רוצים להשתתף בפעילויות כיפיות?
- לחצו כאן בשביל עוד פרטים

הסיפור שכתבתי לתחרות הסיפורים בספין-נאשמח לחוות דעת

היא ישבה בודדה על רצפת חדר מיושן מלאה בדם קר ודביק.. היא מביטה בכהות חושים בגופותיהם המרקיבות של אחייה הקטנים. החרב הישנה של אביה הייתה תקועה בגופתו הקפואה של הבחור הזר שהתחזה לדודה. היא הייתה מבוהלת מידי כדי לחשוב בהיגיון ולברוח לפני שיבואו הרשויות לכלוא אותה ולהעניש אותה. אך היא ידעה שקיים חוק אחד שבאמת משמעותי בעיירה האפלה הזו.

מוות תמורת מוות, דם תחת דם. זה מה שהיה נהוג במאה השש עשרה. היא ידעה שהם יהרגו אותה ביסורים ופחדה. היא פחדה מהעונש, מעצמה, ממה שעשתה. אך מה נותר לנערה שמסכנה לעשות? בין כה וכה הייתה מתה על ידיי השרץ הרוצח שרצח את אחיה ואחותה הקטנים והתמימים בדם קר. הוא עמד לרצוח גם אותה אך היא תקפה אותו במהירות. באותם רגעים היא רק רצתה להגן על עצמה הרי היא רק בת 15 וכבר חיה חיים אומללים בעולם האכזרי הזה לבדה. היא כבר ידעה מה יהיה עונשה. מוות ביסורים קשים. הדלת נפתחה ומבטה המבוהל של אנסטסיה נישא לעבר דלת הכניסה שאוטוטו עמדה להתפרק ביחד עם ביתה על ראשה, זה היה בסך הכל בית העניים העלוב והמפורק ביותר בעירה. היא זינקה במהירות לפני שהספיקה לראות את קאם שעמד בפתח הדלת ועמד מופתע מהמחזה. היא הסתתרה מתחת למזרן שלה שרק ארבע חתיכות עץ עצרו אותו מלמחוץ אותה. היא ידעה שמחבואה לא מועיל בגלל שבכיה העוצמתי והבלתי פוסק שלה חשף אותה. היא שנאה את עצמה באותו הרגע על כך שלא לקחה איתה נשק. אך היא הייתה מבוהלת מידי כדי לחשוב. היא רק רצתה לברוח, להתחנן, לצרוח... היא שמעה צעדים והבכי שלה התחזק.

קאם עמד בפתח הדלת. קאם קאלן היה בין הגברים היחידים באותה תקופה שהיה בעל כבוד כלשהו לנשים. בעזרת מוחו והערכים שאימו ואביו העניקו לו הוא גדל בתור גבר הגון וחכם עם לב מוזהב וטהור אשר דאג לסובבים אותו, כאשר ראה חוסר צדק נעשה הוא היה הראשון לדאוג שהגורם לחוסר הצדק ישלם על כך. "לכל השדים והרוחות" אמר ללא קול. אלה היו רק מילים זעירות ואף זעירות מידי כדי לתאר את המצב הנוראי שבו עמדה אנה. הוא ידע מה יקרה אם יתפסו את הנערה חסרת האונים שרק רצתה להגן על עצמה. הוא נעל את הדלת וסגר את הוילונות במהירות. הוא התקדם באיטיות לעבר המחבוא הגלוי של אנה. היא בכתה בחוסר אונים וכעת כאשר צעדיו רועמים על ריצפת העץ כנראה שהיא מבוהלת כהוגן. הוא התקדם בצעדים איטיים לחדרה וכרע ברך על הריצפה. "אנה" אמר בקול עדין והניח את ידו החמה על ידיה הקפואות והמגואלות בדם. היא השמיעה יבבה ומשכה את ידה במהירות. "זה אני קאם. בואי אלי" ביקש בעדינות. אך הבכי שלה היה הדבר היחיד שנשמע בתגובה. "אנה, אני לא אפגע בך. אני נשבע לך בחיי" לחש בעדינות. לאט לאט היא יצאה ממחבואה. הוא הביט בה בפה פעור. היא נראתה נורא בלשון המעטה, עורה היה חיוור כשל רוח רפאים, גופה רעד, שמלתה הלבנה הייתה מלוכלכת בדם רטוב, שיערה הבלודיני נצבע באדום של הדם, שפתייה רעדו והתנפחו, רגליה היו פצועות ועינייה הכחולות קיבלו גוון ורדרד ורטוב מהבכי בנוסף על כך עינייה היו גם מבוהלות וקרועות לרווחה במבט שבור ומפוחד. "ק-קאם... אני.. הוא... דם..." זה כל מה שהוא הצליח להבין מתוך הבכי והיבבות שהיא פלטה. "תרגעי! תנשמי עמוק ודברי לאט. תתחילי מהתחלה, מה הלך פה?" שאל. היא נשמה כמה נשימות עמוקות, נרגע מעט והחלה לספר בקול רועד.

