גאוות לוציפר-פרק שלישי!

בעיקרון סיימתי את הפרק לפני כמה ימים אבל התעוררה בעיה והפוסט לא עלה. 
בכל מקרה, אני הפרק.
רק להזכיר: כל בעיה שאתם רואים, רעיון שיש לכם לשיפור, כמו מילים להחלפה, משפטים לא נחוצים וכו' וכו', תגידו לא להסס, לא משנה אם זה בטון קשה, אני אדע שזו ביקורת "בונה" איך שאומרים.
בפרק הקודם אף אחד לא הגיב וזה או שאף אחד לא קרא(עם זה אין לי בעיה, זה זכות האדם לא לקרוא), או שקראו ולא הגיבו. אם קראתם, תגיבו. תגובה נחמדה, למרות שעדיף כזאת שמצביעה על טעויות. אם לא מצאתם טעויות זה בסדר, אבל אני יודע שהפרקים שלי רחוקים משלימות, או לפחות מהשלימות שאני רוצה.
בכל מקרה, קריאה מהנה!!!!!

3: אני מחכה, לפגוש אותך שוב.

ההוריקן מתקרב יותר ויותר למרכז העיר והרוח נושבת ביתר פראות, מיכאלה אוחזת בצווארו של קוטוסה בחוזקה אך ידיה החלשות אינן יכולות לעמוד כנגד הרוח הפראית של ההוריקן המפלצתי ומיכאלה מרגישה שאצבעותיה אט אט נשמטות מצווארו של אחיה שצורח משהו שהרוח מונעת ממני לשמוע.
יד אחת נשמטת מצווארו ומיכאלה מנסה למצוא אחיזה בכתפו אך הרוח מטלטלת את ידה בפראות ללא שליטה והיא אינה מצליחה לשלוח את קדימה, אצבעות ידיה השנייה מתחילות להישמט מצווארו של קוטוסה גם הן, הצרחות של קוטוסה משתתקות לפתע ומיכאלה עוצמת את עיניה ודמעה אחת ויחידה זולגת על לחיה. הדמעה גפה מלחייה אך את מקומה תופסת דמעה חדשה וכשזו מתעופפת גם היא תופסות את מקומה שלוש דמעות חדשות וכהרף עין פניה מתמלאות בנוזל מלוח וכבד והיא מתחילה לבכות בכי שקט, ללא צרחות או רחמים על עצמה אלא בכי מתחנן ומלא צער על הדבר אשר עומד לקרות לעתיד שדמיינה, אני לעולם לא חמדתי או קנאתי בדבר שיש לאחר, לא הרגשתי צורך באוכל רב או בכסף וכבוד, ולמרות שלעיתים קרובות גוועתי ברעב ושאימא ואבא מתו לא כעסתי או האשמתי אף אחד. כשהיה צריך לעשות משהו עשיתי אותו בלי שהיות ומעולם לא התגאיתי בדברים האלה! אני מתחננת, מלאכים, אלים, תצילו או-. האצבע האחרונה נשמטת מצווארו של קוטוסה והיא נשאבת היישר אל מרכז ההוריקן. איבריה נחבטים אחד בשני ובמקביל האוויר החד חותך את עורה. מיכאלה מרגישה את נשמתה נעתקת וריאותיה נמחצות תחת חוסר החמצן שבגובה אליו הגיעה, עיניה נפערות מפחד ומהצורך לנשום -תו! תצילו את קוטוסה! היא מסיימת את שארית בקשתה, אוזרת את כל כוח הסבל שלה ורסיסי מוחה אשר אינם קפאו עדיין מהרוח האכזרית, כשלפתע מיכאלה מפסיקה להרגיש את גופה. הדבר היחיד שהיא מרגישה זו חמימות, אשר עוטפת אותה בחוזקה.

מיכאלה הרימה את ראשה כלפי מעלה והחלה לרחף באיטיות לשמיים, מביטה על העולם ממעל. בזווית עינה ראתה את גופה נסחף אל ההוריקן בעודו נקרע לגזרים, אך זה לא הפריע לה.

