לוציפר - פרק שלישי V2

נא להצביע על טעויות דקדוקיות, מילים שזקוקות לשיפור וכו'.
קריאה מהנה^^
 

3: א-ל.

ההוריקן מתקרב יותר ויותר למרכז העיר והרוח נושבת ביתר פראות, מיכאלה אוחזת בצווארו של קוטוסה בחוזקה אך ידיה החלשות אינן יכולות לעמוד כנגד הרוח הפראית של ההוריקן המפלצתי ומיכאלה מרגישה שאצבעותיה אט אט נשמטות מצווארו של אחיה שצורח משהו שהרוח מונעת ממני לשמוע.
יד אחת נשמטת מצווארו ומיכאלה מנסה למצוא אחיזה בכתפו אך הרוח מטלטלת את ידה בפראות ללא שליטה והיא אינה מצליחה לשלוח את קדימה, אצבעות ידיה השנייה מתחילות להישמט מצווארו של קוטוסה גם הן, הצרחות של קוטוסה משתתקות לפתע ומיכאלה עוצמת את עיניה ודמעה אחת ויחידה זולגת על לחיה. הדמעה גפה מלחייה אך את מקומה תופסת דמעה חדשה וכשזו מתעופפת גם היא תופסות את מקומה שלוש דמעות חדשות וכהרף עין פניה מתמלאות בנוזל מלוח וכבד והיא מתחילה לבכות בכי שקט, ללא צרחות או רחמים על עצמה אלא בכי מתחנן ומלא צער על הדבר אשר עומד לקרות לעתיד שדמיינה, אני לעולם לא חמדתי או קנאתי בדבר שיש לאחר, לא הרגשתי צורך באוכל רב או בכסף וכבוד, ולמרות שלעיתים קרובות גוועתי ברעב ושאימא ואבא מתו לא כעסתי או האשמתי אף אחד. כשהיה צריך לעשות משהו עשיתי אותו בלי שהיות ומעולם לא התגאיתי בדברים האלה! אני מתחננת, מלאכים, אלים, תצילו או-. האצבע האחרונה נשמטת מצווארו של קוטוסה והיא נשאבת היישר אל מרכז ההוריקן. איבריה נחבטים אחד בשני ובמקביל האוויר החד חותך את עורה. מיכאלה מרגישה את נשמתה נעתקת וריאותיה נמחצות תחת חוסר החמצן שבגובה אליו הגיעה, עיניה נפערות מפחד ומהצורך לנשום -תו! תצילו את קוטוסה! היא מסיימת את שארית בקשתה, אוזרת את כל כוח הסבל שלה ורסיסי מוחה אשר אינם קפאו עדיין מהרוח האכזרית, כשלפתע מיכאלה מפסיקה להרגיש את גופה. הדבר היחיד שהיא מרגישה זו חמימות, אשר עוטפת אותה בחוזקה.

מיכאלה הרימה את ראשה כלפי מעלה והחלה לרחף באיטיות לשמיים, מביטה על העולם ממעל. בזווית עינה ראתה את גופה נסחף אל ההוריקן בעודו נקרע לגזרים, אך זה לא הפריע לה.

היא נמצאת במהרה צרה וחשוכה אשר בקצה מבצבצת קרן אור לא מהסוג של אור השמש או אורה של האש, אלא אור אחר, אשר מיכאלה אינה מסוגלת להגדיר במילים. האור עוטף אותה בתחושה עילאית והיא משתוקקת לגעת בו, מיכאלה מתחילה ללכת לכיוונו בעוד תחושת האושר מתחזקת על כל רגע עובר.
