PortgasDMor

08/07/2019

לכל מי שקורא את הפאנפיק שלי על אייס, ולא הבין למה הוא מתעכב, אז זאת הסיבה. אחרי שמצאתי תרגום של הכרך הראשון של הנובל לאנגלית, החלטתי לתרגם אותו לעברית.
אז למי שלא יודע, וואן פיס נובל A (אייס) הוא סיפור בן שלושה כרכים שמגולל את הרפתקאותיו של אייס מהרגע שהוא יצא לים ועד שהצטרף לשירוהיגה (וואיטבירד). הסיפור נכתב ביפנית, הכרך נכתב על ידי שו הינאטה, ומכיל שלושה פרקים. אייצ'ירו אודה אישר את הסיפור, ואף צייר עבורו את הכריכה ושרטט את הדמויות.
אז אם שאלתם את עצמכם איך אייס קיבל את פרי השטן שלו, איך הוא הקים את פיראטי ספייד ואיזה הרפתקאות הוא עבר, ואתם אוהבים לקרוא, הסיפור הזה בשבילכם.

וואן פיס נובל A (אייס)

נכתב על ידי: שו הינאטה.

עיצוב תמונת שער: אייצ'ירו אודה.

תורגם מתרגום מעריצים מיפנית לאנגלית באתר: https://www.fanfiction.net/s/13074195/1/One-Piece-novel-A-ce-1

תרגום לאנגלית על ידי: MasterQwertster

תרגום לעברית: מור ושחר.

עריכה לשונית: מור.

 

qrb7ajq.jpg

דף פתיחה

"אני אתעלה על מלך הפיראטים!"

"אני אתעלה עליהם! על הגלים, הסופות, אפילו על הגורל –"

אייס נסחף לחוף באי השומם סיקסיז שבאיסט בלו. אייס פוגש שם בחור אחר שהגיע אל האי המבודד ונמצא גם הוא במצוקה. יחד, הוא ואייס נמלטים מהאי ומחליטים לצאת יחד להרפתקאות. כך הוקמו פיראטי ספייד, כדי לקרוא תיגר על הגראנד ליין...

דיוס במסכה, הראשון מבין אנשי הצוות של פיראטי ספייד. כיצד נראים חייו של אייס בעיניו? ומה הותיר אייס אחריו בעולם הזה?

 

הקדמה

האב כבר לא היה בעולם הזה.

לפני שבנו נולד, הוא הוצא להורג בידי חיל הים.

הוא השאיר אחריו אישה שתהפוך לאם, וילד שטרם נולד ברחמה.

לא היה איש שלא הכיר את האב.

כדי להגן על הילד שטרם נולד, הסתתרה האישה בעיירה שבה נולדה.

ושם, מבלי שאף אחד ידע, חיים חדשים הגיעו בשקט אל העולם.

באי באטרילה שבסאות' בלו.

האם היה זה תעלול של הגורל?

באי הזה היא ילדה את הילד שבעורקיו זרם דמו של מלך הפיראטים.

 

פרק 1

יצאתי לים מפני שבחור אחד, שמסלול חייו היה פרוש לפניו, הרס את חיי שלי.

ים כחול הנמשך עד קצוות תבל, זה היה העולם שבאמת חשבתי שאני חי בו.

זהו בדיוק המקום שבו נמצא עולם סיפורי ההרפתקאות אליו נכספתי בתור ילד. עם ספר בידי, זה היה עולם החלומות שפשוט לא יכולתי שלא לרצות בו. זהו העולם שבו אני נמצא עכשיו.

אי בלתי מיושב זרוע עצי אגס. שמש חמה הקופחת על ראשי. חופים לבנים. בטן ריקה. זוהי כעת המציאות כולה. רק רחש הגלים השקט המציין בעדינות את חלוף הזמן. באי היפה הזה, שנדמה שהופיע מתוך דפי ספר אגדות, אפשר גם היום לשמוע את צווחותיהם הרועשות של עופות הים.

מאז שהייתי ילד, חלמתי שיום אחד אנסה את כוחי בכתיבת סיפור הרפתקאות.

אם אעשה זאת, אני חושב שהייתי רוצה שזה יהיה ספר כמו "האנשים המתרברבים". זהו הספר האהוב עלי.

בספר הזה, שהוא אוסף של רשומות מיומני מסע עתיקים של הרפתקנים, קיים הפרק המפורסם של "ליטל גרדן", אי שבו גרים ענקים.

כילד בנשמתי, חשבתי שזה טפשי מצד המבוגרים בעולמי לומר שכל הסיפורים שהספר הכיל היו שקרים.

מה גרם להם להחליט דבר שכזה?

ללא קשר לדעות של אחרים, רציתי לוודא שהסיפורים אמיתיים ולראות את הדברים במו עיניי. עד שאראה אותם בעיניי, אין לי זכות להחליט אם הם אמיתיים או לא. זה סוג האדם שאני רוצה להיות.

אפילו כעת, המחשבה הזאת לא השתנתה. גם אם זה אומר שנסחפתי אל חוף של אי שומם, שאומרים שאי אפשר להימלט ממנו.