"אמילי וקן שיחקו בחוץ..." התחילה לספר ואז הביטה בגופתיהם הזעירות ששכבו להן בתמימות מגואלות בדם קר וסמיך. ׳כמה קטנים ותמימים הם היו.. החיים היו עוד לפניהם׳ מחשבה הזו עברה בראשם של השניים. אך הוא ידע שהיא צריכה למהר בהסברים אז הוא הרים את ידו ואחז בעדינות בפנייה מסובב אותן בזהירות לכיוונו. "הם עשו מעט רעש, הם בסך הכל שיחקו להם בתמימות.. ואז השרץ הארור הנוראי וחסר הלב והבושה הזה התעצבן עליהם ושאג עליהם. הם ניבהלו והחלו לבכות. הוא הכה את אמילי על לא עוול בכפה וקן קפץ להגן עליה למרות שהוא גם בכה וגם הוא פחד. בזמן שאני..." קולה נשבר. קאם לא יכל לעמוד במבטה האומלל ועטף אותה בזרועותיו בחמימות והיא חיבקה אותו. "באותם הרגעים הכנתי אוכל שבקושי רב הצלחתי להשיג. ראיתי את זה מהחלון וגופי היה משותק רציתי לרוץ אליהם ואולי אם הייתי יכולה לזוז באותם רגעים הם היו חיים!" לחשה בבכי. "תמשיכי" אמר קאם בעדינות. אם היא לא הייתה נתונה לסכנה גדולה כלכך הוא כבר מזמן היה נוטש את הנושא. אך כעת ידע שאם לא ישמע את הסיפור המלא לא יוכל להציל אותה מן המוות הבטוח שמצפה לה. בכל רגע הם עלולים לבוא ולדרוש הסברים. "הבכי של אמילי התחזק והיא התחננה מקן שלא יעשה כלום כדי לא להחמיר את המצב וקראה לי בזמן שאני עדיין הייתי משותקת ואז השרץ המקולל משך את אמילי בשיערותיה וצרח עליה לשתוק וקן נתן לו מכה ב... איפה שצריך... והוא שאג ונכנס ו... ו... ו.." קאם עצר אותה. "תרגעי" אמר וליטף את פניה. היא נשמה כמה נשימות עמוקות ורועדות והמשיכה כעבור מספר שניות. "השרץ התרגז ומשך אותם לביתנו. הוא שאג בזעם שכבר מאסנו עליו ולקח חרב" היא בלעה את רוקה כשצמרמורת זיעזעה את עמוד שידרתה. "באותו רגע התגברתי על השיתוק ועל הפחד ורצתי לעברם לפתתי פמוט שהשד זוכר מאיפה לקחתי אותו והכתי את גבו בעזרת הפמוט. הוא שאג שוב, בעט בי ו.. ערף את ראשם מול עיניי. הדם שלהם, הדם הטהור והנקי מכל חטא שלהם ניתז לכל עבר במשך מספר דקות.. הזעקות החלושות שלהם אני לעולם לא אשכח אותם.. כמה שכנים דפקו בדלת והוא ענה להם בקול נרגז שהוא רק מתפטר ממזיקים וילדים נבהלו. ו-הו כמה שהייתי רוצה שזה יהיה נכון" אמרה באומללות והמשיכה "רצתי במהירות ולקחתי את חרבו של אבי המנוח ודקרתי אותו בליבו ואת ההמשך אתה כבר וודאי יודע" לחשה. קאם בלע את רוקו ועיכל את מה ששמע כעת. ׳מה אני עומד לעשות?׳ שאל בליבו. ׳איני יכול לתת להם להוציאה להורג על לא עוול בכפה.. היא רק הגנה על עצמה. אך בעיר האכזרית הזו לאף אחד לא יהיה אכפת מטענתה של אישה. הרי פה הנשים נחשבות כ-בסך הכל עקרות בית ללא זכויות. הן נחשבות כיצור ערמומי ורמאי. מה אני עומד לעשות? כיצד אני אציל אותה מגורלה האכזר?׳ ואז הרעיון עלה במוחו כבזק. הוא נעמד בעמידת מוצא שתיעתע את עיני האדם וגרמה למחשבה אחת של כל עובר אורח שהוא לא אמילי או הוא. "אנה אני צריך שתשבי ליד אמילי וקן תצרחי ותבכי" אנה צרחה את נישמתה והחלה לבכות את חייה על אחיה ואחותה הקטנים שהיו בסך הכל בני 10 שהיו חשופים לעולם המר הזה. עד מהרה החלו להשמע דפיקות חזקות בדלת וכאשר לא נשמע מענה. הדלת נפרצה. אלה היו הרשיות. היו שניים מהם בסך הכל. ׳לא חשבתי שהם יגיעו כלכך מהר כנראה הם יצאו לסיור׳ חשב. אך השוטרים לא האמינו למראה עיניהם הם הביטו בו בתדהמה ושתיקה קפואה עטפה את החדר הדבר היחיד שהפר את השתיקה היה הבכי של אנה. האווירה נהייתה דואבת, עד שלבסוף מישהו דיבר. "מר קאלן?" שאל אחד מהם. "כן?" שאל בנימה אדישה. "מה קרה פה?" שאל אותו שוטר צעיר. "שמעתי זעקות מן הבית וראיתי את שתי הילדים מתים ואותו מנסה להרוג אותה אז לקחתי חרב, דקרתי אותו והצלתי את הנערה" אמר באדישות מזויפת. "קאם.." מילמלה ובכתה חזק יותר. הסיבה לכך שהבכי התחזק הייתה ברורה כשמש, הרי מי הבן בליעל חסר הלב שיציין רצח אכזרי של שני ילדים תמימים, ניסיון רצח ועוד רצח למטרת הגנה בכזאת אדישות. כאילו זה היה הדבר הכי פשוט בעולם. "מר קאלן אתה בעל לב טוב כלכך" הם אמרו בהערצה. הוא גיחך בליבו ׳בהחלט, אני הרי זה שתורם לכם 2000 שילינג בשנה רק בשביל שתעשו צדק ובסוף אתם עושים ההפך ואני זה שגם מתאר מקרה קשה כדבר הכי קליל בעולם. לכן ברור שיש לי לב טוב ואני אפילו אציין שהוא יותר מטוב הוא מושלם, הוא עשוי מזהב טהור! יש לי את הלב הכי טהור בעולם!׳ הם התקרבו אליה בזהירות ואנה רצה לזרועותיו בבכי. ׳לכל השדים והרוחות, היא בטח מבוהלת כהוגן׳ חשב בדאגה. הוא עטף אותה בחמימות בזרועותיו וראשה נח על כתפו. ידיה לפתו אותו ולא רצו לשחרר, הוא ידע מה הוא צריך ומה הוא רוצה לעשות. "מה נעשה עם הנערה?" שאל השוטר הצעיר. הבוגר בא לענות את התשובה הברורה אך קאם קטע אותו. "אני אקח אותה תחת חסותי" אמר בהחלטיות. "אבל מר קאלן..." התחיל לומר השוטר הבוגר בחמקנות. "בלי שום אבל. אני לא מעוניין שהיא תהיה תחת חסותו של אדם אחר!" אמר. "אבל..." הם התכוונו למחות אך כאשר ראו את מבטו הנחוש הם הבינו שאין להם עם מי להתווכח... מר קאלן עקשן כפרד.

