סיפור חסר שם

  • מאת 404
  • 08/05/2018

ילדה קטנה עומדת על חוף הים, שמלתה הלבנה מלאה נתזי מים. פניה נישאות בבהלה אל הצפוי לה, נאבקת לא ליפול על החול הרטוב, כשגל ענק עולה ומתקרב. מתקרב, מתקרב, מאיים לסחוף אותה אל המים הסוערים. החוף ריק, ובמרחק האנשים בורחים בצרחות. הגל מתקרב יותר ויותר, והילדה האחרונה היא המגן האחרון שנשאר לשמור על החוף...

צליל המכחול הנופל מפר את הדממה המוחלטת. אנג'ליקה פוקחת את עיניה, מביטה ביצירה המקושקשת שלפניה. כרגיל, הקנבס לא מזכיר ולא במעט את התמונה הבוערת בראשה... היא נאנחת ומתחילה לאסוף את הצבעים בזהירות, שלא יתלכלך השולחן. אמא לא תהיה מרוצה, כמובן. היא מביטה אל השעון ומחניקה יבבה שעולה בגרונה כשצליל נקישת המפתח המוכר מקפיץ אותה, והיא לוחשת קללה חרישית. עקביה של אמה נוקשים על רצפת הלינולאום, והאישה המטופחת נכנסת לסלון. מבטה מתקשח למראה הנערה הרכונה מעל השולחן, מנסה לשפשף מהשולחן המלא חומרי יצירה כתם צבע.

"אנג'ליקה." קולה קר, מנוכר. אנג'ליקה מתכווצת. "כן, אמא?"

"את שוב מתבטלת. אין בך שום בושה?" שפתיה של האישה נקפצות כשהיא חוצה את החדר, ואנג'ליקה מרגישה את צילה נופל עליה. "אני משלמת למורים הטובים ביותר, לבתי הספר הטובים ביותר... וכך את גומלת לי?"

"מעולם לא ביקשתי זאת." המילים מחליקות מפיה של אנג'ליקה בקלות מפתיעה. זו, כמובן, הייתה טעות.

"לא ביקשת זאת?" קולה של האישה חותך את בשרה של הנערה כסכינים מלובנות. "ככה את מתחצפת אליי?" ידה הקרה נוחתת בכוח על לחיה של אנג'ליקה, שנופלת לאחור ומנסה להתרחק. "סליחה, אמא.." ממלמלת אנג'ליקה. רגל פוגעת בצלעותיה ונשימתה נעתקת. דמעותיה חונקות את גרונה. "אני מצטערת.."

הילדה הקטנה קורסת תחת הגל, ולאט לאט, נשברת.

3 תגובות

  • מאת @noa~~
    08/05/2018

    הוו, אהבתי ממש את הכתיבה ואת האופן שבו חיברת את תחילת הקטע עם הסוף שלו:two_hearts:

  • מאת @bravo six
    08/05/2018

    :( אעאע אהבתי את הסיפור הוא מאוד נחמד אבל למה כל הסיפורים באחורנה עצובים XD 

  • מאת @מיטסקאמי- קון
    08/05/2018

    ואיי איזה סיפור עצוב ⁦:'(⁩