זהו האי היפהפה סיקסיז שבאיסט בלו.

האי הדומה ביותר לגן העדן. זה מה שכולם אומרים. למה הם אומרים את זה? כי ברגע שכף רגלך דורכת על האי, זה הסוף שלך. לא תוכל לעזוב אותו אפילו במותך.

כשהבטתי בים, ראיתי זרמי ים מיוחדים מעבר למים הרדודים הירוקים בצבע האזמרגד. הזרמים הקרובים יותר סוחפים דברים לכיוון האי. פשוט כך, זו מלכודת בדמות גומת ארינמל שהים יצר. בגלל זה, כל מי שמגיע לאי נאלץ ליהנות מהחופשה האחרונה בחייו.

פלטתי אנחה גדולה ונשכבתי בצלו של עץ אגס. התבוננתי בים בעצלתיים. חלפו כבר שלושה ימים מאז הגעתי לאי הזה. זו הייתה החופשה הגרועה ביותר בחיי.

רוח ים עדינה ליטפה את לחיי. מצד שני, ריח הגאות המתמשכת היה מציאותי מאוד, אולי בגלל השלד הלבן כשלג של האורח הקודם באי שישב לידי.

לפי הבגדים שהוא לבש, נראה שהוא היה פיראט. ידו העירומה לחלוטין מבשר החזיקה אקדח חלוד וטבעת יפהפיה נצצה על אצבעו. נשק ותכשיטים, אילו דברים חסרי תועלת. אין טעם לקחת אף אחד מהם אל העולם המרוחק הזה.

כל מה שנשאר כשמתים הן עצמות, הא?...

"בכל מקרה, אני באמת בצרה..." מלמלתי, כי לא היה לי שום דבר טוב יותר לעשות. אם לא אדבר, אני בטח אשכח אפילו את צליל קולי. כשחשבתי על איך אהפוך לשלד כזה בעתיד הקרוב, המשכתי למלמל עוד קצת...

"איזה טיפש אני..."

נשענתי לאחור על עץ האגס ועצמתי את עיני. הכרחתי את עצמי לבלוע את הרוק במורד גרוני הניחר. שלא במודע, חשבתי על כך שזה מאוחר מכדי להציל את עצמי. זה לא היה סימן טוב.

"נוכל לפחות לחפור קבר, גם אני אעזור."

"קבר?... אני מבין... בוא נעשה את זה..."

השלד הלבן כשלג היה מעורר רחמים עד כדי גיחוך. חפרתי את הקבר וערכתי טקס קבורה. לא היה לי מושג מי הוא היה, אבל אמרתי כמה דברים נחמדים עבורו.

בלעתי שוב את הרוק. בכל אופן, הגרון שלי ממש כאב.

אני צריך לחפש מים בקרוב. כבר כמעט יומיים תמימים מאז ששתיתי מים. יהיה נחמד אם יש פירות על עץ האגס הזה שאני נשען עליו. זה מה שחשבתי. האם יש קופים ביער? האם זה דבר עונתי? לרוע המזל, לא מצאתי אפילו אגס אחד.

קולות עופות הים היו צווחניים כתמיד. הקשבתי היטב לקול הגלים המתקרבים והמתרחקים. כשמדובר במי ים, יש כמה שתרצה, ובכל זאת...

"מי אתה?!"

פקחתי את עיני באנחה, כשקצב לבי מתגבר. ממש לפני, על אי שומם שלא אמורים להיות בו אנשים, מישהו ניסה לפתוח בשיחה רגילה.

אם אעשה זאת –

נשמע רחש חול הנגרס מתחת לרגליים. מגפיים שחורים מצוחצחים. למולי עמד איש יחיד. כשהים נוצץ ובוהק מאחוריו, הוא נראה כאילו מואר מאחור.

"שלום, נעים להכיר."

מבטינו נפגשו והוא קד קידה מנומסת בברכה. הברכה נראתה שלא במקומה באי הבודד הזה.

"שמי אייס. אני משוטט כאן בחוף. נעים להכיר."

הוא מסר את שמו בחיוך רחב. הכובע הכתום שלו היה מואר באור שהסתנן בין העצים. כשצמצמתי את עיניי והבטתי בו, התיישב האיש כבדרך אגב. מחרוזת ארגמנית התנועעה בשקט סביב צווארו.

שמתי לב שהוא הביא את קשר העין שלנו לאותו הגובה. הוא היה בחור צעיר עם נמשים. היינו כנראה בערך באותו גיל. גופו השרירי נראה באמת מתאים לסיפור הרפתקאות ולרחש הגלים.

זה היה המפגש הראשון שלי עם פורטגאס די אייס.

שתקתי. עיניי התרחבו בהפתעה. באי הבודד הזה שלחופו היה לי המזל הרע להיסחף, לא היה שום סיכוי שהייתי פוגש כאן מישהו. אז ברגע שנחת עלי מבטו של הבחור שעמד לפניי, המילה "הצלה" כבר ריחפה לה במוחי.

