רוצים להשתתף בפעילויות כיפיות?
- לחצו כאן בשביל עוד פרטים

"לוציפר/גאוות לוציפר." הסיפור של זים. V2

תיקנתי את כל הבעיות שהערתם עליהם ולדעתי הפרקים כמעט בגדר שלימות(לפחות לכרגע), אולי אעשה V3 בעתיד המאוד רחוק אך אין טעם לעשות את זה כרגע.
כרגע אני כותב ראשי פרקים ורעיונות לפרקים הבאים, לא התחלתי לכתוב את הפרק השלישי עדיין אך זה יקרה בשבועיים הקרובים, אני מקווה.
בכל מקרה, הנה ההקדמה והפרקים בגרסת הV2. שכתבתי את הפרק הראשון והשני ושיניתי קטעים נכבדים מהתרחשויות העלילה(הסוף הוא אותו סוף והעלילה המרכזית לא השתנתה, רק הפרטים הקטנים והרבה מהפסקאות והמילים שופרו או שונו לאחר קריאה מחדש. אני מעלה את הפרקים לפה רק כדי שיתנו עליהם ביקורת, אז בבקשה אם אתם רוצים רק להחמיא באמת שאין טעם לעשות את זה. אם אתם רוצים להחמיא אבל תוך כדי יש לכם רעיונות לשיפור או מקומות בהם טעיתי ויש בהם טייפו, תגידו ואני בשמחה ישנה את זה!
הפרקים שוכתבו בצורה מוצלחת כל כך בזכות אחת שהצליחה למצוא את כל הנקודות הגרועות בפרק והצליחה לבטא את זה במילים ברורות. תודה @puma161~ 

קריאה מהנה! (אם יש לכם שינויים לפרקים המשוכתבי, תכתבו גם כן. הפרקים הלא הלא מושלמים, אני יודע. אבל את שינויים של פר ששוכתב כבר אני לא אעלה לאתר, אבל זה יעזור לספר המוגמר בצורה משמעותית! Onegaishmasu!)

הקדמה.

שממה צחיחה וחסרת חיים, עמקים וצוקים קודרים וגשם של התפרצות געשית, העולם התחתון. חסר צורה לחלוטין וחסר סוף, מתעוות ומשתנה בכל יום מחדש, ומתרחב עם כל שניה שעוברת, בולע אט אט את כל המישורות התחתונים, על כל שבעים ואחת דרגותיהם.
במרכז העולם התחתון, מרחפת בססגוניות מצודה רחבת ידיים. צבעה של המצודה בצבעים מגוונים של אדום ושחור, מחומות המצודה, נשפכים אל הקרקע מפלי מים בצבעים רבגוניים.
צריחיה של המצודה בעלי רעפים אדומים כדם, ועל חומותיה ניצבים המוני דגלים, בצבע אדום כהה כדם של טיטאן. ועל כולם מתנוסס אותו הסמל, כוכב זהוב אשר כלוא בתוך כדור שחור כשמי המישור התחתון ביותר.
דגל החטאים. 



 

1: מיכאלה.

ליאורק העתיקה, עיר חסרת ייחוד. יש בה קבצנים, שוק תוסס, גנבים, אבירים, אצילים, פשוטי עם וכמובן, מלאכים.
המקדש הזוהר, אשר מעופף מעל עירינו, הוא הסיבה שליאורק קיבלה את התוספת "העתיקה". וזאת כיוון שהמלאכים אשר חיו אלפי שנים לפנינו, מברכים את עירינו בנוכחותם.
המלאכים מעולם לא נראו, אך המקדש הזוהר המרחף מעל עירינו ומגן עליה מהסיוטים והעבירות, הוא ההוכחה לכך שהמלאכים שומרים על עירינו אשר חומותיה מספיקות להגן אך ורק מחיות טרף, אך שד אחד ויחיד יכול לפרוץ אותן במכה יחידה.
"הכת" כפי שמכנים אותה בשכונות העוני, שולטת בכול מן הצללים, ומזרה אימים באלה שידברו טוב נגד המלאכים אשר מגנים על העיר..
המושל מוציא את חברי הכת להורג על איום והוצאת דיבה, אך זאת לא בגלל נאמנותו למלאכים, אלא בגלל שרוצה שהטירה תמשיך לשמור על עירו.   

 

שמי הוא קוטוסה, אך חבריי קוראים לי קוטוס. אני בן שש עשרה ומתגורר בבית רעוע באחת משכונות העוני בעיר יחד עם אחותי הקטנה מיכאלה.
למרות שכלפי חוץ עירינו נראית גן עדן, מצבה הכלכלי בשפל ומאוכלוסייה של כשלושה מיליון איש לפחות מיליון מתושביה אוכלים מן היד לפה.
פשוטי העם המבוססים יותר קונים בשוק, עובדים בעבודות כפיים/עבודות קטנות או מצטרפים לצבא העיר וחיים בצורה נוחה למדיי, לפחות בצורה יחסית. הם רוב אוכלוסיית העיר, כמיליון ותשע מאות חמשים אלף.
אני ואחותי הקטנה גרים בבית שהוא למעשה לא יותר מחדר אחד, השירותים קטנים ואין מקלחת או ארון, רק מיטה, אשר היא כלל לא מיטה אלא מצע קש עבה על קרש עץ רחב ורקוב ושמיכת צמר מעופשת.
לצד ה"מיטה" ישנה שידה קטנה ורעועה עם מגירה בה נמצאים כל הדברים בעלי הערך שלי. אשר בטח יהיו חסרי ערך לאחרים. מיכאלה מעולם לא אספה חפצים, כך שאין לה דבר בעל ערך משלה.