כעבור יום היא כבר הייתה בביתו הרחב של קאם קאלן. ביתו של קאם קאלן היה בית העשירים הגדול בארץ מלבד כמובן ארמונו של המלך הנרי השמיני. ביתו היה מעוצב בטוב טעם בסיגנון קלאסי, אלגנטי ומעט מתוחכם כמו בעליו. אנה אשר אחזה בידו של קאם פערה את פיה לאור הבית הרחב. "אם תזדקקי למשהו קראי לי" אמר. "חדרי הוא בקומה הרביעית, חדר ראשון מימין, חדר לידך." אמר כשפתחה את פיה לשאול. "אם לא תמצאי אותי בחדר קראי למשרתת האישית שלך, היא תהיה מחוץ לחדרך. היא כבר תעזור לך למצוא אותי" עיניה נפארו עוד יותר. משרתת אישית?! הרי עד לא מזמן היא בעצמה הייתה משרתת. הוא נישק את מיצחה בעדינות ומשך אותה לעבר מדרגות הלולאה שפחדה ליפול מהן בהיותה מגושמת. קאם ראה את היסוסה והושיט לה את מרפקו. ידיה התעקלו סביבו באיטיות והם עלו כמה קומות. כאשר היו כמה מדרגות מתחת לקומה הרביעית היא מעדה ועמדה ליפול אך קאם תפס אותה בתזמון מושלם. הם עלו את המדרגות שנותרו על אף שהיו עוד קומות. קאם הוביל לחדר אחד ליד חדרו. "אני בספק אם לא תמצאי אותי" גיחך ונישק את מיצחה. "אני צריך ללכת לעבוד, אדבר איתך בקרוב" היא הנהנה. "תודה קאם.. על הכל" אמרה אך קאם כבר היה רחוק מטווח הראייה שלה. אומנם היא לא ידעה זאת אבל הוא שמע, שמע טוב מאוד.