האיש ששמו אייס – לא, המושיע שלי, פתח את פיו לדבר.

"סליחה שאני מבקש ככה פתאום, אבל הספינה שלי טבעה. בבקשה תציל אותי."

"רגע, אתה באותו מצב כמוני?!"

אההההההההה!!! צרחתי ובכיתי בלבי.

בכל רחבי העולם והים, איכשהו מצאנו את עצמנו תקועים על אותו אי שומם בדיוק באותו הזמן? מה היו הסיכויים לכך? לא יכולתי לעכל את הנס חסר המזל הזה שהתרחש לנגד עיני.

עניתי לו בלחש.

"...הספינה שלי טבעה בסערה הקודמת. החפצים שלי כמעט הפכו למתנה לדייווי ג'ונס יחד עם הספינה. באותה סערה, זה היה כאילו לכל המעשים הטובים שעשיתי לא היתה שום משמעות".

שפתיי הסדוקות התבקעו ודיממו. עבר זמן מה מאז שדיברתי עם מישהו.

דרך אגב, דייווי ג'ונס היה פיראט שחי לפני זמן רב. איש אגדי שקולל על ידי השטן לחיות על קרקעית הים אפילו עד עצם היום הזה. לכן אומרים שדברים שטובעים, ספינות, אוצרות וכולי, הם מתנות עבורו. כמובן, אף אחד לא באמת חושב שהוא חי שם למטה. זה רק מה שמספרת האגדה. כלומר, גם אם הוא באמת היה חי שם למטה, הדברים האלה הם לא מתנות אלא פריטים שאבדו בטעות, אז הוא היה צריך להחזיר אותם, נכון?

"באמת? ...טוב, כנראה שלשנינו היה מזל רע..." אמר אייס, ופלט צחוק לבבי. זה היה ממש מתסכל לחשוב ששנינו פליטים שנסחפנו לחוף.

בנוגע לאייס, אולי שמתם לב שהייתי מתוסכל. אחת הסיבות הייתה שהרגשתי שאי אפשר לחייך הרבה במצב הזה, וכמובן שהוא לא הפסיק להגיד לי את אותם דברים שאמרתי קודם לשלד הלבן.

לא, זה לא היה נכון. חשבתי על כך שוב כהרף עין. הבחור הזה כנראה לא מפחד מהאי הזה כי הוא עדיין לא יודע עליו שום דבר. הוא היה טירון בלהיות ניצול של ספינה טבועה. מה זה אומר? זה אומר שהרעב והצמא יגרמו למחשבותיו להיות בלתי ניתנות לפענוח.

"אני... אני הגעתי לכאן לפני שלושה ימים..."

מלמלתי בקול שקט אך רב עוצמה.

מה דעתך על זה, אני שורד כאן כבר שלושה ימים. אתה חושב שתוכל להשתוות לזה? משמעות המילים האלה נתנה לי תחושה מעורבת של חזה נפוח מגאווה.

"זה היום השישי שלי. ניצחתי אותך."

"מההההההה?!"

למשמע המילים של אייס, צעקתי בלי לחשוב. הבחור הזה היה יותר קשוח ממני.

"אה, כן, אבל יותר חשוב... אני בונה רפסודה, אבל זה לא כל כך מצליח לי. מה דעתך לעזור לי ונבנה סירה ביחד?

כשהבעת אושר על פניו, אייס סיפר לי על זה הכל. לדבריו, הוא כבר ניסה פעמיים או שלוש לברוח מן האי על ידי בנייה זריזה של רפסודה. בכוחות עצמו, העסק פשוט השתבש והוא היה אובד עצות, ואז הוא מצא אותי.

– לבנות סירה ביחד...

במחשבה ראשונה זה נשמע כמו רעיון טוב. עם זאת, זה אומר שאצטרך לתת אמון באדם שהרגע פגשתי ואני לא ממש מכיר, כדי לעשות לא פחות מאשר לבחון את גורלנו ביחד.

אם חושבים על זה בצורה פשוטה, כמובן שיהיה טוב יותר עם עוד זוג ידיים. אבל זה לא יעבוד במצבנו הנוכחי. זה היה אי שומם. היתה כמות מוגבלת מכל דבר. אפילו לבד היה קשה לשרוד כאן, לא כל שכן שנינו ביחד. כמות כפולה של מים. כמות כפולה של מזון. סירה גדולה מספיק כדי להתאים לשניים. האם לא נצטרך להכין את כל זה? זה מגוחך. מה אם נצליח למצוא מזון שיספיק רק עבור אחד מאיתנו?

האם עלי לחלוק זאת עם בחור שהרגע פגשתי? לא, להתפצל זו הבחירה הקלה ביותר. ואם אחד מאיתנו ייקח את הכל לעצמו? הכול טוב ויפה לומר שנשתף פעולה זה עם זה, אבל אם תהיה בגידה של הרגע האחרון?

אפילו ללא תנאים קיצוניים, אנשים בוגדים זה בזה. לא כל שכן כשמדובר בחיים או מוות על אי שומם. אין אף אחד אחר שיראה אותך. האם אני באמת יכול לסמוך על האדם שלפניי עד הסוף?