 

אותו יום השמים היו אפורים, שחורים כמעט לחלוטין. סימני סופה נראו מצפון ואנשים הסתגרו בבתים. אלו שהיו להם עצים חסמו את חלונות בתיהם בקרשים, שערי טירת המושל ננעלו, והמנזר של חביר "הכת" ננעל גם הוא.
אך היו שכונות בהם שום קרשים לא הגנו על החלונות והדלתות היו עשויות עץ אשר נראה שיתפורר רק אם ינסו לטרוק את הדלת בחוזקה.
הדבר היחיד המשותף בין כל רחובות העיר היה, שכולם היו ללא כל נפש חיה. אפילו העכברושים הסתתרו בביבים. כולם ידעו זאת, משהו רע מממש ומגיע לעיר, משהו אשר כוחו גדול ביותר, הוריקן. העיר כבר ידעה סופות ואסונות טבע רבים. לפני מאה שנות שמש התקרב לליאורק הוריקן זהה, אך באותו זמן עבר בעיר קוסם גדול אשר הצליח להסיט את ההוריקן ממסלולו והדבר לא עלה באבדות נפש.

בבית רעוע באחת משכונות העוני נראה נער, גופו חסר שרירים לחלוטין, דבר שנדיר לנערי שכונות העוני, ועורו חיוור וחלק, ולא שזוף או מצולק כרוב אלה המגוררים מחוץ לחלק הבכיר של ליאורק. שערו השחור והשמנוני ארוך ונופל על פניו ובגדיו קרועים ובלויים. הוא יושב על ערימת קש, כשלצדו בתוך שמיכה, מתכרבלת ילדה כבת עשר. ומלבד גופה הצנום ובגדיה הבלויים, אינה דומה לאחיה בדבר.
עיניה, הסוקרות את קוטוסה בעקביות, ירוקות, זוהרות כמעט ומלאות חיים. שיערה בהיר ושופע, נופל על גבה ומכסה כמעט את כולו. עורה חלק וללא כתמים ונראה כעור של בת אצילים. ואם לא תזוז תיראה הילדה כבובה גדולה במיוחד, אשר עיניה עיניים חיות, ישות בפני עצמן.
אך מכיוון שהילדה מתנועעת, העיניים נראות כחלק בלתי נפרד מדמותה ומהרושם שהיא משרה על סביבתה.
הנער נאנח אנחה עמוקה, כשלפתע הילדה מסירה את השמיכה מעליה ומושכת בזרועו של אחיה, עיניה מביעות הסקרניות טומנות בתוכן פחד עמוק אשר קוטוסה שם לב אליו מיד.
"קוטוסה, אנחנו נהיה בסדר?" קולה הדקיק של מיכאלה מכה באוזניו של קוטוסה ובשבילו, קולה הוא כניצב של חרב אבירים החובט בראשו. אשמה מציפה את ליבו, גועשת ומאיימת לקרוע אותו לגזרים. עם הבית המתפורר הזה אנחנו נמות ברגע שההוריקן יגיע לעיר, נעוף היישר אליו. האם זה נקרא בסדר? מחשבה צינית, אכזרית, עוברת בראשו ומנסה להתקבע בקדמת מוחו אך הוא מסלק אותה על ידי כך שהוא מנער את ראשו בחוזקה.
קוטוסה מאלץ את עצמו להביט בעיני אחותו, היא מביטה בפניו ומסיטה את השיער אשר מכסה את פניו בקביעות לאחור. לפתע החרדה בעיניה נעלמת ואותה תופסת הבעה לא מוכרת, היא מחייכת. חיוך קטן ועצוב, של חיה המביטה בך לפני שהחץ הורג אותה.
קוטוסה מביט בה וכאב קורע את ליבו. היא אפילו מקבלת את המוות. תקבל גם אתה. חושב ומנסה לתת לאיבריו להירפות. אך לפתע פרץ חיוניות מתעורר בקרבו והוא מביט בתווי פניה של מיכאלה, כבר השלמתי עם המוות, למה אני קם? חושב בהפתעה ובו בזמן עוברת מחשבה ונצמדת להכרתו מלאכית. זה מה שהיא. קוטוסה פושט את ידו מושיט אותה למיכאלה, מופתע ממעשיו.
"קוטוסה?" שואלת מיכאלה, עיניה מביעות בלבול, אך חיוכה העצוב נעלם ואותו תופס חיוך עולץ. "יוצאים לשחק?" שואלת.
קוטוסה מחייך אליה חזרה, "לא" עונה, קולו צרוד מחוסר שימוש, הוא מכחכח בגרונו, אך זה לא פותר את הבעיה. "אנחנו נחיה מיכאלה. אל תדאגי, רק תעצמי את העיניים." אומר ומעביר את כף ידו על לחיה. גופה חם מאוד.
"באמת?" קוראת מיכאלה ועוצמת את עיניה, עפעפיה רועדים, אך כשקוטוסה קורע חלק מחולצתו וקושר על עיניה הם מפסיקים לרעוד, הבד מכאיב לעיניה ופחד ממלא את ליבה של מיכאלה "קוטוסה, מה אתה עושה? אל תעשה דברים מסוכנים. תישאר איתי. קוטוסה, אל תעזוב אותי!" קולה של מיכאלה נחלש עם כל מילה והרעד בו גובר.
ליבו של קוטוסה נקרע שוב כשרואה את מיכאלה אשר שולחת את ידיה וממששת מסביבה. הוא שולח את ידיה ותופס בחוזקה בזרועה. "אני לא הולך בלעדייך מיכאלה." אומר לה ומרים אותה בשני ידיו, כמו שמערסלים תינוק.
לחיות. מיכאלה חייבת לחיות. היא לא יכולה למות עדיין. היא לא יכולה למות עדיין. לא יכולה למות. אסור לה למות! קוטוסה בועט בדלת המתפוררת בחוזקה וזו נשברת אל מול עיניו. הוא יוצא אל הרחוב בצעדים מהירים שערו משווה לו מראה של שיכור ההולך עם בובה גדולה במיוחד, הוא מתנודד מצד לצד בעודו רץ וכמעט מועד ומועך את מיכאלה תחתיו. אני אציל את מיכאלה. כן. לא לדאוג. רגליו הרועדות של קוטוסה מתייצבות והוא מתחיל לרוץ ביתר מרץ. הוא עוזב את שכונות העוני, השער המפריד בין החלק הזה של העיר לחלק של פשוטי העם המבוססים נקי משומרים וקוטוסה עובר בו במהירות, ללא יתר זהירות. הוא רץ במעלה השביל לכיוון הרחוב הראשי של העיר, בו עומד גם השוק הגדול ביותר שלה. רוחבו של הרחוב מאפשר לקוטוסה לסטות מעט מנתיבו כשראייתו מיטשטשת ממאמץ. אך למרות ראייתו קוטוסה צועד ברחוב במהירות קדימה, הרחוב אט אט מתחיל לעלות בשיפוע לכיוון חלקה העליון של העיר, החלק בו האצילים מתגוררים. החומה מתעבה יותר ועליה ניצבים חיילים, במרחק קבוע. חלקם מחזיקים חניתות, חלקם חרבות ומגנים, וחלק קשתות ואשפתות. קוטוסה מביט ופיו מתעוות בכעס, לפחות כל חייל שני הוא פשוט-עם מבוסס אשר החליט ללכת בדרך הקלה להתעשר, שזוהי גם הדרך הקשה למות. בשל חוסר הסכנה בתפקיד.
