התרופה לכאב פרק 3 צבעים..

 נ.מ כריסטין

ישנתי בשקט בין מציאות לחלום שומעת שיחה שקטה.. "הלו... אני יודעת צריך להעלים אותה לפני שתזכר בהכל... אני מבינה שאסור שהיא תזכור את זה! אני הייתי הרי עזרתי לך.... סליחה... כן... אז פשוט לקפוץ עליה ולהבהיל אותה?... אוקיי.. כן.. אה ו...." הפסקתי להאזין הייתי עייפה מידי לשיחות האלה.. חזרתי לישון. 

היה רעש קטן בחדר. העמדתי פני ישנה. "...אנחנו חייבים להציל אותם אחרת זה ייגמר רע" אמר רחמים. ואז נשמע גיחוך. "קודם הם יורים בבחורה הלבנה ואז מצפים שיחפו עליהם. אני לא מתכוון להיות חלק מ-זה הבנת?!!" אמר בעצבים. "אבל..." הדלת נטרקה... זה כבר מאוחר מידי.... הוא עומד להפוך לשעיר לעזאזל שלהם.

התנשפתי לאור הזיכרון הזה. הדלת נפתחה בטריקה ומישהו קפץ עליי. הבזקים מהיום ההוא עלו למוחי. לא, לא, לא אסור לי ליפול לזה... אבל... כבר היה מאוחר מידי החושך עטף אותי וצרחתי!..... התנשפתי בחוזקה, גופי רעד. והנה.. אני שוב בתוך מים עמוקים רק הפעם המים היו צבועים בצבע אדום כדם. אני לא מפסיקה לצרוח לעזרה מבעד למים אני רואה את ריאן ורחמים מחייכים אליי חיוך אפל "נקמה" אמר ללא קול. צרחתי, לא הפסקתי לצעוק ואז נשמע שיר מוכר.. התעוררתי מן המחזה הזה. "את בסדר?" נוראל שאל בדאגה. הוא הגיש לי כדורים. בלעתי אותם בכהות חושים. "אני מקווה שהכדורים שרחמים נתן יעזרו" אמרה ריאן וחנקתי. לעזאזל, לא, לא, לא. שיט. לא. למה?. מה לעשות עכשיו? אני לא יכולה למות!! אני חייבת לנקום!! אני חייבת לשרוד!!! הדמעות זלגו לאיטם. לא. אני לא מאמינה.. לא.. קמתי והתחלתי לחפש במגירות במהירות, לא היה אכפת לי, שידעו הכל, זה לא מעניין אותי יותר שלפתי את הטלפון והאוזניות שלי מהמגירה והדלקתי את השיר ההוא.. השיר שעזר לי בזמנים קשים. 'צבעים' של גיל ויין. 

עצמתי את עיניי מאזינה לשיר והתחברתי במהירות לשיר.