"מיכאלה בת אתר," קול נורא ומטיל מורא כשל קרן המודיע על תחילת מלחמה, נובע מן האור. "בשל כך שלא ביצעת את ייעודך בפרק הזמן שנקבע, את נידונה למצות את זיכוך נשמתך בגיהינום." הקול משתתק לרגע ולפתע מהדהד שוב במנהרה נימת הקול החמורה נעלמה ואת מקומה תופסת נימה עליזה, כשל שיר עם שנשכח. "אך בשל חייך שבהם תמיד חשבת על אחרים וכמעט לעולם על עצמך ודבר זה היה כנגד אופייך אשר נטה לחשוב על עצמו ולהציל את עורו, אני נותן לך את אפשרות הבחירה. האם תרצי לחזור בתור נשמה חדשה? או שמא להישאר בגיהינום כעשר שנות אדם."
תמונות רצות במוחה, של זיכרונות אשר לא חוותה. סכין, קופסאות מתכת שרצות במהירות על שבילים עצומים, היא רצה לצד קופסאות המתכת. מטורפת. היא דופקת על דלת, אדם פותח, היא תוקעת בו את הסכין. שוב ושוב.
התמונות רצות מחדש, המון אנשים, זעקות אימה, אדם שדופק בפטיש על שולחן ואומר "חבר המושבעים קבע שהיא תישלח למוסד סגור." מיכאלה מרגישה זעם נוצר בחזה והיא מנסה להתנפל על האדם, נוהמת. הזיכרון נעלם.
היא בחדר, לובשת חלוק לבן. "היא מפלצת, חיה. לא אנושית." נשמעים קולות. היא מרגישה את הזעם מתרומם בחזה ומרימה את עיניה, מישהו דוחף לה אבן קטנה ועגולה לפה ומכריח את לבלוע. היא מרגישה שהזעם נעלם ואת מקומו תופס כאב, כאב שלא נתפס. אך היא שותקת.
 "נצטרך פשוט להרוג אותה. היא עברה כבר מאה מוסדים ובתי כלא ועברה רק שנה מאז בית המשפט." אומר קול נשי בטון ארסי ובועט במיכאלה. מיכאלה מרגישה כאב עמום ונושכת את רגלה של האישה, שיניה ננעצות עמוק בבשר רגלה והיא קורעת חלק ממנו. האישה צורחת צרחה מחרישת אוזניים, חמישה אנשים עם שוטים מלקים במיכאלה מכל הכיוונים בעוד קול גברי צועק, "תתקשרו לאמבולנס ומשטרה. הקליינט משתגע."
היא שוב בחלוק הלבן אך הפעם יש לרגליה ולידיה אזיקים וכל גופה חבול. היא מרגישה בהלה ופחד. היא מורידה את הידית של הדלת, הדלת פתוחה. היא נופלת על פניה ופניה הכואבות מתלהטות. רצפת המסדרון מתמלאת דם. היא קמה באיטיות ונאחזת בקיר החלק והלבן של המסדרון, הקיר מתמלא דם והיא נופלת שוב.
שופרות מהדהדים מסביבה וקול מתכתי ממלא את האוויר, "הקליינט ברח. הקליינט ברח. נא להפעיל את קוד 55."  
הזיכרונות ומיכאלה מוצאת את עצמה שוב במנהרה מביטה באור שעכשיו נמצא כמעט בהישג ידה.
"זה היה גלגול חייך הקודם, במימד שמקביל למימד שלך כרגע. את היית חולת שיגעון, רצחת יותר מאלף אנשים עד שתפסו אותך. התנהגת כמו חיה. נפטרת באותו יום שראית, מתת מאיבוד דם במסדרון."
"האם הייעוד שלי בגלגול הקודם היה להשתגע?" שואלת מיכאלה. החמימות שעוטפת אותה מונעת ממנה להרגיש דבר כלשהו, אך מחשבה טורדנית ומציקה מתגבשת בירכתי מוחה.
