דיאלוג לאתגר הדיאלוג (למרות שנראה לי שאני באיחור)

 

 

-" רגע, אז מי אתה בעצם? איך קוראים לך? ספר לי קצת עליך."

"שמי ג'וליוס. ג'וליוס דרמון. החברים שלי קוראים לי ג'ולס. כשעוד היו לי חברים, זאת אומרת. נולדתי בשלישי לספטמבר, 1990, בוויקטוריה.סוג הדם שלי הוא או מינוס. מה עוד את רוצה לדעת?"

-"קצת על החיים שלך, המשפחה שלך,מה הצבע האהוב עליך, המאכל המועדף...דברים כאלה. אם אתה הולך לחיות פה, אני רוצה לדעת את זה."

"אממ...אוקיי.אבא מעולם לא היה בתמונה. אמא מתה כשהייתי בן 14, מנת יתר של מת', כביכול. תמיד הרגשתי שמשהו קצת יותר משונה קרה שם. מה גם שהיא לא הייתה נרקומנית, עד כמה שידוע לי.

לאחר מכן נשלחתי ללמוד בפנימיה יוקרתית. אחרי שלוש שנים שם, כשהייתי בן 17, החבר הכי טוב שלי התאבד לי מול העיניים.מאז אני בלואו טייד,כי לפעמים, כשאני ממש עצוב או מדוכא, אני עוד שומע את הקול שלו. ולפעמים גם את של אמא שלי."

-"ספר לי עוד על הילדות שלך. או...או על השנים בפנימייה."

"מה את רוצה שאני אספר לך? על ג'ון?"

-"ג'ון זה ההוא ש…?"

"הכל התחיל בשבוע הראשון שלי בפנימייה. הגעתי ביום שבת לפנימייה, ובאותו היום נשארו בה רק עשירים מפונקים שהתחצפו למדריך וחשבו שיצאו ללא עונש, או שלא רצו לחזור הביתה מסיבה כזו או אחרת.

כבר ברגע שהגעתי, אף אחד מהם לא רצה לדבר איתי.

למה שידברו?

ככל שידוע להם, הייתי סתם ילד לבוש סחבות ממשפחה ענייה ונרקומן בדיוק כמו אמו וכל שאר העניים העלובים.

ואז, הגיע יום ראשון בערב.

כל מי שיצא הביתה לסוף השבוע חזר.

אחרי יום וחצי בו התמקמתי בחדר ותפסתי את כולו לעצמי,כי לא הייתה לי אף סיבה לצאת ממנו, פתאום נאלצתי להתרגל לרעיון שאני לא היחיד בחדר.

היה איתי עוד מישהו.

מישהו נחמד לשם שינוי.

שהסכים לדבר איתי.

ג'ון.

כל אותו הלילה דיברנו וצחקנו.

לא ישנו אפילו לרגע.

בבוקר גילינו שאנחנו לומדים את מרבית השיעורים ביחד.

אני זוכר שבאותו היום ניסינו להישאר ערים כמה שיכולנו.

באופן לא כל כך מפתיע, לא החזקנו יותר מדי.

אחרי הכל, היינו שני בני אנוש בעיצומו של השלב הקריטי ביותר בהתפתחות שלנו - גיל ההתבגרות.

היינו זקוקים לשעות השינה שלנו.

מאז רבנו קצת, לרוב על בנות, אבל רוב הזמן היינו החברים הכי טובים אחד של השני.

בחלק מסופי השבוע הייתי אפילו יוצא איתו אליו הביתה.

כבר נהפכתי לבן בית שם.

ההורים שלו היו כמו משפחה בשבילי.

וכך חלפו להן שנתיים תמימות.

טוב, לא בדיוק ככה.

הסתבכנו בהרבה מאוד צרות, אני והוא.

היינו שטותניקים.

ורצינו להתנסות בהרבה מאוד דברים.

חשבנו שאנחנו מבוגרים.

בכל זאת, גיל ההתבגרות.

ואז, אחרי שנתיים וארבעה חודשים, הגיע היום ההוא.

השישי לנובמבר,2007.

היה לנו ריב קטן בלילה שלפני.

לא משהו גדול.

לא משהו ששווה את… זה, בכל אופן.

אין שום דבר ששווה את…זה.

עד היום אני לא יודע למה.

אבל זה לא משנה.

כי על מי היה נוח להפיל את התיק?

על אותו ילד נרקומן עושה צרות לבוש סחבות ממשפחה ענייה, שסחף לתוך עסקיו המלוכלכים גם את ג'ון עד שג'ון כבר לא יכל עוד, ושם קץ לחייו.

זה הסיפור שכולם סיפרו.

זה מה שהיה להם נוח להאמין בו.

נוח למשטרה.

נוח להורים של ג'ון.

נוח להנהלה ולתלמידים.

ולא משנה כמה הכחשתי, אף אחד לא האמין.

כולם רק המשיכו להגיד את אותו הדבר כמו תוכים.

עד שבשלב מסויים, רק לרגע אחד, אפילו אני השתכנעתי שזה מה שקרה.

וזה היה הרגע בו לקחו אותי ל...את יודעת."

 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

זה דיאלוג שחתכתי ממנו חלקים, בעיקר פעולות שקורות תוך כדי כי היה אסור לפי חוקי האתגר, מתוך סיפור קצר שכתבתי שנקרא FOU (המילה "משוגע" בצרפתית), שמספר על אישה שזכתה ב"פרס משוגע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!".

ספויילר
היא זכתה במשוגע.

 אולי אני אפרסם את הסיפור המלא פה מתישהו. לא יודע.אם תרצו אולי.

6 תגובות

  • מאת @lihitrisomy21itachi
    16/06/2018

    masterpiece

  • מאת @Kisaragi Honey
    16/06/2018

    דיאלוג מצוין!\אהבתי איך אתה מנסח את הדמיות שלך פה!

    מקסים!

    • מאת @YanosonaY
      16/06/2018

      תודה! השקעתי המון בסיפור שזה לקוח ממנו, ובדיאלוג הזה בפרט. לקחו לי כמה ימים טובים להוציא טיוטה ראשונה של הדיאלוג הזה, והיא נראתה בערך ככה:

      "אני ג'וליוס.היה לי חבר.הוא מת. התאבד. מולי.ואני האשם. הידד."

  • מאת @Ishailg
    16/06/2018

    בסדר, אתה האחרון שנכנס :)

    זכית מהעצלנות שלי