אם החיילים היו רק נלחמים הם היו נהיים נערצים בעיר לפחות כמו המלאכים. אך החיילים משמשים גם את תפקיד בריוני העיר ואף אחד לא יכול לעשות נגדם דבר.
למזלו של קוטוסה הוא אינו צריך להמשיך עוד. "הגענו, מיכאלה." אומר קוטוסה ומוריד את הילדה השברירית כבובה בעדינות אל הרצפה, מיכאלה נעמדת בחוסר שיווי משקל. קוטוסה מצפה למטר השאלות הסקרניות שתמיד מגיעות ממיכאלה עם מעשה לא מוסבר. אך השאלות ממאנות לבוא, מיכאלה רק מושיטה את שני ידיה אל הכיסוי ושואלת "להוריד אותו?"
קוטוסה מהנהן ואז נזכר שמיכאלה אינה יכולה לראותו אז הוא מכחכח בגרונו ואומר, "כן."
מיכאלה מורידה את הכיסוי מעיניה בעדינות ומביטה בקוטוסה אשר מרים את ראשו כלפי מעלה.
בדיוק כקילומטר מעליהם ריחף לו מקדש המלאכים הזוהר, בחינניות. זוהרו מטיל חום נעים בלבבות לכל המסתכל. אך נראה שהמקדש אינו מעניין את מיכאלה אשר מביטה בדוכני השוק שמסביבה ביתר עניין. "קוטוסה," מתחילה לומר תוך כדי ששולחת יד ונוגעת בדוכן ירקות ריק, קוטוסה לא מביט בה אך למרות זאת היא ממשיכה, "אני סומכת עליך." אומרת. כל הברה שיוצאת מפיה רועדת ועיניה אט אט מתמלאות דמעות. קוטוסה מסיר את מבטו מהטירה ומתכופף אליה עיניו מצטלבות עם עיניה משדרות רוגע אשר לו עצמו לא היה. "מיכאלה, אני לא סתם הבאתי אותך לפה. המלאכים יצילו אותך מהסופה את תהיי בסדר, אני מבטיח."
מיכאלה מביטה בו בסרבנות, "קוטוסה. מה איתך, קוטוסה? אל תעזוב אותי לבד." טון קולה שבור אך מתחת לפחד קוטוסה מזהה נימה מפצירה.
"אנחנו ניפגש אחרי הסופה, אני מבטיח." אומר קוטוסה. אם היא תחיה עד אז, זה כבר לא ישנה לי אם אני מת או חי. הוא מעביר את מבטו בחזרה אל המקדש המעופף ומשתטח על אדמת הרחוב. עיניו נעצמות והוא חושב בכוונה רבה ומשתמש בכל אוצר המילים הפעוט שלו וברושם המכבד והירא ביותר שהוא מצליח להפיק במחשבתו, מלאכים נכבדים שכוחותיהם עצומים ונשמותיהם טהורות, מלאכי שמים, אשר זוהרם הוא כזוהר שמש בצהרי יום, אנא הצילו את אחותי מיכאלה. בבקשה. אני מוכן לסחור בכל דבר שיש ליף, את נפשי, את גופי, את נשמתי, תמורת הצלתה. הוא פוקח עיניו בבת אחת. שום קול אינו עונה וקוטוסה קם ומביט במקדש באכזבה ובכעס "אני צריך שתעזרו לי... אתם מוכרחים לעזור לי!" הוא מתחנן למקדש וקולו נשבר באמצע המשפט כשלפתע ממלא את חלל ראשו של קוטוסה קול מרטיט, קולה של נשמה אשר בוכה וצוחקת, של אושר, עצב, יראה, קולו של הגוף, של הנפש, נשמע באוזנו של קוטוסה. " קוטוסה בן טאמיר השמיים נענו לתפילתך. אך תחילה עליך לנצור בליבך את הדבר עד מותך; מהשמיים מבקשים. לא דורשים."
"א-אני מצטער מאוד! ה-הייתי מפוחד ודיברתי בלי לחשוב." חושב קוטוסה ביראה עמוקה וכורע עם שני ברכיו.
קולו של המלאך מהמהם בצחוק קל כרוח השורקת ברחוב ריק ודבריו ממלאים את ראשו של קוטוסה מחדש, "ולמרות חוצפתך המדוברת, ירדתי לשוחח עימך על פי דיברתו של יוצר-כל ובפי שאלה." קולו של המלאך הפסיק לרגע דבריו עדיין מהדהדים בהכרתו של קוטוסה ורק לאחר שהפסיקו קול המלאך מילא את מוחו מחדש, "מדוע אתה חושב שנער אשר עבירותיו רבות כגרגירי רימון וזכויותיו מעטות כחפציו ועמו אינו הנבחר רשאי לבקש ללא מנחה וקורבן בקשה מהא-ל?"
"אני מוכן לסחור בכל דבר תמורת הצלתה של אחותי." אומר קוטוסה בקול רם, מבולבל לחלוטין מדברי המלאך. מיכאלה אשר כבר הספיקה לגעת ברוב הקרונות שמסביבה וכבר החלה לטפס על אחד מהם ממצמצת בחוסר הבנה, "מה אמרת, קוטוסה? הרוח של הסערה שורקת לי באוזניים!" צועקת לו. קוטוסה מרים את ראשו ומביט בהפתעה "לא אמרתי כלום." צועק לה ומוסיף, "תרדי משם! זה מסוכן!" ומתלבט אם לקום מתנוחת הכריעה שלו ולהוריד את מיכאלה מהדוכן אך מיכאלה חוסכת לו את ההתחבטות בכך שהיא רוטנת ויורדת מהדוכן באיטיות. "מה המלאכים אמרו?" שואלת בעודה מתקדמת ומתיישבת לצידו עיניה בורקות בסקרנות. קוטוסה מסמן לה בידו להשתתק והוא עוצם את עיניו מחדש.