"כמובן שייעודך לא היה להשתגע. הבעיה היא שנשמתך היא נשמה ממימד גבוה מאוד, היית אמורה להיוולד בתור בן. בתור המושיע של העולם, המשיח שלו. אך אותו דור כבר פספס את ההזדמנות לגאולה. כך שנשמתך הייתה באותו רגע חסרת מעש, אך היית חייבת למלא את ייעודך כך שהורדתי אותך לעולם בתור בת, מכיוון שבנות מסוגלות לשנות את העולם מהצד שהוא לא מצפה לו. הצד של הרגש והפסיכולוגיה. כשנולדת היית חכמה מכל אדם עלי אדמות, גאונה כל כך שפחדו ממך. זכית בשלושה פרסי נובל ויצרת דברים מדהימים. בנוסף כתבת מאמרים על לב האדם וגילית איך המוח בנוי ואיך לשלוט ברגשות לחלוטין. כבר היו דיבורים ברורים על שלום עולמי. אולי באותו זמן היית רק בת שמונה אך פעלת כבת ארבעים. בעלת ניסיון ומחושבת. אבל עשית מעשה שגוי והנטל היה יותר מדיי גדול עלייך וקרסת לחלוטין. את יודעת מה הדבר שעשית."
מיכאלה מהנהנת באיטיות, הזיכרון מציף אותה.
"גם אם תיצור אדם מושלם, לאותו אדם תמיד יהיה דבר מה להרוס. זה מה שמייחד אותנו ממלאכים, זה מה שהופך אותנו לאנושיים. אף פעם לא להביט לאחור על הטעות וההרס. תמיד להביט קדימה, איך לתקן את מה שעשית, איך לשפר את עצמך ואת מה שסובב אותך." אומרת מיכאלה. התובנה הזו החזיקה אותה במשך כל חייה הקצרים.
"המשפט הזה היה המוטו של טיילור, זהו היה שמך בגלגולך הקודם. אנשים החלו לפעול על פיו ועדיין פועלים על פיו עד היום. אולי השתגעת אך את החותם שלך השארת באותו מימד." אומר הקול הנעים בטון מתנגן. עולה ויורד כשל מנגינה עממית.
עם כל רגע שעובר השאלות מצטברות אט אט והיא פולטת, "אם אבחר לרדת למטה, מה מצפה לי? כמה זמן אחיה? מתי אהיה אמורה למות? אני אזכור את כל זה? אני אהיה עם קוטוסה?" את השאלה האחרונה פולטת מיכאלה בייאוש.
"בגלגול הזה לא הייתה לך את אפשרות הבחירה, לא היה לך כמה דרכים ללכת בהם. חייך היו נוראיים וזה היה לתקן את נשמתך מהאנשים שרצחת ומהאנשים שגרמת להם מום, נפשי או פיזי ולחלקם אפילו את שניהם. המומים האלה ילוו אותם לכל ימי חייהם." אומר הקול אשר משתנה והופך לנורא וכעס רב ניכר בו ואפילו נימה של אכזבה. מיכאלה מרגישה בושה גדולה ממלאת את ליבה.
אך בפעם הבאה שהוא מדבר הנעימות חוזרת והחמימות מציפה את גופה בחזרה, אך הבושה עדיין נשארת. "את תחיי עשר שנים, אם תעשי את תיקונך ואז ישר תעלי לגן עדן ותשבי לצד כיסאי. אם לא תעשי את תיקונך, את תחיי שנים רבות אשר על כל שנה בה לא השלמת את התיקון תיווסף לך שנה בגיהינום." הקול משתתק לכמה שניות ומדבר שוב נעימתו מנחמת.
"נראה שלא סתם שאלת שני שאלות שנראות דומות בתשובתן. עד מתי תחיי? ומתי תמותי? אלו שאלות שונות בתכלית במשמעותן אך ברפרוף הן נשמעות זהות."
את תמותי כשתתירי את חותמך על העולם, כשתשני אותו. תוכלי לשנות אותו לטוב ולרע, אך אם תשני אותו לרע נשמתך תישרף על ידי מלאכי החבלה ותחדל מלהתקיים. כי ברגע שתעשי זאת, נשמתך תהיה שחורה ומטומאת, ללא אפשרות חזרה וזאת מכיוון שתחריבי את העולם לחלוטין."
"ובקשר לשאלתך האחרונה.. קוטוסה יהיה בחייך הבאים אך בצורה שונה, לא בצורה שתצפי לה."
