לא.

אני תועה יותר אך כך חושש פחות, בדרכי שלי, אל המלחמה שלא התחילה אך כבר עקובה מדם.

אני תמיד שואף ומביט למעלה, גם בפסגות הגבוהות ביותר, במודע לנפילה הקרבה ובאה.

אני מתקדם יותר אך מתפוגג עם הזמן, ממוחם של אנשים שהכרתי ואני עתיד להכיר.

חשכה מוחלטת ניצבת מול פניי, שואגת כמו חיה המסתערת על הטרף התמים שלצערו, נמצא בתחתית שרשרת המזון הדיקטטורית למדי. אך בכל זאת אתצייב מולה גם כן ולא אסתלק.

אף פעם אני לא ממתין לקלישאת הדלת שתיפתח כשאחרת תיסגר, אלא פורץ את אותן דלתות בעצמי.

גם כשממשיכים הפתגמים ונטען שאותי לא ניתן לקרוא כ"ספר פתוח", אני ממשיך לדפדף בריפרוף צמא לידע בין העמודים והדפים.

אור הזרקורים מחדיר בי חרדה מקפיאה ואת הזעזוע הקטן ביותר אוכל לקבל גם מאור הירח, כך מגיע המצב של בריחה ללא הפסק עד לרגעי החולשה.

התפילה ממתינה לסיבתה, הצייד ממתין לעונה ואני ממתין לשינוי, אף על-פי שהמתנה זו יכולה להיות חסרת כל תועלת וטעם.

גם בעזיבה תמיד אני נישאר שם, אני מאמין בזה, כמו שאני מאמין שאיני באמת מתקדם אלא העולם חוטף לרגע התקף לב וחוזר למצבו התקין.

בעולם שהוא יצירת אומנות הסבירות הגבוהה ביותר היא שאהיה עיוור צבעים, אומנם אוכל לראות את הדברים בצורה משלי אך לא אקבל את כלב הנחייה שתמיד רציתי.

 

 

 

4 תגובות

  • מאת @Kisaragi Honey
    14/06/2018

    זה שיר?

    ואים כן למה אין פה את אחד הושאים שנתתי?

    בכל מקרה זה נורא יפה מה שכתבת

    מקסים למדי לתת לדמיון להוביל אותך

    אבל עדיין זה לא שייך לתחרות שלי כי אם זה קשור היית אמור\ה לרשום למעלה לאתגר השירים

    • מאת @Lapis-lazuli
      14/06/2018

      זה לא שייך לאתגר, אם זה היה שייך הייתי כותבת.

      אני לא יודעת מה זה. 

      תודה.

      • מאת @Kisaragi Honey
        14/06/2018

        סליחה זה פשוט קופץ לי הודעות וחשבתי שזה קשור לאתגר שלי

        סליחה בכל אופן