רוצים להשתתף בפעילויות כיפיות?
- לחצו כאן בשביל עוד פרטים

התרופה לכאב (הסיפור ההוא שכתבתי לאתגר של ויולט+ אתגר הכתיבה) פרק 1+2

הפרק הראשון ערוך חובה לקרוא מחדש. 

פרק 1... לישון לנצח....

"איך זה הגיוני שמהנערה הכי מאושרת בעולם היא נהפכה בין רגע לנערה שמצאת חסרת הכרה בתחתית של מרפסת?" נשמע קול נשי. "אני לא יודע... אני דואג אני פוחד שהיא לא תתעורר כמו שהרופא האידיוט דאג להזכיר אלפי פעמים" אמר קול מאופק. 'מי אלה?! מי אתם?!' רציתי לצעוק אך גרוני לא איפשר לי 'נוראל' אמר קול בתוכי. 'הוא פה!' "היא תתעורר" אמר הקול הנשי. "אני בטוחה היא ילדה חזקה היא תתמודד עם הכל" אמרה אך ההיסוס ניכר בקולה. חשתי יד חמימה נחה על זרועי במחווה מגוננת. "אבל... גם אם היא תתעורר היא לא תזכור כלום. היא לא תדע מי אני. היא לא תזכור את הרגעים שלנו יחד!" אמר בקול עצוב וידו החלה לרעוד בעוצמה נוראית. "איך אתה יודע? הכל אפשרי. היו המון מקרים שהרופאים אמרו שיהיה רע ובסוף זה הסתיים בטוב" אמרה בקול מעודד. אבל הוא צדק, באמת לא זכרתי כלום הדבר היחיד שזכרתי זה מילה אחת קטנה 'נוראל' שוב אמר קול בתוכי. לאט לאט החל להגיע שאלות למוחי. מי אני? למה אני פה? איך קוראים לי? למה הם התכוונו כשאמרו 'הילדה הכי מאושרת', מי שני האנשים האלה?! ומי זה לעזאזל נוראל?!. "תתעוררי" לחש הקול של הגבר. "אני אעזור לך אני אעשה הכל כדי שתחזרי להיות מאושרת רק תתעוררי... אני לא יכול יותר..." גל של בדידות תקף אותי, גופי אוטומטית עבר לרעד. למה? למה לעזאזל אני רועדת? 'כי את פוחדת להשאר לבד...' ענה קול עמום בתוכי. "לעזאזל... יש לי כלכך הרבה שאלות, מה עשית באותו היום על תחתית המרפסת בבית שלי ושל ריאן? למה שכבת פצועה וספוגה במים כשדם סמיך וחם נוטף לאורך כל גופך מתוך פצעים עמוקים? מי עשה לך את זה? שמישהו יענה לי!!!!" זעק בקול נואש לתשובות. ניסיתי לאחוז בידו הוא נישק את מצחי ויצא מהחדר. רציתי לצעוק לו שלא ילך אבל גופי נותר משותק ושקעתי האפלה הקרירה שוב... נפלתי אל המים, ידיי ורגליי היו קשורים לארבעה סלעים ענקיים שגרמו לי לשקוע מטה. אני צורחת, מנסה לנשום, לזוז, להשתחרר מהכבלים אבל אני לא מצליחה אני צורחת שוב ושוב. אני נתקלת באבנים וסלעים בנסיון לקרוע את החבלים והשתחרר אבל כלום.. ואז מצאתי סלע חד כתער ניסיתי שוב להשתחרר ונחתכתי מעט אבל הצלחתי. בכוח הקטן ובבריאות המועטה שנשארה בי עליתי למעלה צרחתי כשראיתי מישהו אוחז בסכין ומנסה לדקור אותי צרחתי שוב ושוב ואף אחד לא שומע אבל רק ברגע אחד קלטתי שכל הזמן הזה צרחתי רק שם אחד. 'נוראל' ידיים גדולות הרימו אותי אליהן. "תרגעי, אני פה..." אמר וידו ליטפה קולות את פניי. ניסיתי בכל כוחי לפקוח את עיניי אבל.. זה היה חזק מימני. הרצון לישון לנצח היה חזק יותר. ואז הוא אמר את המילים ששבו אותי בתוכו. "אני אוהב אותך" אמר. ואז אספתי את כל כוחותיי כדי לפקוח עיניים. עיניו נפקחו לרווחה כמו עיניו של ילד שקיבל ממתק בתור פרס על התנהגות טובה. הוא הצמיד אותי אליו יותר קרוב. "בוקר טוב ליפייפיה הנרדמת" אמר בקול משועשע, חיוך מאושר נמרח על פניו. "איפה אני?" לחשתי והחיוך ירד. "את זוכרת מי אני?" שאל בקול רועד מעט. הנדתי בראשי לשלילה. הוא נישק למיצחי בעצבות. "את זוכרת משהו?" שאל. "נוראל" עיניו ניצתו ברגע שאמרתי את השם הזה. "מה קרה?" לחשתי. "מה קרה לי?" שאלתי בקול חזק ובטוח יותר. "ריאן מצאה אותך שכובה על ריצפת המרפסת פצועה עמוק ו..." הוא עצר. אחרי כמה דקות הוא יצא מהחדר לפני שסגר את הדלת אמר "תנוחי" וכיבה את האור. עצמתי את עיניי הכל חזר להיות עמום ואני שוב חזרתי לחלום הזה.... ליבי פועם במהירות רבה..... אני רוצה לחזור לישון לנצח... אבל זה ישבור אותו..... מה לעשות????....... הכאב עטף אותי ונפלתי אל הזיכרונות המזוויעים....