הערב ירד וכיסא את הבית והנרות הודלקו. אחרי הנכנסה לחדרה שקירותיו היו בצבע אדום לוהט, ואת הרצפה הלבנה עטף שטיח שחור ומיטה לבנה. היא הספיקה להתרחץ, לנוח, לגלות ארון שלם מלא בשמלות מהדרות ותכשיטים ומצאה גם את התכשיטים היקרים לה, לאחר מכן השלימה שעות שינה של שנתיים, וקראה כתבה בעיתון על מכת רצח של נערות צעירות וגברים עשירים. היר הספיקה גם להכיר את המשרתת האישית שלה יוליה. נשמעה דפיקה בדלת והיא נבהלה. "מי זה?" שאלה בקול רועד מעט. "זו אני" ענה קולה של יוליה. "האדון קאלן קורא לך לארוחת ערב" ענתה ואנה זינקה ממיטתה למישמע המילים ׳ארוחת ערב׳ היא הייתה רעבה ולא אכלה כבר חמישה ימים. יוליה חיכתה לה בפתח והן ירדו למטה כאשר אנה יורדת בדילוגים קלילים ויוליה ממהרת אחריה אך שוב כמה מדרגות לפני שהגיע לקומה הראשונה נפלה אך קאם שכבר ציפה שזה יקרה חיכה לה ותפס את גופה בקלילות. "זה בסדר" אמר ליוליה. "לכי לנוח. שמעתי שאת הרה הלא כך?" אמר. "אכן אדוני" ענתה במבט קורן. "מסרי דרישת שלום לבעלתך מסיס יוליה ואני מבקש מימך שלא תטריחי את עצמיך יותר מידי כדי שחלילה לא תתעלפי לי פה" אמר כשאנה עדיין בזרועתיו. "ובהקשר אלייך.." הוא פנה לאנה בחיוך קורן. "כמה זמן רעבת?" שאל. "חמישה ימים" ענתה בשקט. "תיארתי לעצמי" מילמל ומשך אותה לחדר האוכל השחור לבן שבמרכזו ניצב שולחן עץ ארוך וחרב. שלאורכו אין סוף מאכלים מכל הסוגים. הוא הניח נתח בקר גדול בלשון המעטה בצלחתה, עוף צלוי, סלטים, אורז, פסטה (הערת הסופרת: שהומצאה מסתבר במאה ה 14) ועוד מאכלים עד שלא נותר עוד מקום בצלחת הענקית. "מצטערת קאם, אני לא אוכל לסיים את כל זה" אמרה אנה בפה בפעור. הוא חייך חיוך גדול ומילמל "עוד נראה" והחל להעמיס על צלחתו.

