אותו. 
אבל זה לא סרט, והיא בכלל קנתה את המצלמה כמה שנים קודם בB&H. 
היא חיברה את המצלמה, והמסך מולה התמלא בעשרות תמונות קטנות כהות. היא ידעה בדיוק מה היא מחפשת. רק שעה קודם לכן היא עמדה ברחוב מול בניין ישן שנראה כאילו יצא מספר על מלחמת העולם השנייה. העובדה שהוא עמד שם מולה היתה לא פחות מנס. לא רק בגלל שהוא נראה כאילו כל רגע הוא יקרוס, אלא בעיקר בגלל שאיכשהו הבניין הצליח להתחמק במשך עשרות שנים מצו הריסה. הוא פשוט חיכה שם כל הזמן הזה שמישהו יגלה אותו. שהיא תגלה אותו.
לא היה דבר בעולם שהיא אהבה יותר מהתחושה שהיא הולכת לאיבוד בחלקים של העיר שאנשים כמוה מנסים להתחמק מהם בכל מחיר, ואז למצוא כזה אוצר. בניין קסום, שאף אחד חוץ ממנה לא באמת ראה קודם. בניין מלא בסיפורים. בניין שהוא עצמו סיפור. בניין שלמרות שספק אם הוא ראוי למגורים, הוא בית, מקום אמיתי לחזור אליו בלילה, לאנשים שאין להם מקום אחר בעולם.
היא מצאה את הקובץ ופתחה אותו. המסך הפך שחור לכמה שניות ואז התמלא בבניין שהיא לכדה.
היא בהתה במסך, מהופנטת מכל הפרטים שהצליחה לפספס כשעמדה מולו ברחוב. עכשיו היה לה כל הזמן שבעולם להכיר את הבניין שלה. לעקוב אחרי כל אחד מהסדקים בקיר החזית. להיות מוקסמת מהחלונות הפתוחים למחצה. לדמיין את האנשים שגרים מאחורי הקירות החבוטים. עיניה ריצדו לרוחב המסך, שואבות את הפיקסלים.
מיד אחרי שחזרה מניו-יורק היא נרשמה לסדנת צילום. היא שנאה כל רגע. כולם היו כל כך להוטים לעבוד עם כל דבר שהמדריך הביא. אבל היא לא יכלה להביא את עצמה להתלהב מקערה עם תפוחים, או אגרטל עם פרחים או אפילו מדוגמנית. היא ספרה את הדקות עד שהשיעור ייגמר כדי שתוכל ללכת במסלול הכי ארוך בחזרה לדירה, ולצלם משהו אמיתי.
היא הביטה בקצה השמאלי של המסך. תיבת הכלים הקסומה שלה. היא עצמה את עיניה, לקחה נשימה עמוקה, והתחילה לעבוד.

היא התחילה מהחלונות. רבים מהם היו שבורים. אלוהים יודע ממתי. היא הגדילה את אחד מהם מהקומה הראשונה והתחילה לתקן אותו בזהירות המתבקשת, פיקסל אחר פיקסל. זכוכית אף פעם לא היתה פשוטה לתיקון, אבל דצמבר השנה לא נתן לאף אחד לשכוח את הקור. היא המשיכה עם שאר החלונות בקומה. החלונות בקומות הגבוהות היו כנראה מאתגרים יותר לילדים בשכונה.
 כשסיימה את החלונות, היא עברה לסדקים האינסופיים בקירות, ואחר כך צבעה ביד אומן את שכבות הגרפיטי שהתערבבו ליצירה מכשפת של מילים לא ברורות, קווים, וכתמי צבע אקראיים. לפעמים היא הייתה משאירה חלקי גרפיטי יפים או מצחיקים במיוחד. אבל נראה שהבניין הזה לא משך אליו את אמני הרחוב הרציניים אלא רק מבקרים אקראיים עם שאריות של פחיות צבע.
היא תיקנה את הדלתות והוסיפה בעדינות פרחים במה שהיה פעם גינה קטנה של בית משותף. היא שיפצה את הכניסה ויישרה כמה המדרגות. אחר כך הוסיפה קצת אור לחדר המדרגות וצבעה מחדש את מספר הבית כדי שאורחים יוכלו למצוא אותו בקלות. ואז היא הבחינה בפיסת נייר שמישהו הדביק על הקיר בגובה הרחוב. על הנייר היו מודפסות ברישול אותיות שחורות, גדולות, מרובעות. היא עזבה את העכבר, בוהה בשם המודפס שריצד על המסך מולה. לתקן חלונות ודלתות, להוסיף לבנים ולטשטש כתמים, היו דבר שבשגרה. אבל זה היה שונה. היא ידעה שהיא עומדת לעשות משהו שלא עשתה אף פעם.
היא בחרה את מטה הקסם מארגז הכלים, ונגעה באותיות המפוקסלות. קווי במתאר שלהן החלו לנוע באיטיות, מקיפות את האותיות כאילו לקחו חלק בטקס עתיק. זה היה אמור להיות הדבר הקל ביותר לתיקון, אבל ידה לא הפסיקה לרעוד. 
היא עצמה שוב את עיניה, ומבלי להביט במסך, היא הקישה DELETE.
הוא התעורר חסר נשימה. לקח לו קצת יותר מדקה להרגע ולהבין שזה היה רק חלום. בטוח שזה רק חלום. החדר עדיין חשוך לגמרי. כבר שבועות שהחשמל בדירה הישנה לא עובד. הוא מסתובב ומרגיש את גופה החם. היא עדיין כאן. למרות שעדיין אמצע הלילה, הוא לא חוזר לישון. הוא לא רוצה לאבד אותה שוב. הוא מחבק אותה עד שהשמש מופיעה בחלון המושלם של חדר השינה שלהם. הוא קם ומביט דרכו על הגינה הקטנה עם פרחים אדומים, ומנסה להבין איך לא שם לב אליהם קודם לכן. 

4 תגובות

  • מאת @SHAY-TOHAMI
    29/05/2018

    יפה מאוד, היה ממש מעניין^^

  • מאת @jemes
    29/05/2018

    וואו, סיפור  ממש עמוק
    אהבתי את הנקודת מבט של הסיפור, שהוא בעצם רק חלום מתוחכם(או כמו שהמורה שלי לספרות אמרה בכיתה ד'-סיפור בתוך סיפור:)
    התיאורים של הנוף והעבודה בפוטושופ מדהימים ולמרות שהם אמורים להיות מנוגדים(טבע-תוכנת מחשב) הם הצליחו להשתלב יחד בתיאורים מורכבים.
    אני מאוד אהבתי את הסיפור
    נ.ב-הסוף בכלל ל היה צפוי לי,אז הצלחת גם להכניס את גורם ההפתעה^^

    • מאת @W. Minerva
      29/05/2018

      תודה!

      נסה להתעמק בו קצת יותר~ אולי תבין דברים נוספים^^