אולי אני לא באמת...

הכל הפך כה שונה, מטושטש ולא מוכר... אך עדין, נחמד ונעים.

קרקע רכה מתחת לרגליי, שמיים בהירים מעליי.

צפות בי מחשבות, תהיות, רצונות ותקוות שמעולם לא חשתי.

רגשות חזקים וחדשים שמעולם לא הרגשתי.

הדברים נעשו משעשעים, אז השתדלתי בכל כוחי לגחך ולחייך איתם חיוך אמפטי. 

רציתי לנוח ולהשתעשע מעט יותר, הרגשתי כאילו הזמן חולף באיטיות כשהכל מגיע לאיזון רגוע.

חיי נצבעו בצבעים חדשים יפים ובוהקים, דמעות של התרגשות זלגו על לחייץ

חששותיי התפוגגו באלגנטיות אט-אט עם חלוף הזמן.

נתתי לעברי להישטף בים בזהירות, בכדי שלא יטבע בו לחלוטין.

אני יושבת עם עצמי על אי מרוחק ויפיפה, רוחות קלילות ונעימות נושבות בו.

אולי אני לא באמת כה בודדה?

הצבעים הבוהקים דוהים, מכהים ומתכערים.

הכל מתחיל להחשיך.

האזיקים, חוזרים לכבול את ידיי מהודקים חזק מתמיד.

עיניי נכבות, מאבדות את צבען ולא מאפשרות לי לראות. רק דמעה אחת זולגת על פניי.

האם זה אמור להרגיש לי כה מוכר?

האם זה משהו שהתקיים בעברי ששיחררתי?

משהו בתוכי מבעבע, אימה וחרדה מקפיאות אותי.

איך אוכל להתנגד להן?

מעולם לא יכולתי להבין את האמיצים המורדים, כיצד הם מסוגלים לקחת צעד כה נועז

אולי יום אחד אמצא את עצמי, לוקחת צעד נועז שכזה גם אני

עם מעט אמונה אוכל גם אני, לחייך אל מול פחדיי

אך נכון לעכשיו...

אולי אני לא כה בודדה אחרי הכל?

2 תגובות