היא נמצאת במהרה צרה וחשוכה אשר בקצה מבצבצת קרן אור לא מהסוג של אור השמש או אורה של האש, אלא אור אחר, אשר מיכאלה אינה מסוגלת להגדיר במילים. האור עוטף אותה בתחושה עילאית והיא משתוקקת לגעת בו, מיכאלה מתחילה ללכת לכיוונו בעוד תחושת האושר מתחזקת על כל רגע עובר.
"מיכאלה בת אתר," קול נעים, כשל שיר עם עליז שנשכח, נובע מן האור. "בשל מותך, אשר מנע ממך להשלים את ייעודך בעולם, תתגלגלי לעולם בתור נשמה חדשה."
תמונות רצות במוחה, של זיכרונות אשר לא חוותה. היא רואה נערה דמוית בובה, בעלת שיער צהוב ארוך ומושלם ועיניים ירוקות, עמוקות וכהות, יושבת באמצע גן מלא צמחים ופרחים צבעוניים וססגוניים למרגלות עץ עצום וירוק, עירומה לחלוטין. התמונות רצות במהירות אל מול עיניה. פנים, פנים רבות, מלאות מבטים מפוחדים, חיוכים זדוניים, פנים מחייכות. הנערה מחבקת אדם. אישה מבוגרת. פיה. לפתע היא מרגישה פחד.
יצור דמוי אדם, בעל ארבעה כנפיים לבנות, מושלמות ולבוש דק אך יפה, מביט בנערה, שנאה בוערת מעיניו ומעיניה. שערו זהוב וארוך כשלה ועיניו ירוקות, עמוקות וכהות, כשלה. שניהם עומדים בצדדים מנוגדים במרכז הגן היפהפה. שניהם מחזיקים להבים בוהקים.
התמונה קופצת לשוק ברובע אמיד של עיר, הנערה הולכת במרכז הרחוב הפעם היא לבושה בגלימה לבנה וארוכה ובמצחה יש-
התמונות רצות מחדש, כפר, זעקות אימה, משפטים, "היא מפלצת, מפלצת." , "נצטרך פשוט להרוג אותה." , "אל תדאגי, הכול יהיה בסדר, אני פה, הגעתי." , בכי. התמונות נעצרות.
מיכאלה מביטה באור, אשר לפתע קרוב אליה רק בהישג יד, "אלו הם חיי?"
"האם חיים שכאלו מקובלים עלייך? אלו יהיה נטל, עדיף לך לקבל חיים של עניה מרודה ולעבור את כל הדברים שחווית בחייך הקודמים שוב."
"האם יש לי אפשרות בחירה?" שואלת מיכאלה.
"אכן, יש לך. אלו הם חייך ואת נשמה גבוהה אשר לא נוצרה סתם." אומר הקול הנעים, נימה אחרת, לא מוכרת, משתלבת בקולו.
"אם אעבור את חיי הקודמים שוב, אני אהיה עם קוטוסה?" שואלת מיכאלה, מביטה באור ומושיטה את ידה לגעת בו, האור לפתע מתגלה קצת יותר רחוק ממרחק נגיעה.
"לא. אחיך בחר לעלות לגן עדן, לא תוכלי לראות את בחייך הבאים." עונה הקול בצער מה.
"האם בזה שאבחר את חיי הקודמים, אשלים את ייעודי? או שמא רק אחיה את חיי? מה ייעודי?" שואלת מיכאלה, קוטלה מתנגן מעט, היא לא מרגישה לחץ או פחד.
"לא, את לא תשלימי את ייעודך ואם תמותי לפני זמנך תצטרכי לעבור את שבעת מדורי גיהינום." עונה הקול והנימה העצובה בקולו מתחזקת. "ייעודך," הקול הופך לעליז, "ייעודך הוא להבין את הרגשות האנושיים. גם בחייך אלה, מעולם לא הבנת באמת את הרגשות שאחיך הרגיש, אלא רק את צל צילם, רגשותייך הם רגשות של מלאך, אשר הדבר היחיד שהוא יודע זה לקבל פקודות." הקול המשיך, נימת רצינות דקה משתחלת אליו, "אך היזהרי, מסעך יוכל לגרום לך אושר רב, אך גם חורבן רב." כשלפתע העליצות ממלאת שוב את קולו, "נראה שיש שאלה שעומדת על קצה לשונך."
"האם אזכור דבר מה מהחיים הקודמים שלי?" שואלת מיכאלה, נימת החלטה מתגבשת בקולה.
"את לא תזכרי דבר. לא מהשיחה הזאת ולא מחייך. את תתעוררי בגן היפהפה שראית כשלצידך אך ורק המלאך השומר שלך. את תהיי חיה בכלוב, יביטו בך, ינצלו אותך ואז יזרקו אותך." הקול שוקט לרגע וממשיך, "האם את בטוחה שאת רוצה חיים שכאלו?"
מיכאלה מהנהנת באיטיות, "זה נשמע מעניין. אך זו לא הסיבה, לי נדמה שאתה כבר יודע אותה."
הקול מהמהם, דבר שלאחר שניה מיכאלה מבינה שזהו צחוק. "אכן, אני כבר יודע."
מיכאלה מרגישה עליצות מציפה את גופה והיא צוחקת גם היא.
שניהם צוחקים במשך כמה דקות, צחוקם מהדהד במנהרה, כמגדלור בים סוער, כשבהדרגתיות העליצות מתפוגגת והיא נשארת רק עם תחושת אושר עילאית.
"בעוד כמה זמן איוולד?" שואלת מיכאלה.
"אלף שנה. עולמך יתקדם מבחינה טכנולוגית, יהיו בו מכשירים רבים, אך בו בזמן הוא יישאר בדיוק כמו העולם הישן." הקול הנעים החל להתפוגג אט אט.
"חכה רגע." קוראת מיכאלה בחיוך. "אני מרגישה כאילו פגשתי אותך בעבר."
"פגשת אותי הרבה פעמים, מיכאלה. כל פעם בשם אחר." עונה הקול.
"מי אתה?"
"אני כל דבר והשום כלום. אני השמחה והעצב, הכעס והשלווה, האהבה והשנאה, החיים והמוות, התחלת הקיום וסיומו, אני הא-ל. משמיד העולמות ובוראם."
אהבה כלפי הקול ממלאת את ליבה של מיכאלה, "ומה אני בשבילך?" שואלת.
"כמו כל יצור, את בתי, מעשה כפיי."
"האם אני מיוחדת?"
"כל יצור חי מיוחד בפני עצמו. אפילו לשד הפשוט ביותר יש שם המייחד אותו."
מיכאלה מרגישה שהשיחה עומדת להסתיים, היא מרימה את ידה ונוגעת באור, חמימות גדולה ממלאת את גופה ואת סביבתה, מבפנים ובמחוץ, היא מרגישה אושר שלא הרגישה. "להתראות." אומרת ודמעה מתגלגלת על לחייה.
"את תשבי לצדי לאחר שתעלי לעולם הזה שוב, לאחר מותך. אני מחכה לנוכחותך לצדי."
"אני גם מחכה, לפגוש אותך שוב." אומר מיכאלה בעיניים נוצצות מדמעות המסרבות לרדת והכול מחשיך.
מיכאלה לא יודעת כמה זמן ישבה בחשיכה, צופה בתמונות חייה הבאים.
לאחר תקופת זמן ארוכה וקצרה, מיכאלה לא ידעה, זיכרונה התפוגג והיא ירדה לעולם, בתור תינוקת תמימה, מקוללת ואלומת שם. 