קול המלאך מופיע שוב באוזניו טון קולו רגוע והוא עונה על אמרתו של קוטוסה כאילו שיחתם אינה הופסקה מעולם "המלאכים הם שליחיו של אלוקים, איננו שדים אשר מקימים חוזים וכובלים את נשמתו של האדם תמורת דבר בלתי אפשרי כגון השבת נשמה מן המתים. השמים עוזרים לראוי והופכים את האדם לראוי על ידי כך שמבקשים ממנו לחזור בתשובה. בעל מזל אתה קוטוסה בן טאמיר מכיוון שהשמים לעולם אינם יורדים לאדמה אלא מסמנים את כוונתם בניסים סמויים המתרחשים בסביבת גופו של האדם, ורומזים לו לחזור בתשובה."
"איך אני יכול לחזור בתשובה?" שואל קוטוסה, קולו נשבר.
המלאך מתעלם משאלתו, וממשיך לדבר מהמקום בו עצר. "אך חזרה בתשובה היא אינה סגידה למלאכים, אשר אינם יותר משליחיו של הא-ל. חזרה בתשובה היא החלטה פנימית של האדם, הרצון לעבוד את האלוקים ללא תנאים."
עיניו של קוטוסה נפקחות פעורות בשאלה, מיכאלה מביטה בו בסקרנות אך שותקת.
הוא אינו מכיר את "הא-ל" אשר עליו מדבר המלאך הדבר היחיד שהוא מכיר זה בעולם המיסטי הם מלאכים ושדים. מוחו מלא בשאלות אך מוחו חד המחשבה של קוטוסה מעכל דבר אחד ויחיד והוא זה שהוא אינו יוכל לחזור בתושבה לא משנה מה יעשה וזאת מכיוון שלא משנה כמה יתאמץ לעולם לא יוכל להביא את עצמו להאמין בא-ל שמעולם לא שמע עליו תוך פחות מכמה דקות, אשר זה הזמן שנשאר לו. אבל אני חייב להציל את מיכאלה! מה אעשה?
"חזרה בתשובה ניתנת בכל עת. רק תשלח עיניים למעלה ובקש עזרה מאלוקים והוא יושיעך." אומר המלאך וקולו נמוג עם כל הברה שהוא אומר עד שנעלם לגמרי. אך אמרתו עדיין מהדהד בראשו של קוטוסה, מאיימת ומרתיעה אך בו בזמן גם אור של תקווה.
קוטוסה שוכח לגמרי את מיכאלה, העומדת לצדו ומביטה בו בעיני הבובה שלה.
תחינה עמוקה ותקווה עצומה יוצאים מליבו והוא מרים את עיניו לשמים, בפעם השלישית באותו יום. "הא-ל.. אלוקים, אני מתכוון.. אני מתחנן... תציל את.." אך קוטוסה אינו מספיק לסיים את המשפט בעוד רעש אדיר ממדים נשמע מכיוון צפון ורוח חזקה נושבת בשמיים אשר משחירים לחלוטין בפתאומיות. קוטוסה קם במהירות מכריעתו ותפילתו מתנפצת לרסיסים, הוא תופס את מיכאלה בחוזקה בשני ידיו. "תחזיקי בי! אל תרפי!" צורח ומנסה לאסוף את רסיסי תפילתו, "תציל את מיכאלה.. מסופת האימים הזו, שלא תמות. אני מחנן ומתנצל על כל פעם שגנבתי, שבעטתי בחתול, שהרגתי עכברוש. רק תציל אותה!" את מילותיו האחרונות הוא צועק אך צעקתו נבלעת ברוח אשר שורקת בחוזקה באוזניו.
קוטוסה מחכה במשך כמה שניות אך שום תשובה אינה מגיע. שום קול אינו עונה לו ובמקום זאת, קוטוסה מרגיש כאילו המקדש שמעליו על כל יושביו מביטים בו וצוחקים להנאתם. אך קולה של מיכאלה מטלטל אותו בחזרה למציאות בה הוא מחבק אותה בחוזקה ביד אחת בעוד ביד השנייה הוא מחזיק ברגל של דוכן, "קוטוסה, פגשת מלאך?" שואלת. "תמיד רציתי לפגוש מלאך. אימא תמיד אמרה לי שקולם של המלאכים הוא תמצית הנשמה והרגש. אם אני אמות, אני אראה הרבה מלאכים, נכון?"
"אבל את לא תמותי, מיכאלה." מנסה קוטוסה לומר אך הוא רק פותח את פיו וסוגר אותו שוב, לבסוף הוא מהנהן. "אם נפגוש את המלאך שפגשתי, אני אצביע עליו ואראה לך." אומר למרות שיודע שמעולם לא ראה את הקול שדיבר איתו.
הסופה מתקרבת אט אט למרכז העיר ונראית כמפלצת אוכלת כול אשר פיה ממוקם במרכז השמים. קוטוסה נאלץ לאחוז בדוכן בשני ידיו בכדי לא לעוף, "תחזיקי בי חזק מיכאלה! אני לא יכול להחזיק אותך אם תרפי בי, תמותי!" צורח קוטוסה אך בתוך תוכו יודע שהמאמץ חסר תועלת והייאוש משתלט עליו כמעט לחלוטין כשהדוכן עצמו מתחיל להתרומם מעט מן הקרקע והחלק של קוטוסה שעדיין לא מוותר מנסה לשכנע את עצמו להתקדם לדוכן כבד יותר, ביד אחת מחזיק בדוכן הראשון בעוד ידו השנייה נמתחת ותופסת בשלט של דוכן בדים כבד. הא-ל לא שמע אותי. חושב החלק המיואש של קוטוסה וממלא את ליבו הרגשה של עליבות, בדידות וכעס. הרוח מתחזקת עוד יותר קוטוסה נאבק על כל סנטימטר שבו גופו נמשך לכיוון השמים הוא מרגיש שמיכאלה מרפה מצווארו ומתעופפת לשמים. הוא אינו מסוגל להביט לאחור נכשלתי. חושב באומללות וידיו מרפות מהדוכן ובעוד הוא מתעופף אל השמים נחבט אנה ואנה ואיבריו מיטלטלים לכל עבר קצוות ראייתו של קוטוס המשחירים ונראה שכול חייו עוברים מול פניו בהילוך מהיר, בעוד כל הדברים שקורים לו ומסביבו מאטים עד שנעצרים כמעט לחלוטין. את הבכי העז שלו, בעודו צורח לשמים, את זרועו אשר מתנופפת לכיוון פניו ומליפה בהם בחוזק כזה שאפו נשבר ו ברגליו אשר מאבדות תחושה, אך לפתע הכול נעצר. ומחשיך.