"אם קוטוסה יהיה בחיי..." ממלמלת מיכאלה בהקלה ומרימה מעט את קולה. "גיהינום זה מקום נורא. אך מעולם לא הייתי בו כך שאיני יכולה לאמוד את הסבל שהוא מביא ואם אבחר בו יכול להיות שאתחרט, למען האמת רק הפחד מעצם אמירת שמו מסמלת כמה הוא נורא. לעומת זאת בעולם התחתון אני הייתי. אני מבינה כמה הוא נורא וכמה הוא אכזרי. אך אני גם מבינה כמה נעים ומדהים הוא יכול להיות לפעמים."
הקול מהמהם בצחוק.
"אבל העולם שלי הוא עולם גוסס ומושחת. האם אצטרך לנהוג גם בצורה מושחתת? מכיוון שמעולם לא דגלתי בצורה הזאת ולעולם לא ארצה ללכת בדרך הזאת."
"את זה תצטרכי לגלות בעצמך. את תהיי חכמה יותר מכל אדם ויפה יותר מכל אדם. אך היופי הוא לא מתנה. היופי יגרום לאנשים לשנוא אותך ולסלוד ממך. מפלצת, הם יקראו לך. ילדת החטאים. את מוכנה להשפלה שכזאת?"
"מי אלו החטאים?"
"שבעת חטאי המוות, חטאי בני האדם. אלו מלאכי חבלה אשר בני האדם יצרו על ידי חטאיהם הנוראים. בעל זבוב הוא הגרגרנות, ממון הוא חטא החמדות, אשמדאי הוא חטא התאווה, שטן הוא חטא הכעס, בעל-פעור הוא חטא העצלות ולוציפר הוא מקור כל החטאים, חטא הגאווה."
"האם החטאים הם אויבך ואויבי המלאכים?" שואלת מיכאלה בחרדה, מפוחדת שמא תיקרא ילדת אויבי יוצרה.
"אין דבר שאיני שולט בו. כל מלאך ושד אני הוא יוצרו. כל שד מהלל אותי בכל יום ויום וחטאי המוות הם שליחי. הם המלאכים באמצעותם אני מעניש את בני האדם על חטאיהם, הם אלו שבזכותם לבני האדם יש את המידות הטובות."
מיכאלה מביטה בו, "אם כך, המגיפות, השיגעון, המוות, הרוע והמלחמות הם מעשי ידיך?"
"כמובן. אך לבני האדם יש גם בחירה, הם יכולים לבחור באיזה דרך הם רוצים ללכת ואם ילכו בדרך הטובה ארעיף עליהם ברכות ואם ילכו בדרך הרעה קללות יידבקו בהם ויצטרכו תיקון."
מיכאל נושמת בהקלה ושואלת, "לאיזה דרגה איוולד?"
"את לא תיוולדי. את תיווצרי על ידי, גופך יהיה עשוי מאדמה, מושלם וללא דופי, קדוש ללא נקודת חולשה. רק כך לא יוכלו לשרוף אותך כפי שעושים לנשים שהם קוראים להם מכשפות." אומר הקול, נימה קלה של רוגז מבצבצת אך נעלמת ומיכאלה תוהה אם כלל הייתה. "אך מעמדך יהיה גבוהה ונמוך. את תנוצלי על ידי המעמד הגבוהה אך לא יהיה לך אפילו זכויות של האדם הפשוט בעולם."
"זה נשמע מסקרן. החיים האלה יכולים להיות דרך אחרת לגיהינום או גיהינום חלקי." אומרת מיכאלה בהרהור. "אני אקח אותם. אולי אתחרט כשאהיה בהם ואולי לא. למרות שגיהינום נשמע לי יותר קורץ כרגע."
הקול צוחק. "טוב ויפה. אם כך את תרדי למטה בעוד שנה מעכשיו. בשנת 2289 ליצירת המימד."