כעבור שלוש שעות-

היא התבודדה בין העבר להווה והמשיכה לבכות כאשר שמעה את אותו שיר שוב ושוב. השיר ההוא.. הזכיר לה את עצמה היא שרה את השיר בשקט עם הזמר אף על פי שקולו שבקע מן האוזניות היה חזק יותר.. זו כבר השעה בשלישית שהיא שוכבת על מיטתה עם האוזניות ומתעלמת מכל מי שנכנס ושומעת את אותו השיר שוב ושוב. נוראל הביט בה מיואש מן הניסיונות וניסה להבין איך בדיוק היא מצליחה לשבת כלכך הרבה שעות ולהקשיב לאותו שיר שוב ושוב. היא לחשה לעצמה את מילות השיר בכאב. הוא הזיז שיערות סוררות שנחתו על מצחה וליטף אותה בקלילות, ידו חלפה בקלילות לאורך שיערה היפייפה הארוך הוא לקח סיכה ואסף אותו בעדינות. הוא הוריד אוזנייה. "מה קרה? את נראת... בודדה" הוא אמר בקול עדין. היא פשוט הנידה את ראשה, נשענה עליו וחיבקה אותו בחוסר אונים כמו ילדה קטנה. כעבור מספר שניות שקעה במחשבותיה. 'השיר מרגיש כמו פעימות לב.. כאילו שקוראים אותי.. כאילו פיתאום העולם קורס והשיר הוא הדבר היחיד שמחזיק את העולם' היא רצתה להגיד לו אבל לא הייתה מסוגלת לדבר איתו, לסלוח לו ולה. ריאן נכנסה לחדר. "היא עדיין ככה?" שאלה, היא לא קלטה ש'היא' שומעת אותה וש'היא' שונאת שקוראים לה 'היא' כי יש לה שם והיא יודעת אותו טוב מאוד. "אולי תקשיב לרחמים לשם שינוי ותתן לה אותם על בסיס קבוע? תראה היא רגועה פי 1000 עכשיו ממה שהיא הייתה מאז שהיא התעוררה" שאלה בקול כביכול בדאגה. 'שקרנית, כלבה, אני רוצה לחנוק אותה. ברור שהיא תגיד את זה כדי לעזור לכלב המעורר רחמים הזה (רחמים). היא עזרה לו.. אני לא אסלח לה לעולם..' קולו העבה והנזעם של נוראל עצתר אותה מרצף הגידופים על ריאן. "נראה לך שאני אתן לה לשתות שוב את החרא הזה?! סתכלי עליה! תראי אותה היא שקעה בתוך עצמה. אני שונא לראות אותה ככה! היא נראת אומללה... אני לעולם לא אתן לה לשתות שוב את השיט הזה"  היה נדמה לשתי הגבירות הנוכחות בחדר שיוצאים לו הדים מן האוזנים. היא רצתה להרגיע אותו.. לתת לו חיבוק... להגיד שהיא בסדר.. עד שעלה במוחה הזדוני רעיון אפל 'השפעה של תרופה נמשכת בערך 8 שעות אז מה שנשאר לה זה להיות ככה עוד 5 שעות והיא לא תשתה את זה יותר ותציל את עצמה מהרעל הזה' אמרה בליבה. היא התקפלה בשקט ושקעה לתוך השיר. נוראל נשאר איתה כל הזמן אם הוא היה צריך ללכת הוא היה סוחב אותה איתו. היא לא נאבקה היא רק הייתה שקועה במחשבותיה כל היום.. הוא חיבק אותה בעדינות. "בואי" לחש, אחז בידי בזהירות ומשך אותי לכיוון המכונית. משום מקום נזרקה עליי אבן ותפסתי אותה מתוך אינסטינקט. "או.. אז גם כשאת בלי זיכרון את מושלמת בהכל?. המראה, האינסטינקטים, ואפילו נוראל עדיין שלך! אני.. פשוט... רוצה....." היא התכוננה להסתער עליה עם עוד מספר אנשים.'לאן נוראל נעלם?! מה הולך פה?!' שאלה את עצמה והבינה שאין מצב שהוא יוכל להתמודד עם החבורה הזאת אז טוב שהוא לא נמצא. הם הסתערו במהירות על הילדה המסכנה. היא נשמה עמוק ותפסה שתי גברים בערך בני 18 מצווארם ודפקה את הראשים שלהם זה בזה ואחר כך היא זרקה אותם על שתי בנות, מצד ימין ושמאל הסתערו עליה עוד שתי בנות והיא התכופפה בזמן שהן דפקו זו לזו בוקס בפנים ואז בעטה בפניו של גבר כ-בן 21 והוא התעלף. כל שאר החבורה ברחו. היא תפסה את לינזי (הנערה שדיברה מקודם) משיערותיה ולחשה באיום קריר. "אני לא יודעת מי את, אבל שמרי מרחק מימני ומהר! אחרת אני אדאג שתתחרטי על היום בו נולדת. אולי אני לא זוכרת כלום אבל ההגוף שלי זוכר טוב מאוד איך נלחמים" כריסטין דחפה את לינזי ממנה באגרסיביות. "רואה?! אמרתי לך שהיא זוכרת הכל! אם הפוסטמה הזאת הייתה תמימה כמו שהיא מציגה את עצמה היא לא הייתה נלחמת כל כך טוב!" צעקה ואז היא ראתה את נוראל מתקרב אלינו. רק אחרי כמה דקות כריסטין קלטה מה עוללה.. 'מה עשיתי??? לעזאזל. היא טמנה לי מלכודת. מה לעשות? מה לעשות?! לאא!!! ה' למה? למה זה מגיע לי???? תעזור לי!!! אני מתחננת!! תציל אותי מהגיהנום הזה!!" הוא החל לצחוק.. היא יכלה לצפות לכל תגובה ממנו.. אבל צחוק? מה הולך פה? "אני נשבע שאם לא הייתי קורא את התופעות לוואי של התרופה הייתי עוד מאמין לך" אמר ופרץ בצחוק רם יותר. "מ-מה?" גימגמה. "בתופעות לוואי היה כתוב שכעבור 5 שעות לאחר ששתתה את התרופה יהיו צפויים התקפי זעם, רצוי לא להבהיל את מי ששתה את התרופה" אמר בגיחוך. "תביני, גם אם היא כן הייתה זוכרת הייתי נשאר איתה! את יודעת למה?" שאל כשואל ילדה קטנה. "כי אני    או-הב     או-תה" אמר כשהוא מדגיש כל הבהרה והבהרה. הוא נישק את הלחי שלה בעדינות וחיבק אותה. "תעזבי אותה במנוחה כי בפעם הבאה את תתעסקי איתי!" אמר ומשך את כריסטין משם.