קמתי במהירות ודלת חדרי נפתחה. "מה קרה?" שאל קול. אותו הקול.... חתיכת בן זונה. אני יודעת מה הוא עשה... הוא עומד למות.. הוא עומד להתחרט על היום בו הוא נולד.. הוא החרק המזורגג הזה שאני עומדת למחוץ ולא להשאיר מימנו מולקולה. הרמתי אליו את מבטי. הוא רוצה לשחק נשחק אני אהיה הילדה התמימה חסרת הזיכרון שהם רצו. הם עומדים למות!!!!!!! לא מתעסקים לעולם עם בני משפחת אסולין!!!!!!!!!!

פרק 2- הם הולכים להתחרט על היום בו הם נולדו!!~

חייכתי חיוך מזויף ותמים על פני, כשהדוקטור נכנס ביחד עם נוראל. "הו! היא חיה!!" הוא נשמע מופתע. אחרי כל הרעל וניסיונות הרצח שלך בכל פעם שהתעוררתי? גם אני מופתעת. "מי אתם?" לחשתי בקול שקט חלוש ותמים. יחי לשנתיים של שיעורי משחק מפרחים!!!!!! אמא תודה לך שהכרחת אותי לבוא לשיט הזה במשך שנתיים!!!!!!!!. "איפה אני?" לחשתי מוסיפה טון מבוהל מעט. נוראל רץ אליי וחיבק אותי. לעזאזל לא בא לי לשקר לו!! מספיק שהוא סבל ככה במשך הרבה זמן.... אבל.. אני לא יכולה. אם אני אגלה גם הוא יהפוך לטרף. "ה-י-י   א-ני   דו-ק-טור רח-מים" אמר והבהיר כל צליל וצליל בכל מילה כאילו אני מפגרת. חהחה השם שלו מבהיר את מי שהוא. "באתי-לעזור-לך" אמר באיטיות והעצבים החלו לעלות לי. "איך-את- מר-גישה" שאל שוב באותה נימה. הוא מנסה לבדוק אותי?. שתקתי. שיחנק אמן. אם לא הוא אז לא הייתי צריכה להיות במיטה הזאת.. לשקר לכולם... ולהעמיד פנים שאני לא זוכרת כלום.. זה בטח ישבור את כולם.. רק המחשבה על זה מוציאה אותי מגידרי. כאבים חדים החלו לעטוף אותי וחיוך ערמומי הופיע על פניו. שיט. לא... אסור לך... תתפקסי. אם תתעלפי הוא יוכל להרעיל אותך ולהעלים אותך.... לא. אני.אשאר.ערה אני חייבת!!!. "אני... בסדר" לחשתי ונשענתי על נוראל. "מה הדבר האחרון שאת זוכרת?" שאל רחמים. רואים עלייך שאתה פחדן. "כלום..." לחשתי. "אז איך את יודעת איך קוראים לנוראל?!" שאל בקול חד. נצמדתי אל נוראל בפחד מזויף ולחשתי בגימגום "א-אני שמעתי את ה-השם הזה כשישנתי ו-והנחתי שזה הוא" לחשתי. התמקדתי בנקודה מסוימת בלי למצמץ והדמעות נוצרו בעיניי. יבבתי. יחי לשיעורי המשחק!!!!!!!! תודה לך מיכל יפרח!!!! את היית מורה נהדרת!!!!!!!!. "למה את בוכה?" שאל נוראל בחיוך מעודד. הצבעתי על רחמים המעורר רחמים שרצה לברוח כמה שיותר רחוק כרגע. "הוא מפחיד אותי" יבבתי. אויששש אני לא יודעת כמה פעמים אני אגיד את אבל... יחי לשיעורי המשחק!!!!!!!!, אין עליי אני יכולה לזכות באוסקר. הוא התחיל לבדוק אותי, את הפצעים שלי שהפכו לפצעים קלים.., את הדופק, את הלחץ דם. "היא תהיה בסדר אבל היא צריכה השגחה" אמר. "תזהר ותשגיח עליה בארבע עיניים. היא סתומה כמו קיר כרגע היא יכולה ללכת לאכול נייר, עפרונות, לשתות מהאסלה..." הוא המשיך ברשימה ודיבר כאילו אני כלב. אחרי כל מילה הוא העביר אליי מבט. "אחחחחח.... מה אני נראת לך יא בן כלב?!! מה אני כלבה? ולמי קראת מפגרת?? אה?! אני יכולה להפוך אותך לערימת חצץ בשנייה!!!!!!! ככה מדברים אל חולים?! במיוחד אל כאלה שאתה גרמת להם להיות פצועים ככה!!! תמות היום!!! אני שונאת, שונאת, שונאת אותך!!!!!!!!!!! יא חתיכת כלב!!!! הרסת לי את החיים!! אמן תמות בייסורים, תחנק, ותשרף בגהינום!!!!!....... למה?..... למה עשית את זה?" התנשפתי במטרה לא להגיד את זה באמת. ידו של נוראל התהדקה סביבי. "והיא גם יכולה ללכת ולקפוץ קפיצת ראש לאסלה. אז כפי שאמרתיי תשגיח עליה בארבע עיניים אני אבוא לבקר פעם בשבוע.. לא בעצם פעמיים. ואם קורה משהו תתקשר אליי" סיים את הנאום הדפוק שלו. דגנרט. "אה וכמעט שחכתי. זה לא יזיק אם תביא לה תרופת הרגעה פעם בשעה. מי יודע מה המטורפת הזאת יכולה לעשות?? היא יכולה להתנפל על מישהו!!" אמר בקול מתנשא. תפסתי את ידו של נוראל במבט מתחנן שנייה לפני שהוא קפץ על הכלב ופיצץ אותו מכות. "וכדאי שגם אתה תקח כאלה אחרי כל מה שעבר עלייך." הוא נהם וקם באיום. משכתי את ידו והושבתי אותו על מיטתי. "הבנתי עכשיו עם תואיל בטובך להסתלק לי מהבית ולא לשוב לעולם?" אמר בקול מאיים. "כן אדוני" אמר במהירות וברח. הוא נשם נשימות עמוקות וניסה להרגע. "תרגע.. הוא לא שווה את העצבים האלה" אמרתי. 'חה! מי שמדברת את רוצה לפוצץ אותו מכות ולתת אותו לדעאש שיתעללו בו' אמר קול בתוכי. מה שנכון נכון... אני לא אתווכח. חייכתי אליו בעדינות. "מה הוא חושב לעצמו?" שאל בקול רגוע יותר. "פעם הבאה הוא ישכב כאן מדמם" אמר. אהבתי את הרעיון, אבל נרתעתי בשביל הקטע. אל תחשבו ששחכתי שאני אמורה לשחק אותה תמימה. "סליחה" אמר והקריב אותי אליו בחזרה. שמתי לב לשקיות בעיניים אצלו. עכשיו כשאני חושבת על זה לפני זה הוא היה יותר מאופק ועכשיו הוא פקעת עצבים מהלכת. פיניתי לו יותר מקום לשכב לידי. הוא נראה שמח וקיבל את ההצעה בחיוך. עטפתי אותו בעדינות בין זרועותיי והוא נרדם כשידיי עוטפות את ראשו והוא אוחז בי בחוזקה כמישהו שפוחד לאבד את היקר לו מכל.