קוטוסה פוקח את עיניו בבהלה. סביבו אך ורק חושך.
ראייתו של קוטוסה מטושטשת מאוד ועקב כך שמיעתו מתחדדת ברמה גבוהה עד כדי כך שהוא שומע את נעלי הבד הנוגעות ברצפת החדר וקוטוסה מסתובב במהירות והיצור שרואה מולו גורם לו לקפוא במקום ואפילו צרחה הוא אינו מצליח להוציא מפיו. נראה שהיצור קופא במקום גם הוא, מופתע מבן האנוש חד השמיעה אשר עומד לפניו.
אך המילה יצור אינה מתאימה כדי לתאר את מי שעומד מול קוטוסה. סביב צלמו הבהבה הילה שחורה לחלוטין אך זה הדבר היחיד ממראהו אשר מוחו של קוטוסה הצליח לפרש למילים.
הוא היה כל דבר, בעוד הוא שום דבר ומראהו אינו נתן מנוח לקוטוסה אלא רק מילא את פיו חרדה. ליבו החמיץ פעימה כשהיצור פתח את פיו ואומר דבר לא מובן, קולו התגלה באופן לא מפתיע כלל כצורם כאילו כל צרחה וכל קול בכי נאצרו בתוכו. קוטוסה מתכווץ לכדור על הרצפה אשר ממבט קרוב מתגלה כרצפת קריסטל חסרת צבע אשר משקפת את היצור הכורע מעליו. הוא עוצם את עיניו בחוזקה עפעפיו גופו מתכסה זיעה קרה. כשלפתע הבל הפה של היצור נמוג וקול אחר נשמע, הקול מהדהד בחלל גדול כאילו צעק במקום מוקף בהרים, "נראה שאתה זקוק לזה שאאיר את עיניך," נקישת אצבעות רמה נשמעת ואור מסנוור ממלא את שדה ראייתו של קוטוסה והוא פוקח את עיניו ופולט קריאת תדהמה. אפילו הפחד מן היצור חסר הצורה נדחק לפינה צדדית במוחו.
הוא היה בחדר רחב ידיים אשר כולו עשוי מקריסטל אשר צבעו הוא כל הצבעים בעולם, ובו-בזמן חסר צבע לחלוטין. מדפים רבים ריחפו בחדר ללא מקום קבוע. על המדפים הונחו דברים שונים ומשונים, אך גם כמה דברים מוכרים, כגון ספרים גדולים וקטנים, עבים ודקים, בעלי כריכות קשיחות ורכות, מגילות ארוכות וקצרות עשויות סוגים שונים של עור, קמעות אשר במרכזם מונחות אבני חן גדולות ויקרות למראה בכל הצורות והצבעים ואפילו חרבות ופגיונות מכל סוגי המתכות המתקבלות על הדעת, שאף אחת מהן קוטוסה לא זיהה. אך הדבר שתופס את עיניו של קוטוסה הוא כיסא. צורתו של הכיסא הייתה עגלגלה ונמוכה ונראה שהיה עשוי מכל סוג של זהב המתקבל על הדעת ומרופד בשכבות על שכבות של בדים איכותיים וצבעוניים.  
סביב הכיסא הייתה ניכרת הילה בצבע אדום כדם. קוטוסה הביט סביב, אך בחדר לא נראה איש.
כשלפתע קול צוחק משועשע נשמע מאחוריו. קוטוסה הסתובב באיטיות רועד בפחד לראות מי צוחק מאחורי גבו. בדקתי מאחורי לפני שניה! אני בטוח ימות עכשיו... אפילו לפני שאבין מה בדיוק הולך פה! ליבו הלם בעוצמה. 
אך במקום מפלצת, שד או היצור שראה במקום החשוך והריק, מולו ניצב דמות יפה כל כך עד שקוטוסה הפסיק לפחד ורק לטש בו את מבטו. עורו של הדמות היה זהוב לחלוטין. השמלה הארוכה שלבש הייתה בעלת שרוולים רחבים ואורכה הגיע עד קרסולי רגלו אשר הייתה גבוהה מרגל של אדם ממוצע, למעשה גודלה של הדמות בכלליותה היה פי שלושה מגודלו של האדם הממוצע.
צבעי השמלה עזים ועשירים, ארגמן ותכלת אשר בהם שזורים חוטי זהב. על אצבעותיו של הדמות נענדו עשרות טבעות כסופות וזהובות שעליהן משובצות אבני חן בגדלים ובצבעים שונים, חלקן היו אפילו בצבעים לא מזוהים אשר קוטוסה לא היה מסוגל להגדיר בשם. פניו של הדמות היו יפהפיים. מלאכיים. שפתיו הזהובות והמלאות של הדמות היו מעוקלות בחיוך של אדם החושב על דבר נעים הקרה לו בעבר או יקרה לו בעתיד. עיניו היו משונות וזאת כי במקום את הלבן שבעיניים תפס צבע כסוף עמוק כל כך שהיה נדמה שהטיחו כיכר כסף שלם לתוך עינו, אישוניו היו בצבע זהוב כהה עד כדי כך שנראה כאילו כל הזהב שבעולם הומס אל תוך אישוניו אשר היו נראים נוזליים ככספית.
קוטוסה הביט בדמות במבט אילם וגופו היה נטוע במקומו ללא יכולת לזוז מרוב הלם.
"נראה שאתה מעט בהלם ממני, קוטוסה בן טאמיר." קולו של הדמות הייתה כקול של אלפי מטבעות זהב מצטלצלות, גבוה, אך בו בזמן גם נעים.