אנסטסיה (אנה) הביטה בצלחתה הריקה ובלעה את רוקה בניסיון לעכל את זה שהיא הצליחה לסיים את כל מה שהיה בתוכה. קאם הביט בה בחיוך וליטף את ראשה בניסיון להרגיע את ההפתעה שעטפה את פניה. "יש לי בשבילך עצה לחיים חברי היקר" אמרה פיתאום והפרה את השתיקה. "אם אתה רוצה להרגיע את עצביה של בחורה אנא ממך, אל תלטף את ראשה! היא לא כלב!" אמרה בנימה עצבנית, אך כל שנשמע בתשובה לאמירתה הנוקשה היה צחוקו המתגלגל של קאם שהמשיך ללטף את ראשה בהתגרות. "אינני מאמינה שסיימתי את כל זה" אמרה באומללות. "אני פשוט לא מאמינה..." המשיכה וקאם לא היה מסוגל לעצור את צחוקו אפילו לא לרגע. "במקום להתאבל על האוכל שאכלת אולי תשמחי על העובדה שסוף כל סוף אכלת כמו בן אדם" אמר בעידוד וחיבק אותה והיא הינהנה בחיוך.

אך לא אנסטסיה ולא קאם ידעו שיש עוד מישהו שצופה בהם בין צללי החדר ורק מחכה לרגע הנכון להופיע. אך הם ידעו דבר אחד.. שמרגע זה, או שבעצם מאותו הרגע שקאם הופיע בפתח דלתה משהו השתנה... משהו שגרם לגורולותיהם להתערבל זה בזו, הם ידעו שמעכשיו כלום לא יהיה אותו הדבר כפי שהיה קודם..

קאם התעורר למשמע זעקתה של אנה. הוא רץ לחדרה ועצר מעל מיטתה. הוא נשף בהקלה כאשר גילה שהיא רק חולמת חלום רע. הוא העיר אותה והיא צרחה. "ששש... תרגעי זה אני" לחש בקול מרגיע באוזנה. היא חיבקה אותו בחוזקה. "רוצה לישון איתי?" שאל והיא הנהנה וחיבקה את זרועו. היא התקדמה אחריו במסדרון בשקט. היא נשכבה בין ידיו החמות מתכרבלת בחיקו ונהנת מריחו ומן החום הנעים שנודף מימנו ונותן הרגשה שלא משנה מה יקרה הם יכולים על הכל.