בגלל זה אני לא עובד עם אחרים. אני לא צריך שום חברים. מאז שיצאתי לים החלטתי לחיות לבד בלי להסתמך על אף אחד. כשאני מתנהג כך, אנשים לעולם לא יבגדו בי.

כשראיתי את אייס לראשונה, ברגע ששמעתי את קולו, התעוררו ציפיות איפשהו בתוכי. כמה עלוב. לבי היה עדיין רך איכשהו.

הוא בא להציל אותי, חשבתי. זה באמת מה שחשבתי.

למרות שדבר כזה לא אמור לקרות.

רגשותיי הצטננו במהירות. אלה אמורים להיות החיים שלי, אבל הנה אני צופה בהם כאילו הם חיים של מישהו אחר. אפילו מישהו כמוני שמח לפגוש מישהו באמת, כשבעצם הייתי אמור להיות לבד על האי הבודד הזה. הרגשתי כאילו אני עף.

אבל גם זה נמשך רק זמן קצר. חברים פשוט גרמו להרגשה של להיות לבד להתחזק. אחרי הכל, אם אתה פוגש מישהו, לא משנה איפה, לא משנה באיזה מצב, אתה בהכרח צריך להתעמת עם הריקנות שבתוך לבך.

"דרך אגב, עדיין לא שמעתי מה שמך."

עברו רק כמה דקות לכל היותר מאז שנפגשנו, אבל אייס כבר שעט קדימה בכוחות עצמו. הוא לא עצר במקום. כשמדובר במסירת השם שלי, תמיד שנאתי כשאחרים שאלו לשמי בצורה כל כך ידידותית.

"אני לא מוסר לך את שמי..." מלמלתי בתשובה, מתחמק מהנושא. לא סמכתי על מישהו שפגשתי בפעם הראשונה מספיק כדי לתת לו את שמי האמיתי. מאז היום שבו החלטתי לחיות לבדי, השארתי את שמי מאחור.

"מה הקטע של זה? אנחנו כבר חברים, נכון?"

זה מה שאייס אמר. ממתי היינו חברים?

"קדימה, אמרתי לך שתגיד לי איך קוראים לך".

"שתוק... בסדר, אם לא אכפת לך שאתן לך שם עט, מה דעתך שאתן לך אפילו כמה כאלה?"

מול אייס השתלטן, פשוט נפלט לי לומר דבר כזה.

"שם עט?..."

"אייס הוא שם טוב, כן? אכפת לך אם אשתמש בו כשאני כותב סיפורי הרפתקאות?"

אלה היו המילים שזרמו מפי ללא מחשבה. איזו הרגשה מוזרה. דבריי זרמו, אבל במקום הזה, במצב הזה, שהמילים ששוטפות מפי יהיו דווקא על חלום ילדותי...

בתגובה לבקשתי להשתמש בשמו, הבעת פניו של אייס התקדרה.

"היי, חכה רגע. זה השם שלי!"

"בגלל זה קראתי לזה שם עט, לא משנה איזה שם זה, אתה מבין?" שאלתי.

"תפסיק. המטרה שלי היא להביא את שמי לפסגה. אז אל תעתיק אותו."

אמר אייס 'השואף לפסגה'. רק מדבריו, יכולתי לדמיין פחות או יותר איזה סוג של אדם הוא אייס. ואת הסיבה האפשרית לכך שגם הוא הגיע לאי הזה.

"מצאת את האוצר?" שאלתי, מתעלם מכיוון השיחה.

"אתה יודע משהו?" הוא השיב מיד.

"לא... רק שמועות..."

"בעלות על אוצר מדהים מצביעה על פיראט חזק. זה מה שחשבתי כשבאתי לכאן, אבל איבדתי את הספינה שלי ולא הצלחתי בכלל למצוא כאן אוצר. אי אפשר לקבל פה פרס על ראשך ובנוסף, גם לא הצלחתי לעזוב. זה אי אכזרי, לא?"

הבנתי בפעם הראשונה שהוא חושב על לפרסם את שמו על ידי מציאת אוצר אגדי שאף אחד עדיין לא מצא אי פעם בעבר, או על ידי הבסת פיראטים ידועים. הוא הגיע אל האי הזה רק לשם השאיפה הנפוצה זו...

המראה היפה של האי הזה הצמיח לפני שנים רבות אגדה על אוצר הנמצא בו. זהו סיפור מפורסם בקרב המלחים המקומיים. עם זאת, אף אחד לא מתקרב אל האי. זה טבעי בהחלט. כל דבר שנכנס אליו לא יכול לצאת ממנו עד הסוף המר. אפילו אם באמת היה כאן אוצר.

ראשית, לא חסרות שמועות על אוצרות בקרב מלחים. אף אחד לא יודע מה נמצא בחלק הפנימי של האי. הם פשוט מצביעים על האי היפהפה שאותו הם יכולים רק לראות ממרחק, ומעלים השערות על מה שעשוי או לא עשוי להיות שם.