"ס-סליחה." קוטוסה מביט באיש והצורך שלו להתנדף עם הרוח אשר לצערו אינה נושבת בחדר, גבר. הוא יודע את השם שלי בלי שאמרתי לו. כמו המלאך מהמקדש. מפה אני מנחש שזו בטח ישות עליונה, מסוכנת מן הסתם. כדאי שאנסה לברוח, אבל לא נראה שיש דלת לחדר המזורגג הזה. הוא צועד כמה צעדים לאחור ובולע את רוקו. פיו נפתח והוא שואף אוויר מלוא הריאות, לא לדבר, לא להגיד שום דבר טיפשי. השד הזה בטוח מסוכן יותר ממה שהוא מראה... מוחו של קוטוסה זועק בהתראה, אך חלק אחר בראשו מטיל ספק בכך, תראה איזה יפה הוא! ובאיזה נחמדות הוא מדבר, יותר נחמד מהמלאך מהעיר שאכזב אותך ובגללו מיכאלה מתה! קוטוסה אינו מסוגל לאגור עוד את סקרנותו והוא מתחיל לדבר וזאת למרות שגרונו המיובש מפחד וגופו מכוסה זיעה קרה. "מי אתה?"
עיני הזהב של הדמות נפגשות עם עיניו של קוטוסה. "שד עליון, חטא הגרגרנות. אני מן הסתם מכיר את שמי בלי שאגיד אותו וכדאי שלא אגיד אותו ושגם אתה לא תגיד אותו, דברים מוזרים קורים כשאומרים שמות רבי עוצמה כמו שלי." אומר השד בפשטות בעודו מגלגל על אצבעותיו אבן חן עגולה לחלוטין אשר צבעה לא היה מזוהה לקוטוסה.
עיניו של קוטוסה נפערות והוא נסוג לאחור מועד ומעקם את רגלו, אך הכאב לא משנה אל מול הפחד הכובש אותו, "למה אחד משבעת החטאים רוצה אותי?" פיו נפתח להביע את השאלה אך הוא לא מצליח להוציא הגה מפיו.
ולמרות השאלה שאינו הצליח להביע נראה שהשד ידע מה עובר לו בראש מכיוון שהוא אומר בשלווה, "אני לא הבאתי אותך לעולם הזה, אתה הבאת את עצמך. אני רק משכתי אותך מהריק בו היית נמצא." חיוכו הנעים של בעל-זבוב מתרחב וחושף שיניים עשויות כסף טהור.
שמו של חטא-הגרגרנות, אחד משבעת החטאים, הוא בעל-זבוב... חטא הגרגרנות.. גרגרנות! הוא לעולם לא יעשה משהו ללא תמורה. החלק שנשאר חד במוחו של קוטוסה מזהיר חלושות. קוטוסה דוחק את האזהרה לצד לעת עתה ושואל בקול רועד עד כדי כך שכל הברה גורמת לו לעצור, "א-י-ך נ-כ-נ-ס-ת-י ל-ר-י-ק?. א-א-ני ל-לא ז-ו-כ-ר ש-ב-י-ק-ש-ת-י
ל-ה-ג-י-ע ל-ל-כאן."
חיוכו של חטא הגרגרנות מתרחב ועיניו נפערות וכשצוחק צחוקו נעים אשר מהדהד ומצטלצל בחדר ועם כל הד הופך למאיים ומפחיד יותר ויותר. "כשהתפללת ל'אלוקים' שלך, הוא לא ענה לך. עקב כך ליבך התמלא בזעם ושניה לפני שמתת, התת-הכרה במוחך המשיכה להתפלל לישות כלשהי שתעזור לך, אז שד תעתועים הקשיב לך ושיגר אותך אליו. מזלך שעברתי במקום מכיוון ששדי תעתועים לעולם אינם מקיימים את הבטחותיהם."
הצחוק עדין ממשיך להדהד בחדר וגורם לקוטוסה להתכווץ יותר במקומו על הרצפה ולגופו לרעוד בגלוי. אך למרות הפחד הוא ממשיך להביט בעיניו של בעל-זבוב, "ואתה אומר שאתה תקיים את ההבטחה שלך?" שואל קוטוסה בקולו שזורה קורטוב דק של לעג.
ולמרות הלעג בקולו דל קוטוסה בעל-זבוב אינו מתכעס אלא להפך, נראה היה שהופך לשלו יותר ויותר עם כל רגע שעובר. "כמובן. אני שד עליון, אם איני אעמוד בהבטחתי, מה אהיה שווה מלבד הזהב הזה?" הוא מחווה בידו על טבעותיו ועורו שכאשר קוטוסה מביט בו לעומק הוא רואה שעשוי מזהב ואינו רק בצבע זהוב כמו שחשב בתחילה.
קוטוסה מביט בו וכמעט עומד לבקש את משאלתו, המשאלה ש"הא-ל" לא קיים למרות תחינותיו אך לפתע קול זיכרון המלאך מהעיר עולה והוא נזכר במה שאמר,
"איננו שדים אשר מקימים חוזים אשר כובלים את נשמתו של האדם, תמורת דבר בלתי אפשרי כגון השבת נשמה מן המתים." אם אני הגעתי לפה כמה רגעים לפני מותי מיכאלה בטח כבר מתה.. ומלאכים לעולם אינם משקרים, לפחות כך מספרים ואם מלאכים קיימים אז נראה לי שכל הסיפורים נכונים גם הם ואם שדים באמת לא יכולים להחזיר את המתים.. אין לי מה לבקש ממנו יותר. קוטוסה מחייך אל בעל-זבוב חיוך רועד ומלא אובדן מוחו עדיין אינו מעכל את המוות של מיכאלה ופניה מיטשטשות בזיכרונו, "איני זקוק לטובות של שדים, במיוחד לא שדים כמוך שייכבלו אותי אליהם, או יחזירו לי רק צל של הנשמה.