האור נעלם והחושך במנהרה עוטף אותה, בעוד החמימות נעלמת וליבה מתנקשה מכל רגש. טוב ורע.

3: א-ל.

ההוריקן מתקרב יותר ויותר למרכז העיר והרוח נושבת ביתר פראות, מיכאלה אוחזת בצווארו של קוטוסה בחוזקה אך ידיה החלשות אינן יכולות לעמוד כנגד הרוח הפראית של ההוריקן המפלצתי ומיכאלה מרגישה שאצבעותיה אט אט נשמטות מצווארו של אחיה שצורח משהו שהרוח מונעת ממני לשמוע.
יד אחת נשמטת מצווארו ומיכאלה מנסה למצוא אחיזה בכתפו אך הרוח מטלטלת את ידה בפראות ללא שליטה והיא אינה מצליחה לשלוח את קדימה, אצבעות ידיה השנייה מתחילות להישמט מצווארו של קוטוסה גם הן, הצרחות של קוטוסה משתתקות לפתע ומיכאלה עוצמת את עיניה ודמעה אחת ויחידה זולגת על לחיה. הדמעה גפה מלחייה אך את מקומה תופסת דמעה חדשה וכשזו מתעופפת גם היא תופסות את מקומה שלוש דמעות חדשות וכהרף עין פניה מתמלאות בנוזל מלוח וכבד והיא מתחילה לבכות בכי שקט, ללא צרחות או רחמים על עצמה אלא בכי מתחנן ומלא צער על הדבר אשר עומד לקרות לעתיד שדמיינה, אני לעולם לא חמדתי או קנאתי בדבר שיש לאחר, לא הרגשתי צורך באוכל רב או בכסף וכבוד, ולמרות שלעיתים קרובות גוועתי ברעב ושאימא ואבא מתו לא כעסתי או האשמתי אף אחד. כשהיה צריך לעשות משהו עשיתי אותו בלי שהיות ומעולם לא התגאיתי בדברים האלה! אני מתחננת, מלאכים, אלים, תצילו או-. האצבע האחרונה נשמטת מצווארו של קוטוסה והיא נשאבת היישר אל מרכז ההוריקן. איבריה נחבטים אחד בשני ובמקביל האוויר החד חותך את עורה. מיכאלה מרגישה את נשמתה נעתקת וריאותיה נמחצות תחת חוסר החמצן שבגובה אליו הגיעה, עיניה נפערות מפחד ומהצורך לנשום -תו! תצילו את קוטוסה! היא מסיימת את שארית בקשתה, אוזרת את כל כוח הסבל שלה ורסיסי מוחה אשר אינם קפאו עדיין מהרוח האכזרית, כשלפתע מיכאלה מפסיקה להרגיש את גופה. הדבר היחיד שהיא מרגישה זו חמימות, אשר עוטפת אותה בחוזקה.

מיכאלה הרימה את ראשה כלפי מעלה והחלה לרחף באיטיות לשמיים, מביטה על העולם ממעל. בזווית עינה ראתה את גופה נסחף אל ההוריקן בעודו נקרע לגזרים, אך זה לא הפריע לה.

היא נמצאת במהרה צרה וחשוכה אשר בקצה מבצבצת קרן אור לא מהסוג של אור השמש או אורה של האש, אלא אור אחר, אשר מיכאלה אינה מסוגלת להגדיר במילים. האור עוטף אותה בתחושה עילאית והיא משתוקקת לגעת בו, מיכאלה מתחילה ללכת לכיוונו בעוד תחושת האושר מתחזקת על כל רגע עובר.
"מיכאלה בת אתר," קול נורא ומטיל מורא כשל קרן המודיע על תחילת מלחמה, נובע מן האור. "בשל כך שלא ביצעת את ייעודך בפרק הזמן שנקבע, את נידונה למצות את זיכוך נשמתך בגיהינום." הקול משתתק לרגע ולפתע מהדהד שוב במנהרה נימת הקול החמורה נעלמה ואת מקומה תופסת נימה עליזה, כשל שיר עם שנשכח. "אך בשל חייך שבהם תמיד חשבת על אחרים וכמעט לעולם על עצמך ודבר זה היה כנגד אופייך אשר נטה לחשוב על עצמו ולהציל את עורו, אני נותן לך את אפשרות הבחירה. האם תרצי לחזור בתור נשמה חדשה? או שמא להישאר בגיהינום כעשר שנות אדם."
