"מטורפת".

אני כבר חולה.

אני כבר חולה מכל האנשים האלו.

אני כבר חולה מכל השקרים ההולכים והשבים שיוצאים לכולם מהפה.

אני כבר עייפה מכל הציפייה שמובילה להתרסקות.

אני כבר עומדת להיכנע לכל הרעש שהסביבה מפיקה.

אני עומדת בחוסר יציבות משווע, על סף הנפילה.

גופי עייף, חשוף ללא התנגדות. חטאיי רשומים עליו בדיו לא נמחקת.

הוא ממתין למכה אחת שתפגע בו כבר.

עם עצימת עיניי כל התהילה התפוגגה.

הגאווה חדלה לחנוק אותי, השחצנות חדלה מלעוור אותי.

אז קדימה, אין טעם להתאבל או לבכות עליי.

הקולות מדברים איתי בראשי.

הם רוצים לתת לי את הראוי לי. להכתיר אותי ולתת לי, לשלוט בהם.

יש איזו דמות אחת מוזרה, ישובה על הכס שלי, הם כינו אותה 'השפיות' והיא אומרת ש"אני כנראה נועדתי להשתגע כבר מזמן".

אבל הרי כולנו חיים בחלום אחד ומבולגן מאוד.

אז רק תנו לי לחלום את החלום שלי.

אני ננעלת לבד בחדר הלבן והסגור, בדמיון שלי.

שוב, אותה הדמות המוזרה שהם כינו אותה 'השפיות' ממשיכה ואומרת ש"כנראה הייתי צריכה ללמוד את החיים בדרך הקשה".

אבל כל שביקשתי הוא רק לחלום.

הזמן חולף אבל מעט עם כל רגע שעובר, אני רק צמאה לחוש שוב את תחושת החיים.

מישהו כובל אותי לקיר ייסורים ללא קץ, לא שמתי לב היכן הוא השליך את המפתח.

אבל השדים הבטיחו לי הכתרה ושליטה, אז אני אגיע אליהם.

אני אכניע את כולם בדרכי.

עם כל צעד בו אני קרבה, יש דמות אחרת שבורחת ואומרת שאולי לא הייתי צריכה להיות כל-כך "מטורפת".

היא קראה לי "מטורפת".

"מטורפת".

אני כה מצטערת, אבל זו מי שאני. 

3 תגובות

  • מאת @הוטארו
    16/05/2018

    מאוד נכון

    "אני כה מצטערת, אבל זו מי שאני" אני תמיד חוזרת על המשפט הזה ואומרת אותו לכולם כשהם חושבים דברים רעים על עצמם כתוצאה מבריונות.

    מאוווד יפה ועמוק