"אז את רוצה שאחזיר את אחותך המתה?" שואל בעל-זבוב בפשטות. קולו כשל מטבעות המצטלצלות נכנס לאוזניו של קוטוסה כהצלפת שוט ומביט בבעל-זבוב המום. "איך. אתה. יודע. עליה." לוחש בקול מוכה צער ותדהמה.
"ברגע שאתה נכנס לשטח שלי, אני יודע עליך כל דבר שאני רוצה לדעת, האם לא שמת לב שקראתי לך בשמך ובשם אביך?" עונה בעל-זבוב בשלווה שנשמעת מנוגדת לחלוטין לקולו המצטלצל.
קוטוסה מכחכח בגרונו, "לא. אני לא רוצה שתחזיר אותי. אני מעדיף לפנות לא-ל הזה של המלאכים, גם אם לא יענה לי."
"ולמה זה? אני מציע לך את הדבר שאתה רוצה יותר מכל, כאן ועכשיו." אומר בעל-זבוב. "א-ל דורש ממך אלפי טקסים ומתנות. אני דורש רק דבר שיהיה שווה ערך לדבר שאתה מבקש ממני. זה יכול להיות שווי הנשמה בכסף, או נשמתך שלך, במקרה של הבקשה שלך. אבל אם תבקש, לדוגמא סוס, אז תצטרך להביא לי את שווי הסוס בכסף או בנשמתך."
קוטוסה נוחר בבוז, "תודה רבה, אני מעדיף להיות בעולם שלי בלי אחותי מאשר להיות משועבד אליך ושאחותי תחזור לחיים רק בתור הצל של מה שהיא הייתה קודם. אם רק התת-הכרה שלי ביקש עזרה, אז לא הייתי מודע לזה וזה כבר מראה שלא רציתי עזרה משדים כמוך." למרות חזותו האמיצה ומילותיו החריפות קוטוסה הרגיש שגופו הופך לכבד כעופרת ושרגליו הופכות לרגלי ג'לי וקורסות אל תוך עצמן עם כל שניה שעוברת. איך אני מצליח לדבר לשד, לא סתם שד, השד הראשון שאני פוגש שהוא לא פחות ולא יותר אחד משבעת החטאים!
ואני מדבר אליו ככה... איך אני מצליח לא לקרוס? זה נס? זה הניסים שעליהם דיבר המלאך מהעיר? מוחו של קוטוסה פועל בקדחתנות.
"לצערי, נער צעיר, כרגע אתה בשטח שלי ואתה לא עומד לעזוב אותו ללא תמורה. כמובן, אוכל לקחת אותך לגבול השטח שלי ואתה תעלה את שבעים מדורי גיהינום ברגל. אך אני בספק רב שתשרוד." חיוכו של בעל-זבוב התהפך באחת מנעים לאכזרי ונימת קולו הפכה מחמימה ונעימה לצינית ואכזרית, "אתה מבין? אני גרגרן מאוד. אך בניגוד לשדי גרגרנות נחותים אני לא חסר בינה או מחוספס והנשמה שלך... הנשמה שלך כל כך טהורה. כל כך נדיר שמזדמנת לי נשמה שכזו, שלא ביצעה עדיין כשף בחייה."
קוטוסה אינו מסוגל יותר להחזיק את עצמו עומד והוא קורס על הרצפה וגופו מפרכס מפחד חסר מעצורים. "תעזוב אותי. שדים זה עם נורא. אני לא רוצה להיות פה. תוציא אותי בחזרה לעולם האמיתי! אתה סחבת אותי לפה! הכול באשמתך!" ממלמל קוטוסה לעצמו בעוד הדמעות זורמות ללא בושה. דמעות על היום הזה אשר שינה את חייו ללא הכר הרג את אחותו ומשפחתו היחידה מיכאלה וגרם לו להיפגש את אחד משבעת השדים הנוראיים והאכזריים ביותר המהלכים על פני אדמות.
"הבה לא נגיע למסקנות, קוטוסה בן טאמיר. איני מתכוון להסביר לך את הסיבה לכך, אך תדע שהאמת היא שאיני מסוגל לשמוע קריאות של בני אדם אשר החוזק שלהם לא גדול מספיק לכבול אותי במעגל קסם והקוסם האחרון בדרגה שכזאת חי לפני יותר מתשעים שנה. כך שלא משנה כמה חזק יקראו לי, או ינסו לזמן אותי, אני לא אשמע זאת. פי כמה וכמה אם האדם אפילו לא התכוון לקרוא לי." אומר בעל זבוב בסובלנות אך לאחר רגע טון קול מתהפך כנחש המשיל את עורו והופך לחלקלק ואכזרי. "אך כמובן, אם אתה רוצה לחזור לעולם שלך, אוציא אותך מהטריטוריה שלי ואז תהיה חופשי לעשות מה שאתה חושב לנכון."
קוטוסה עוצם את עיניו, מדמיין את עצמו מחוץ לחדר היפהפה הזה אשר ככל שיופיו רב יותר כך גם הפחד, המועקה והאימה הצרופה שהוא משרה.
"אבל-" מתריע בעל-זבוב, "אתה עוד תתפלל לחזור לחדר הזה, עשר דקות מיציאתך ממנו." השמחה לאיד ניכרת בפניו של חטא הגרגרנות בעוד הוא תופס בזרועו של קוטוסה, אשר מנסה להשתחרר. "שום שד לא יזכה בך חוץ ממני, את זה אני יכול להישבע לך." זה הדבר האחרון שקוטוסה שומע לפני שמרגיש כאב חד בבטנו וראייתו מחשיכה לחלוטין והוא מתעלף, בפעם השלישית באותו יום.