תמונות רצות במוחה, של זיכרונות אשר לא חוותה. סכין, קופסאות מתכת שרצות במהירות על שבילים עצומים, היא רצה לצד קופסאות המתכת. מטורפת. היא דופקת על דלת, אדם פותח, היא תוקעת בו את הסכין. שוב ושוב.
התמונות רצות מחדש, המון אנשים, זעקות אימה, אדם שדופק בפטיש על שולחן ואומר "חבר המושבעים קבע שהיא תישלח למוסד סגור." מיכאלה מרגישה זעם נוצר בחזה והיא מנסה להתנפל על האדם, נוהמת. הזיכרון נעלם.
היא בחדר, לובשת חלוק לבן. "היא מפלצת, חיה. לא אנושית." נשמעים קולות. היא מרגישה את הזעם מתרומם בחזה ומרימה את עיניה, מישהו דוחף לה אבן קטנה ועגולה לפה ומכריח את לבלוע. היא מרגישה שהזעם נעלם ואת מקומו תופס כאב, כאב שלא נתפס. אך היא שותקת.
 "נצטרך פשוט להרוג אותה. היא עברה כבר מאה מוסדים ובתי כלא ועברה רק שנה מאז בית המשפט." אומר קול נשי בטון ארסי ובועט במיכאלה. מיכאלה מרגישה כאב עמום ונושכת את רגלה של האישה, שיניה ננעצות עמוק בבשר רגלה והיא קורעת חלק ממנו. האישה צורחת צרחה מחרישת אוזניים, חמישה אנשים עם שוטים מלקים במיכאלה מכל הכיוונים בעוד קול גברי צועק, "תתקשרו לאמבולנס ומשטרה. הקליינט משתגע."
היא שוב בחלוק הלבן אך הפעם יש לרגליה ולידיה אזיקים וכל גופה חבול. היא מרגישה בהלה ופחד. היא מורידה את הידית של הדלת, הדלת פתוחה. היא נופלת על פניה ופניה הכואבות מתלהטות. רצפת המסדרון מתמלאת דם. היא קמה באיטיות ונאחזת בקיר החלק והלבן של המסדרון, הקיר מתמלא דם והיא נופלת שוב.
שופרות מהדהדים מסביבה וקול מתכתי ממלא את האוויר, "הקליינט ברח. הקליינט ברח. נא להפעיל את קוד 55."  
הזיכרונות ומיכאלה מוצאת את עצמה שוב במנהרה מביטה באור שעכשיו נמצא כמעט בהישג ידה.
"זה היה גלגול חייך הקודם, במימד שמקביל למימד שלך כרגע. את היית חולת שיגעון, רצחת יותר מאלף אנשים עד שתפסו אותך. התנהגת כמו חיה. נפטרת באותו יום שראית, מתת מאיבוד דם במסדרון."
"האם הייעוד שלי בגלגול הקודם היה להשתגע?" שואלת מיכאלה. החמימות שעוטפת אותה מונעת ממנה להרגיש דבר כלשהו, אך מחשבה טורדנית ומציקה מתגבשת בירכתי מוחה.