ואז.. נזכרתי במשהו קטן שקרה כשהתעוררתי לכמה שניות ונוראל לא היה בחדר...

היה רעש קטן בחדר. העמדתי פני ישנה. "...אנחנו חייבים להציל אותם אחרת זה ייגמר רע" אמר רחמים. ואז נשמע גיחוך. "קודם הם יורים בבחורה הלבנה ואז מצפים שיחפו עליהם. אני לא מתכוון להיות חלק מ-זה הבנת?!!" אמר בעצבים. "אבל..." הדלת נטרקה... זה כבר מאוחר מידי.... הוא עומד להפוך לשעיר לעזאזל שלהם.

התנשפתי לאור הזיכרון הזה. הדלת נפתחה בטריקה ומישהו קפץ עליי. הבזקים מהיום ההוא עלו למוחי. לא, לא, לא אסור לי ליפול לזה... אבל... כבר היה מאוחר מידי החושך עטף אותי וצרחתי!.....

המשך יבוא...

9 תגובות

  • מאת @♣Liam♣
    14/05/2018

    כרגיל כותבת טוב XD

    • מאת @מלכת האופל
      14/05/2018

      טנקס

      • מאת @♣Liam♣
        14/05/2018

        מתי את מוציאה עוד פרק לזה? בא לי כבר לקרוא תהמשך XD

        ואני לא קורא ספרים אף פעם שתדעי חחח

  • מאת @violet chan
    14/05/2018

    האמת זה הרבה יותר טוב מהקודם. סיימתי את הפרק הראשון (את השני אני אקרא אחכ), זה ממש נחמד והאמת זה אחד הקטעים הכי קרובים למשמעות של המשפט עבורי. טנקס

  • מאת @מלכת האופל
    14/05/2018

    @violet chan עשיתי עריכה ענקית נראה לי עכשיו זה יותר טוב ^^