אני לא יודע ממי הוא שמע את זה, אבל אייס לקח את השמועות הללו מספיק ברצינות כדי לטרוח להגיע לאי הזה. הוא מהסוג שייתן לשאיפותיו להרוס אותו. חוץ מזה, בטיפשותו הוא חושב כי שיתוף פעולה יאפשר לנו לחיות יותר זמן.

"מצאתי! בי דיוס!" אייס אמר לי פתאום. "שם העט שלך. מה דעתך על זה? בי דיוס. זה נשמע קצת כמו אייס, לא?"

"הא? 'דיוס', אתה מציע?..."

דיוס. זה לא היה מונח לשניים בקלפים או בקוביות? יש לו בהחלט משמעות של 'מזל רע'. הוא תיאר את מצבי הנוכחי בצורה מושלמת. אבל למרבה האירוניה, זה היה שם ממש לא רע...

בכל מקרה, ניסיתי לשאול את אייס.

"אתה יודע מה הפירוש של דיוס, כן?..."

"לא. אבל זה נשמע דומה, נכון?"

הוא ענה לי את תשובתו במבט כן, אז הוא כנראה באמת לא יודע.

בארשת פנים רצינית, הוא הניד פעם אחת בראשו, בשביעות רצון כביכול.

"חבל מאוד, אבל אייס הוא השם שלי. אני לא יכול לתת לך את השם שלי. בגלל זה אני חושב שדיוס יהיה שם עט טוב בשבילך, הם נשמעים די דומים, אתה יודע."

"תפסיק לדבר על איך הם נשמעים דומים!"

"אבל האם לא אתה זה שמסרב לומר לי את שמך? ואתה ניסית לקחת את השם שלי. איך אפשר לדעת מי הוא מי אם לשני האנשים באותו אי שומם קוראים אייס? רק תחשוב על זה. כשרק שנינו כאן באי, אם אני, שאמור להיות אייס, קורא לך אייס, אז מי אני אמור להיות?!"

"ובכן, אתה... אייס... נכון...? חוץ מזה, התכוונתי להשתמש בו כשם עט ביום מן הימים. זה לא שאני רוצה שתתחיל עכשיו לקרוא לי 'אייס'..."

"אבל זה לא עוזר לי כשאני צריך לפנות אליך. אז מעכשיו אני אקרא לך דיוס!"

זה נהדר, נכון? נראה שהוא חושב. לא ממש היה אכפת לי, אבל אם הוא אהב את השם, שיהיה. זה לא כאילו הייתה לי איזושהי כוונה להסתדר איתו.

"טוב, זהו זה, אתה דיוס. עכשיו, שמתי לב לזה קודם, אבל..." אייס שילב את זרועותיו ונעץ מבט רציני בפניי, "בעיר הולדתך כולם חובשים אחת מאלה? או שאולי היה פסטיבל או משהו?"

כשאמרתי שאייס נעץ מבט בפניי, מדויק יותר לומר שהוא נעץ מבט במסכה שמסתירה את עיניי ושאל אותי עליה.

"אה, אולי במקרה, אני יכול לגעת בה?"

בדיוק אז, שמתי לב גם לזה – הוא הציג את עצמו תחילה, כך שלמרות המראה שלו, הוא היה בחור מנומס לחלוטין. אבל החשש הזה הוא חסר תועלת. ברגע שהשארתי את שמי מאחור, אחרי שיצאתי לים, החלטתי גם להסתיר את פניי.

"לא, והיא פשוט משהו שאני חובש כי אני אוהב את זה..."

"אז אפשר לקרוא לך דיוס במסכה. זה אפילו די תואם את האופן שבו אתה מתלבש עם המעיל הזה. כן, זה נשמע לא רע בכלל."

"אל תיתן לי כזה שם מוזר!"

אייס הנהן פעם אחת בראשו בסיפוק. נאנחתי. פשוט נגררתי אחרי הקצב שלו. הבחור הזה אייס הקרין סביבו אווירה שונה מכל אחד אחר.

ראשית, אני חובש מסכה כי אני לא רוצה שאנשים שאינם מבינים את אורח החיים שלי ידעו את זהותי. אם הם לא יודעים איך נראים פניי, קל לי יותר להימנע מצרות.

"תקשיב. אני חובש את המסכה הזאת מאז שהחלטתי לצאת לים. באמצעותה, אם נניח אתפוס את תשומת לבם של אנשי חיל הים, אז אפילו הם לא ידעו מי אני. הגיוני, נכון?"

במילים אחרות, זה היה סוג של מחויבות לנחישות שלי.

כדי לחיות בלב ים לבד, השארתי גם את שמי האמיתי וגם את פניי מאחור על היבשה. זה היה הרגע שבו הבנתי לראשונה שאני חי את חיי שלי. כבר לא הייתי סטודנט כושל לרפואה. לא היו לי שום חרטות על כך. נוסף לכך, לא היה לי שום מקום כזה על היבשה.