"כמובן שייעודך לא היה להשתגע. הבעיה היא שנשמתך היא נשמה ממימד גבוה מאוד, היית אמורה להיוולד בתור בן. בתור המושיע של העולם, המשיח שלו. אך אותו דור כבר פספס את ההזדמנות לגאולה. כך שנשמתך הייתה באותו רגע חסרת מעש, אך היית חייבת למלא את ייעודך כך שהורדתי אותך לעולם בתור בת, מכיוון שבנות מסוגלות לשנות את העולם מהצד שהוא לא מצפה לו. הצד של הרגש והפסיכולוגיה. כשנולדת היית חכמה מכל אדם עלי אדמות, גאונה כל כך שפחדו ממך. זכית בשלושה פרסי נובל ויצרת דברים מדהימים. בנוסף כתבת מאמרים על לב האדם וגילית איך המוח בנוי ואיך לשלוט ברגשות לחלוטין. כבר היו דיבורים ברורים על שלום עולמי. אולי באותו זמן היית רק בת שמונה אך פעלת כבת ארבעים. בעלת ניסיון ומחושבת. אבל עשית מעשה שגוי והנטל היה יותר מדיי גדול עלייך וקרסת לחלוטין. את יודעת מה הדבר שעשית."
מיכאלה מהנהנת באיטיות, הזיכרון מציף אותה.
"גם אם תיצור אדם מושלם, לאותו אדם תמיד יהיה דבר מה להרוס. זה מה שמייחד אותנו ממלאכים, זה מה שהופך אותנו לאנושיים. אף פעם לא להביט לאחור על הטעות וההרס. תמיד להביט קדימה, איך לתקן את מה שעשית, איך לשפר את עצמך ואת מה שסובב אותך." אומרת מיכאלה. התובנה הזו החזיקה אותה במשך כל חייה הקצרים.
"המשפט הזה היה המוטו של טיילור, זהו היה שמך בגלגולך הקודם. אנשים החלו לפעול על פיו ועדיין פועלים על פיו עד היום. אולי השתגעת אך את החותם שלך השארת באותו מימד." אומר הקול הנעים בטון מתנגן. עולה ויורד כשל מנגינה עממית.
עם כל רגע שעובר השאלות מצטברות אט אט והיא פולטת, "אם אבחר לרדת למטה, מה מצפה לי? כמה זמן אחיה? מתי אהיה אמורה למות? אני אזכור את כל זה? אני אהיה עם קוטוסה?" את השאלה האחרונה פולטת מיכאלה בייאוש.
"בגלגול הזה לא הייתה לך את אפשרות הבחירה, לא היה לך כמה דרכים ללכת בהם. חייך היו נוראיים וזה היה לתקן את נשמתך מהאנשים שרצחת ומהאנשים שגרמת להם מום, נפשי או פיזי ולחלקם אפילו את שניהם. המומים האלה ילוו אותם לכל ימי חייהם." אומר הקול אשר משתנה והופך לנורא וכעס רב ניכר בו ואפילו נימה של אכזבה. מיכאלה מרגישה בושה גדולה ממלאת את ליבה.
אך בפעם הבאה שהוא מדבר הנעימות חוזרת והחמימות מציפה את גופה בחזרה, אך הבושה עדיין נשארת. "את תחיי עשר שנים, אם תעשי את תיקונך ואז ישר תעלי לגן עדן ותשבי לצד כיסאי. אם לא תעשי את תיקונך, את תחיי שנים רבות אשר על כל שנה בה לא השלמת את התיקון תיווסף לך שנה בגיהינום." הקול משתתק לכמה שניות ומדבר שוב נעימתו מנחמת.
"נראה שלא סתם שאלת שני שאלות שנראות דומות בתשובתן. עד מתי תחיי? ומתי תמותי? אלו שאלות שונות בתכלית במשמעותן אך ברפרוף הן נשמעות זהות."
את תמותי כשתתירי את חותמך על העולם, כשתשני אותו. תוכלי לשנות אותו לטוב ולרע, אך אם תשני אותו לרע נשמתך תישרף על ידי מלאכי החבלה ותחדל מלהתקיים. כי ברגע שתעשי זאת, נשמתך תהיה שחורה ומטומאת, ללא אפשרות חזרה וזאת מכיוון שתחריבי את העולם לחלוטין."
"ובקשר לשאלתך האחרונה.. קוטוסה יהיה בחייך הבאים אך בצורה שונה, לא בצורה שתצפי לה."
