[האתגר של ויולט] עוד אין שם אני אחשוב על משהו

"איך זה הגיוני שמהנערה הכי מאושרת בעולם היא נהפכה בין רגע לנערה שמצאת חסרת הכרה בתחתית של מרפסת?" נשמע קולה הנשי של ריאן. "אני לא יודע... אני דואג אני פוחד שהיא לא תתעורר כמו שהרופא דאג להזכיר לי יותר מפעם אחת" אמר קולו השקט והעבה של נוראל. הדאגה נכרה בקולו. "אבל.. אם היא תתעורר רוב הסיכויים שהיא לא תזכור כלום" לחש. יכולתי להרגיש את ידו נחה על זרועי. ידו החמימה רעדה בעוצמה נוראית. הוא צדק, באמת לא זכרתי כלום חוץ מהקול החמים והשם שלו ושל אחותו. ואז הגיע פיתאום קל שאלות למוחי. מי אני? למה אני פה? איך קוראים לי? למה הם התכוונו כשאמרו 'הילדה הכי מאושרת' ולמה אני מרגישה כאילו שקשרו אותי למשהו. "תתעוררי" לחש. "אני אעזור לך אני אעשה הכל כדי שתחזרי להיות מאושרת רק תתעוררי... אני לא יכול יותר.... לפני כמה ימים באו לפה אנשים. המאבטחים של אביך. הוא דרש שאביא אותך בחזרה...." גופי אוטומטית עבר לרעד. 'למה' שאל קול עמוק בתוכי. 'כי את לא רוצה לעזוב אותו' ענה קול אחר בתוכי. "אל תדאגי אף אחד לא יעבור אותי. מה עשית באותו היום על תחתית המרפסת? למה מצאתי אותך שוכבת שם פצוע וספוגה במים ודם סמיך וחם שנטף לאורך כל גופך מתוך פצעים עמוקים? תתעוררי בבקשה" לחש ואחז בידי. ניסיתי לאחוז בה אבל נכשלתי. הוא נישק את מצחי ויצא מהחדר. רציתי לצעוק לו שלא ילך אבל גופי נותר משותק ושקעתי האפלה הקרירה שוב... נפלתי אל המים, ידיי ורגליי היו קשורים לארבעה סלעים ענקיים שגרמו לי לשקוע מטה. אני צורחת, מנסה לנשום, לזוז, להשתחרר מהכבלים אבל אני לא מצליחה אני צורחת שוב ושוב. אני נתקלת באבנים וסלעים בנסיון לקרוע את החבלים והשתחרר אבל כלום.. ואז מצאתי סלע חד כתער ניסיתי שוב להשתחרר ונחתכתי מעט אבל הצלחתי. בכוח הקטן ובבריאות המועטה שנשארה בי עליתי למעלה צרחתי כשראיתי מישהו אוחז בסכין ומנסה לדקור אותי צרחתי שוב ושוב ואף אחד לא שומע אבל רק ברגע אחד קלטתי שכל הזמן הזה צרחתי רק שם אחד. 'נוראל' ידיים גדולות הרימו אותי אליהן. "תרגעי, אני פה..." אמר וידו ליטפה קולות את פניי. ניסיתי בכל כוחי לפקוח את עיניי אבל.. זה היה חזק מימני. הרצון לישון לנצח היה חזק יותר. ואז הוא אמר את המילים ששבו אותי בתוכו. "אני אוהב אותך" אמר. ואז אספתי את כל כוחותיי כדי לפקוח עיניים. עיניו נפקחו לרווחה כמו עיניו של ילד שמקיבל ממתק. הוא הצמיד אותי אליו יותר קרוב. "בוקר טוב ליפייפיה הנרדמת" אמר בקול משועשע, חיוך מאושר נמרח על פניו. "איפה אני?" לחשתי והחיוך ירד. "את זוכרת מי אני?" שאל בקול רועד מעט. "נוראל..." אמרתי בקול שקט ומהוסס. "נכון!!! ואחותי???" אמר באושר. "ריאן" אמרתי. הוא נישק למיצחי. "את זוכרת משהו?" שאל. "רק את השם שלך ושל אחותך" הוא נראה עצוב יותר. "את... איבדת את הזיכרון..." לחש לעצמו. אחרי כמה דקות הוא יצא מהחדר. עצמתי את עיניי וחזרתי לישון.... אני רוצה לחזור לישון לנצח... אבל זה ישבור אותו..... הכאב שוב עטף אותי וחזרתי לישון ולחלום את אותו חלום מזוויע..

המשך יבוא....

חיחי אז היה לי משעמם והחלטתי לעשות את האתגר של ויולט. אז... מה דעתכם? להמשיך? להפסיק? אני יודעת שיצא קיטשי אבל זה פרק ראשון אז...

תייגו אותה זה לא נותן לי לתייג

7 תגובות

  • מאת @violet chan
    09/05/2018

    גאד דאמ זה יפה אבל זה יותר מדי מבולגן. תנסה/י לסדר את זה טיפה 

    • מאת @מלכת האופל
      09/05/2018

      כן אני חושבת אני אערוך את זה ויעלה מחדש כי זה באמת מבולגן מידי שמתי לב לזה אחרי שהעלתי ואין אופצית עריכה אז...

      • מאת @violet chan
        09/05/2018

        אני שמחה, אני מבינה את ההרגשה. אני תמיד מעלה קטעים לפני שאני עורכת וזה מעצבן אותי שיש שגיאות כתיב חוסר בסידור וחלקים לא הגיוניים בעליל 

  • מאת @jemes
    08/05/2018

    זה מותח!!!!^^
    ותמשיכי(אלא אם כן את לא רוצה :)

  • מאת @מלכת האופל
    08/05/2018

    ***גל ****קשורות

    פרק קצר מידי (שוב) לעזאזל *עצבים*