הם ישנו להם בשלווה עד שנשמע זעקה. קאם קם במהירות וחיפש את נישקו הקטלני שנעלם באורח פלא מן מיטתו. "קאם..." לחשה אנה בקול מנומנם. "מה הולך כאן?" שאלה. קאם חש משהו ליד רגלו אך לא ראה את זה. הוא הדליק את הנר ואנה צרחה למראה הגופה אשר שקקה דם. אנה קמה. "אנה.. תהי מוכנה" אמר בשקט והיא הנהנה. הם התגנבו מטה בעלטה העבה שעטפה את ביתם. הם ידעו שמשהו לא בסדר. רוצח מיומן מסתתר פה בין הצללים והם יצטרכו לעבוד קשה כדי למצוא אותו. "אנסטסיה.. זוכרת את קוד B שהמצאנו כמה ימים אחרי שנפגשנו לראשונה?" שאל בשקט. היא הנהנה. "הגיעה הזמן לבצע אותו."

"אני לא מסוגלת" החלה לבכות. "את מסוגלת, רדי ותמצאי אותו ואני בנתיים אביא את הנשק" אמר. הם זזו לכיוונים שונים והרוצח שהסתתר והאזין לשיחה אמר בליבו- ׳זה הולך להיות קלי קלות׳. אך הוא לא ידע שמוחם של קאם ושל אנה יותר חכם ממה שהוא חושב.
הוא תפס את אנה שניסתה להתנגד. היא בעטה בו, בעיטה אחורית מסובבת ונתנה לו מכה עם מרפקה וגרמה לו ליפול לאחור. קאם כרך חוט ברזל עבה שהספיק לקחת בזמן שעיקבה אותו וכרך אותו מסביב לצווארו של הפורץ בצורה הדוקה. "מי שלח אותך?" שאל קאם בקול נוקשה והידק את החוט מסביב לצווארו. הוא לא ענה ואנה בעטה בו בעוצמה. "מי שלח אותך?!" שאלה בקול מאיים. "מיס וויליאמס" אמר במהירות. "מי?!" שאל. ואז נפל לה האסימון. "זאת המאהבת של השרץ" לחשה. "היא שכרה אותי כדי לרצוח אתכם כנקמה על כך שמנעתם מחתונתם" אמר במהירות. "אני נשבע אני רק בצעתי את עבודתי אני..."
"איפה היא?!" קטע אותו קאם. "בר-רחוב מספר חמישים ושש" גימגם. "בואי" אמר קאם, אך היא לא זזה ממקומה. כעת אלפי דברים חלפו בראשה והיא הבינה כעת מדוע הוא ניסה להפטר מהם בכזו מהירות, מדוע לקח כל גרוש שהיה לה או לאחותה ואחיה. היא הבינה והייתה מופתעת מהרמה שאליה ירדה. היא שלחה רוצח שכיר לחסל אותם, היא באמת שלחה רוצח שכיר... קאם קטע את מחשבותיה והניח את ידו על כתפה. "אנחנו הולכים לשם" אמר והיא הנהנה. היא הולכת לנקום על מות אחיה ואחיותה ויהי מה. הם בעטו את הרוצח מן הדלת. "שלא תעיז להתקרב לפה שוב.. מובן?! אם אראה אותך פה באיזור אני נשבע לך אני אגרום לך להצטער על כך נולדת..." אמר בנוקשות והרוצח ברח עם הזנב בין הרגלים. הם התקדמו בעלטה בין הרחובות האפלים של לונדון, הירח המלא כוסה בעננים חשוכים. כאשר וניצבו מול ביתה של מרגרט וויליאמס. היא חיכתה בין שערי האחוזה החשוכה מבטה צפה בהם בחיוך זדוני. היא לא זזה.. המראה הזה זיעזע אותם. מרגרט הייתה תלויה ורגליה ניצבו באוויר.

שנת 2018 המאה העשרים ואחת לונדון-

אנשים רבים באו לצפות בבית המקולל של מרגרט אשר איבדה את אהובה ובינהם זוג צעיר זוג משפחת קאלן. הסיפור הפך למפורסם סיפור על האהבה נכזבת. כאשר חלפו מול בית קאלן אף אחד אינו ידע שהזוג קאלן היה בין עוברי האורח וחזר בגילגול... רק רוחה של מרגרט ידעה את הסוד.. הסוד האפל ביותר שאפילו אתם לא תכירו...

4 תגובות