אבא שלי הוא רופא מצוין, ואחי הגדול הפך לרופא מצוין בדיוק כמוהו. הייתי היחיד שלא היה מצוין, החריג היחיד במשפחתי.

כאשר הייתי נפגש עם אבי, כל מה שהוא היה אומר היה "אל תבייש אותי". הרגשתי כאילו מעולם הוא לא אמר לי שום דבר אחר, הוא פשוט חזר על המילים האלה.

הוא תמיד השווה אותי לאח הגדול והמצוין שלי. אחי הגדול לא התייחס אלי ככה. הוא התחמק והתעלם ממני לחלוטין.

חברים נהגו להקניט אותנו, ולשאול אם אנחנו באמת אחים. דברים כאלה גרמו לאחי הבכור להתרגז, כך שכנראה זו הסיבה לכך שהוא נמנע מחברתי.

חוץ מזה, החברים האלה חשבו שהם נראים מטופשים להסתובב איתי, אז גם הם התחמקו ממני. אם הייתי מתקרב אליהם, הם היו מקניטים אותי וזורקים לעברי עלבונות. כשאני חושב על זה עכשיו, אני הייתי כנראה היחיד שחשב עלינו כחברים.

לא הייתי שייך אליהם. שום דבר שעשיתי לא שינה דבר. פשוט זרמתי עם הדברים. ובכן, זה סיפור נפוץ.

עם זאת, גם אם סיפורים כאלה נפוצים בכל העולם, גם אם הסיפור שלי נדוש ומשעמם, לא יכולתי להתחמק מלהיות הדמות הראשית בסיפור המשעמם הזה.

אם זהו המצב, לפחות אני לא צריך להיענש על כך שניסיתי לחיות בכנות עם רגשותיי.

בעיר הולדתי הימים פשוט חלפו, אותו הדבר כל יום שוב ושוב.

בהדרגה, התחזקה בי המחשבה המטופשת כי האני הנוכחי פשוט לא היה אני האמיתי. רציתי להיות אני האמיתי. רציתי לנסות לחיות את חיי האמיתיים.

באותם ימים ריקים, הצלחתי להניח את ידי על עותק של "האנשים המתרברבים".

ברגע שסיימתי לקרוא אותו, יכולתי פתאום לראות את הזוהר של הים. קיבלתי טעימה מן החוויה המפתיעה של דברים כמו איזה צבעים קיימים רק שם בחוץ מעבר לים.

באותו רגע, מצאתי את עצמי האמיתי. הבנתי שעכשיו זאת הייתה ההתחלה של חיי. זה מה שהחלטתי, בגוף ונפש.

לחיות את החיים ולהמשיך הלאה אל מול מוות פראי. אם אפול, גם אם בנהר מלא בוץ, אני אקום שוב ואעמוד. זה מה שאני החלטתי לעשות. וכדי לעשות את זה הייתי צריך את המסכה.

המסכה היא משהו שאני צריך כדי להיות אני.

o-o-o

"אני לא יודע אם זה הגיוני או לא, אבל אני חושב שאם אתה גבר אתה צריך להראות את פניך בגאווה ולהציג את שמך, כן? בכל זאת, אני לא יכול לדמיין את עצמי נוהג אחרת."

למשמע דבריו של אייס, נאנחתי כשנזכרתי בעברי. הרגשתי כאילו עבר נצח מאז שעזבתי את עיר הולדתי.

"אני לא באמת רוצה פרס על ראשי, אני רוצה הרפתקה רגילה, זה הכל."

"אם זה המצב, אז אתה לא צריך להסתיר את הפנים והשם שלך, נכון?"

"אני לא יודע אם תבין את זה, אבל במקום שבו גרתי אנשים המבקשים לצאת אל הים זוכים ליחס מתנשא ומלגלג. פיראטים, אנשים עם פרס על ראשם והרפתקנים, כולם נחשבים לבעייתיים. ביום שמגלים כי הידרדרת לחיים כאלה, הם לא חושבים שזה מוזר אפילו לרגום את בני משפחתך באבנים."

"אני מבין... אה, קלטתי!"

לאחר שנראה היה שהוא מבין משהו, פניו של אייס אורו בחיוך.

"אכפת לך מהמשפחה שלך".

"...מה?"

"אתה לא רוצה לגרום צרות למשפחה שעזבת בעיר הולדתך. אני צודק או מה?"

בגלל ביטחונו של אייס כשאמר זאת, דיברתי בלי לחשוב.

"אני לא אוהב אותם! אני לא סובל אותם! למעשה, אני שונא אותם! בגלל זה אני כאן!"

"באמת? כמה מוזר. הייתי בטוח שאני צודק..."

אייס קימט את מצחו ופרע את שיער ראשו השחור.

"זה… זה לא העניין..."

תהילה? זה לא אמור להיות זה. אבל לא הוספתי דבר בתגובה.

"אם כבר מדברים על משפחה, יש לי אח קטן. טוב, אין לנו קרבת דם, אבל עדיין…" אמר אייס, מסתובב להביט אל הים. "הוא צעקני כמו קוף. אני בקושי זוכר את התקופה שהייתי בלעדיו, אז עכשיו כשאני רחוק ממנו כי יצאתי למסע לבדי, אני מרגיש בודד באופן בלתי צפוי".