 

ספויילר(אם כבר קראתם את הפרק, אז זה בסדר)
עליי להדגיש שהתמונה להמחשה בלבד. שיהיה לכם תמונה התחלתית כדי לדמיין את הדמות הראשית.

3 תגובות

  • מאת @קיסר הברק השחור
    29/05/2018

    שמע אני מאוד נהנה לקרוה את הפרקים ואשמח עם תומר לי עם יש תאריך יציאה לפרקים בפסקה הרשונה אתה כותב ממני שכול הפסקה דיברתה בגוף, שלישי 

    • מאת @Lucifer
      29/05/2018

      בקשר לשאלה הראשונה, אני מאוד שמח שאתה נהנה!
      ולא, אין תאריך יציאה. כשאתה כותב סיפור זה יכול לבוא ברנדומליות. לפעמים אני יכול לכתוב שני פרקים ברצף ולפעמים לא מסוגל לגמור משפט. לפעמים אני יוצא פרק שני שבועות ברצף ולפעמים יעברו חודש או אפילו חודשיים עד שיצא אחד. סליחה אם זה מפריע, אבל אני לא מתרגם אנימות שצריך להתחייב להוצאה שבועית, חחחח.

    • מאת @Lucifer
      29/05/2018

      למה אתה מתכוון? 
      סליהח אבל שגיאות הכתיב נוראיות מדיי. נראה אם הצלחתי לתרגם:
      שמע, אני מאוד נהנה לקרוא את הפרקים ואשמח אם תאמר לי אם יש תאריך יציאה לפרקים. בפסקה הראשונה אתה כותב.... (פה הפסקתי לעקוב)
      תוסיף סימני פיסוק אם אתה רוצה שיבינו אותך, זה פשוט קשה מדיי.