 


2: 10 דקות .

לאחר כמה שניות הוא פוקח את עיניו בבת אחת. הסביבה שבה נמצא לא מזוהה. בעל-זבוב לא נוכח מסביבו. קוטוסה סקר את הסביבה במהירות. מישור עצום בעל אדמה שחורה. שמים שחורים כל כך... רגע.. אדמה שחורה?! שמים שחורים?! איפה אני? הפאניקה תופסת את קוטוסה באחת. הוא נזכר במה שבעל זבוב אמר לפני שהביא אותו למקום שכוח האל הזה אשר מתברר כמישור עצום וחסר סוף, "אתה עוד תתפלל לחזור לחדר הזה, עשר דקות מיציאתך." צמרמורת אוחזת בקוטוסה. הוא פחד לזוז ממקומו, אך הפחד מהנודע היה ויהיה תמיד גבוה יותר מפחד מהבלתי נודע אשר אורב בצללים או מעבר לפינה וזאת כי את הנודע לעולם אי אפשר לשנות לעומת הבלתי נודע הטומן היכול לטמון בחובו גם תקווה אך גם סיוט גרוע עוד יותר וקוטוסה ידע טוב מאוד שימות מצמא ורעב או ירצח על ידי שדים מזדמנים אם יישאר במקום ששדים יכולים למצוא אותו במהירות ושידיעה זו ממלאת את גופו בתחושת הישרדות אשר לא הייתה קיימת בו לפני כמה רגעים הוא קם בכבדות ומתחיל לצעוד, הוא אינו ידע לאן או מתי יפסיק אך בליבו החל להתפלל לא-ל אשר בו שם את מבטחיו בחדר של החטא בכל ליבו שלא ימות.
דקה עוברת, שתי דקות, חמש דקות, האוויר העומד של העולם התחתון מקשה על קוטוסה לנשום וקוטוסה יודע שברגע שיופיע שד, לא יהיה לא מקום מחבוא. אני חייב לצאת מפה. בשביל מיכאלה. אני חייב לחיות בשביל מיכאלה. קוטוסה ממקד את מחשבתו ברצון לחיות, כי הוא יודע שאם הוא לא יעשה זאת, המחשבות על האירועים האחרונים ימלאו אותו בחוסר ההיגיון שבהם עד שמוחו לא יהיה מסוגל לעכל זאת והוא ילקה בשיגעון בלתי הפיך אשר מוות עדיף ממנו. קוטוסה נזכר בנערים אשר התמכרו לסמים בשכונות העוני והשיגעון שחוו כמה ימים לפני המוות לא היה נעים כלל לצפייה.
תשע דקות עוברות. אני לא אתחרט, בעל-זבוב. אתה תראה, יעברו עשר דקות ואני לא אתחרט ולא אמות! הנחישות יוקדת בליבו של קוטוסה, בגדיו הבלויים נקרעים כמעט לחלוטין מהאוויר העומד והכבד של המישור האפל והחשוך. קוטוסה מסיר את החולצה מעליו וממשיך ללכת בעקשנות אך נשימתו כבר כבדה עד שכל כמה שניות הוא נעצר, מתנשף בכבדות. תשע דקות ושלושים ואחת שניות עברו.
מרוב עייפות קוטוסה לא שם לב לכך שהמישור האין-סופי עומד להיגמר ולקצה רחב הידיים והחשוך אשר נמצא מולו וצעד קדימה.
תשע דקות וארבעים ואחת שניות.
קוטוסה צורח בעוד האוויר חותך את בשרו וכוח הכבידה מושך אותו במהירות לעבר תחתית התהום אשר גובהה מספיק בכדי לגרום לגוף להאיץ במהלך הנפילה ולגרום לאיש הנופל בה לראות את תחתיתה ולעיניו להתרחב בפחד צרוף למראה מה שמחכה בתחתית. שורות שלמות של זקיפים משוננים.
תשע דקות ותשעים ושבע שניות. חבל שעזבתי את החדר של בעל-זבוב. בראשו של קוטוסה עוברת המחשבה בבזק.
תשע דקות ותשעים ושמונה שניות.
סליחה, מיכאלה. אני אצטרף אלייך בצד השני. בקרוב. גופו של קוטוסה משופד על ידי הזקיפים ועיניו של קוטוסה מתגלגלות לאחור ונשמתו יוצאת ממנו, בלתי נראית וטהורה.   
עשר דקות.