אייס צחקק בחיוך עקום. לאחיו הקטן אין קרבת דם אליו. זו המשפחה של אייס.

אייס נראה כה מאושר כשחשב על המשפחה המאומצת שלו.

למרות שקינאתי במצבו של אייס, הרגשתי גם מתוסכל. אפילו כשעזבתי את עיר הולדתי, לא הרגשתי שום דבר שדומה לבדידות.

אפילו שאני ואייס בערך באותו הגיל, איך זה שחיינו היו כה שונים עד עכשיו?

o-o-o

כשאני חושב על כך שיש לי קשר דם אליך, אני מתבייש.

o-o-o

מאחר שאחי הגדול תמיד התעלם ממני, הדבר היחיד שהוא היה תמיד אומר לי היה זה. אפילו עכשיו המילים האלה עדיין צרובות בזכרוני, וכאשר אני נזכר בהן אני לא יכול שלא לקמוץ את אגרופיי.

"יופי לך, יש לך לאן לחזור." אמרתי כשהבנתי זאת. ואז המשכתי כאילו הייתי לבדי, "למה באת לכאן?! למה שלא פשוט תחזור לאחיך הקטן?!"

"ה- היי, למה אתה כל כך כועס פתאום?"

"אני לא כמוך! אם יש לך מקום שאתה רוצה לחזור אליו, זה לא מה שנקרא אושר?!"

פתאום קמתי וצעדתי לעברו.

"יש לך לאן לחזור, אח קטן מקסים שקשור אליך לא בדם, אלא בלב, ואתה ממזר מאושר ומגעיל! נכון, או לא? בטח יש לך אמא ואבא אוהבים שמחכים בקוצר רוח לשובך. בהחלט התברכת!" פלטתי בזעם. בזאת, הפניתי אליו את גבי, מתכוון לעזוב.

ואז -

"אמא שלי, היא מתה..." אייס מלמל בתשובה. התנהגותו הייתה עכשיו שונה מכל מה שראיתי קודם, וקולו הונמך.

מבלי לחשוב, הרגליים שלי נעצרו. קיבלתי תחושה שבאמת אמרתי משהו לא במקום. אבל גם אם חשבתי כך, לא פניתי לאחור.

"ואבא שלך? מה עם אבא שלך, הא?" שאלתי, מביט לאחור מעבר לכתפי. למה הופיעה אפלולית בעיניו של אייס ברגע שאמרתי את המילה אבא?

"אבא שלי, גם הוא מת..."

זה באמת לא היה טוב. האווירה סביבנו הייתה כבדה ומלאה רגשות רעים. אבל אפילו כשחשתי כי ההכרה בטעותי מתפתלת סביבנו, התחלתי לתרץ תירוצים מעוותים.

"בכל פעם שנפגשתי עם אבא שלי, הוא אף פעם לא היה אומר לי דבר מלבד 'אל תבייש אותי'. בהשוואה לזה, זה די חסר תועלת אפילו לדבר איתך. אם ההורים שלך מתו, אז הם מתו והכל בסדר, נכון? אם כל מה שנשאר לך מהם אלה זיכרונות מאושרים-" אמרתי, ואז השתתקתי. אייס נעץ בי מבט. יכולתי לראות שהוא רועד מעט בעת שפתח את פיו.

"אין לי שום זיכרונות מאושרים... אני אפילו לא זוכר את פניה של אמי. ואבא שלי לא היה אדם טוב. אם לומר זאת בקצרה, הוא היה פושע..."

"פושע, אתה אומר? והוא כבר מת, נכון? למרות שזה לא כאילו עשית משהו לא בסדר, למה אתה עושה כזה פרצוף חמוץ? אל תיתן לזה להטריד אותך!"

שתיקה. המבט האפל של אייס נשאר בעיניו, והוא התחיל למלמל לעברי.

"אז זה לא הופך אותי לאדם רע, מה?! אני רק מודע לעצמי! לאף אחד לא יהיה אכפת אם יש פושע מפורסם בסביבה! למעשה, בדיוק כמוך, אף אחד אפילו לא יחשוב על זה, נכון?! אתה בכלל מבין את הבעיה בלהגיד שפושע הוא פושע, כאילו אם הייתי אומר שאבא שלי הוא מלך הפיראטים? הוא היה הפושע הגרוע מכולם. זה גורם לי לרצות למות! אבל זה לא ככה אצלך, נכון? נכון?! אל תהפוך אותי לדמות הראשית של איזו טרגדיה." הוא אמר, ואני פשוט נשארתי ללא מילים.

אייס בהה בחוף החולי כשהמילים עזבו את שפתיו.

"לא... רגע, חכה שנייה... אני מתכוון, מה הקטע עם התגובה הזאת?!"

זו הייתה אווירה מוזרה והצחוק היבש הכפוי היה חסר טעם.

"זה... זה לא נכון, כן?"