"אם קוטוסה יהיה בחיי..." ממלמלת מיכאלה בהקלה ומרימה מעט את קולה. "גיהינום זה מקום נורא. אך מעולם לא הייתי בו כך שאיני יכולה לאמוד את הסבל שהוא מביא ואם אבחר בו יכול להיות שאתחרט, למען האמת רק הפחד מעצם אמירת שמו מסמלת כמה הוא נורא. לעומת זאת בעולם התחתון אני הייתי. אני מבינה כמה הוא נורא וכמה הוא אכזרי. אך אני גם מבינה כמה נעים ומדהים הוא יכול להיות לפעמים."
הקול מהמהם בצחוק.
"אבל העולם שלי הוא עולם גוסס ומושחת. האם אצטרך לנהוג גם בצורה מושחתת? מכיוון שמעולם לא דגלתי בצורה הזאת ולעולם לא ארצה ללכת בדרך הזאת."
"את זה תצטרכי לגלות בעצמך. את תהיי חכמה יותר מכל אדם ויפה יותר מכל אדם. אך היופי הוא לא מתנה. היופי יגרום לאנשים לשנוא אותך ולסלוד ממך. מפלצת, הם יקראו לך. ילדת החטאים. את מוכנה להשפלה שכזאת?"
"מי אלו החטאים?"
"שבעת חטאי המוות, חטאי בני האדם. אלו מלאכי חבלה אשר בני האדם יצרו על ידי חטאיהם הנוראים. בעל זבוב הוא הגרגרנות, ממון הוא חטא החמדות, אשמדאי הוא חטא התאווה, שטן הוא חטא הכעס, בעל-פעור הוא חטא העצלות ולוציפר הוא מקור כל החטאים, חטא הגאווה."
"האם החטאים הם אויבך ואויבי המלאכים?" שואלת מיכאלה בחרדה, מפוחדת שמא תיקרא ילדת אויבי יוצרה.
"אין דבר שאיני שולט בו. כל מלאך ושד אני הוא יוצרו. כל שד מהלל אותי בכל יום ויום וחטאי המוות הם שליחי. הם המלאכים באמצעותם אני מעניש את בני האדם על חטאיהם, הם אלו שבזכותם לבני האדם יש את המידות הטובות."
מיכאלה מביטה בו, "אם כך, המגיפות, השיגעון, המוות, הרוע והמלחמות הם מעשי ידיך?"
"כמובן. אך לבני האדם יש גם בחירה, הם יכולים לבחור באיזה דרך הם רוצים ללכת ואם ילכו בדרך הטובה ארעיף עליהם ברכות ואם ילכו בדרך הרעה קללות יידבקו בהם ויצטרכו תיקון."
מיכאל נושמת בהקלה ושואלת, "לאיזה דרגה איוולד?"
"את לא תיוולדי. את תיווצרי על ידי, גופך יהיה עשוי מאדמה, מושלם וללא דופי, קדוש ללא נקודת חולשה. רק כך לא יוכלו לשרוף אותך כפי שעושים לנשים שהם קוראים להם מכשפות." אומר הקול, נימה קלה של רוגז מבצבצת אך נעלמת ומיכאלה תוהה אם כלל הייתה. "אך מעמדך יהיה גבוהה ונמוך. את תנוצלי על ידי המעמד הגבוהה אך לא יהיה לך אפילו זכויות של האדם הפשוט בעולם."
"זה נשמע מסקרן. החיים האלה יכולים להיות דרך אחרת לגיהינום או גיהינום חלקי." אומרת מיכאלה בהרהור. "אני אקח אותם. אולי אתחרט כשאהיה בהם ואולי לא. למרות שגיהינום נשמע לי יותר קורץ כרגע."
הקול צוחק. "טוב ויפה. אם כך את תרדי למטה בעוד שנה מעכשיו. בשנת 2289 ליצירת המימד."
האור נעלם והחושך במנהרה עוטף אותה, בעוד החמימות נעלמת וליבה מתנקשה מכל רגש. טוב ורע.