נ.מ כריסטין

"את בסדר כריס?" שאל. עבר זמן מאז שהוא קרה לי ככה. הנהנתי בשקט. התיישבתי במושב הקדמי. הוא התניע את הרכב, עברנו בשקט על פניי הדרך הארוכה. לאחר מספר דקות שאלתי בעייפות. "לאן אנחנו נוסעים?"
"לחופשה רחוק מכל הצרות שלנו.. את עייפה הרבה בזמן האחרון.." אמר ושינה את הנושא. "אולי אני אקח אותך לרופא אחרי החופשה?" לא לא לא לא לא  אין לי כוח לרחמים (הרופא). הנהנתי בחוסר רצון. עצמתי את עיניי. דמעות קטנות זלגו מעיניי כאשר ראיתי בעיניי רוחי את נוראל בוכה ומתחנן מימני להשאר איתו... "כריס.. כריס.. תתעוררי..." פקחתי את עיניי. "את בסדר?" שאל אותי בשקט ומחה את דמעותיי. הנהנתי. "הגענו" אמר ועזר לי לצאת. הוא לקח מהקבלה מפתחות והלכנו לכיוון החדר. ברגע שנכנסנו לחדר הוא דחף אותי לקיר ואמר "שפכי את זה, אני יודע שאת זוכרת! המשחקים האלה אולי עובדים על אחרים בל הם לא עובדים עליי!!" אמר בתוקפנות. "מ-מה?" שאלתי. "אל תשחקי אותה תמימה, שחכת מי מכיר אותך יותר טוב מכולם?, שחכת מי היה זה שהיה איתך ברגעים קשים? דברי כבר!! ספרי לי! מה קרה בערב ההוא? למה את כלכך מפוחדת? למה את לא מספרת כלום ובמיוחד לי? דברי! דברי! דברי!!" צעק ונשברתי. "אני....

המשך יבוא.......

3 תגובות

  • מאת @♣Liam♣
    17/06/2018

    נחמד....

    • מאת @מלכת האופל
      17/06/2018

      נאא יצא גרוע אני כותבת משעמם כשאני משועממת ועייפה

      • מאת @♣Liam♣
        17/06/2018

        זה עדיין יצא סבבה

        וגם תמיד אפשר לשפר בפרק הבא!