אייס עצם את עיניו. ואז, ממש בקושי, הוא הנהן בראשו.

"ר-רוג'ר?... רוג'ר ההוא?... רוג'ר, מלך הפיראטים?..."

רגע חלף –

ואז, בשקט, אייס אישר זאת.

השמש כבר שקעה, צובעת את השמיים סביבנו באדום. ואייס פשוט ישב שם בדממה. עופות הים שצווחו קודם לכן כל כך בחוזקה הפסיקו בשלב מסוים לצווח. כשרק הצליל של הגלים באוזניי, יכולתי בקלות לשמוע אותו. לא חשבתי שהאי הזה יכול להיות כל כך שקט.

נעצתי מבט בפניו של אייס.

מלך הפיראטים, גולד רוג'ר.

הוא לא היה סתם איזה פושע רגיל. השם שלו היה שם של רשע אגדי שכל אחד בעולם הכיר.

הוא היה הפיראט שנאמר עליו כי הוא כבש את הגרנד ליין ומצא את הוואן פיס.

זה לא יהיה מוגזם לומר כי הוצאתו להורג סימלה שינוי גדול בעולם.

לפני רוג'ר ואחרי רוג'ר.

זו המחשבה שהשתרשה בעולם, לאיש הייתה השפעה כה גדולה.

רבים מתושבי הערים חששו ממנו, חיל הים והממשלה העולמית ראו בו איום, ולדעתם של הנוכלים והבלתי מקובלים בחברה, עצם קיומו קרא עליהם תיגר. זה האיש שנקרא רוג'ר.

אם אדבר בכנות, תמיד חשבתי שהוא משהו כמו מפלצת שצצה מתוך האגדות. ואתם אומרים לי שבנו של האיש, בן אמיתי שדמו זורם בעורקיו, הוא אייס, הבחור שניצב ממש לנגד עיניי?

זה לא סיפור שאפשר פשוט להאמין לו ככה פתאום. אם לא היינו ניצולים על אי שומם, כמעט בלי אוכל או מים, הייתי מתפוצץ מצחוק מהמעשייה הלא נורמלית הזאת. אבל כן היינו כאן...

במצבים של רעב וצמא קיצוניים, מתגלה הטבע האמיתי של האדם. הוא מתחיל לדבר ולפעול בדרכים שונות מכרגיל. כך הייתי מאז ועד היום.

גם אני, וגם אייס, כבר עברנו את שלב השקרים.

זה לא שלא יכולנו, זה פשוט לא היה מצב שמשקרים בו.

תהיתי על מה בדיוק חושב אייס, שעדיין לא אמר דבר.

אני לא יודע אם הוא חש חרטה על כך או לא. אם הוא התחרט על חשיפת סוד לידתו. אבל לכל הפחות, במצב חירום, האמת באה מעומק הלב –

"לעזאזל..."

כשאני מצקצק בלשוני בגלל הרעיון המטריד, הפניתי שוב את גבי לאייס.

"אה, ה- היי, בוא נבנה סירה ביחד..."

"אל תדבר איתי יותר. אין לי שום כוונה לקבל עזרה ממישהו כמוך."

זרקתי לאחור את המשפט הזה על כך שאני לא זקוק לחברים, וחציתי את החוף.

כשהאווירה העכורה עוטפת אותי, עזבתי את המקום מאחורי.

כדי להתכונן לבריחה מהאי, הצרכים המידיים שלי היו מים ואוכל. גם אם אברח מהאי, זה יהיה חסר משמעות אם ארעב למוות בים.

השארתי את אייס לבנות סירה בכוחות עצמו, ושוטטתי ברחבי האי כדי לאסוף מים ואוכל.

עם זאת, האוכל ההגון היחיד שהצלחתי להניח עליו את ידי היה ביצי עופות הים, שלא יכלו לספק את רעבוני התמידי. עופות הים ריחפו להם בשמים, למרות שזה היה יכול להיות כל כך נוח אילו כאשר הם טסו מעל ראשי, הם היו ממלאים את חובתם כתושבי גן העדן ונופלים ישר אלי. לא יכולתי לספור כמה פעמים חשבתי את המחשבה המגוחכת הזאת.

היה יער באי, אבל לא הצלחתי לזהות שום בעלי חיים או פירות ראויים למאכל. יכולתי לשמוע ציפורים ודברים אחרים, אבל לא יכולתי לראות אותם. חפרתי באדמה ומצאתי כמה דברים דמויי תפוח אדמה, אבל כנראה שהם היו רעילים כי רק מלגעת בהם, שפתיי איבדו תחושה והחלו להתנפח.

והנמלים ביער היו אכזריות, תוקפות אם רק התקרבת לקן שלהן.

הן טיפסו על כל חלקי גופי, עוקצות את עורי אינספור פעמים. בכעסי טרפתי את הנמלים שאספתי לכף ידי. הן היו חמוצות. והן לא עזרו בכלל למלא את קיבתי הריקה.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אוכל.

ולמה, בזמן שכזה, המאכלים שנזכרתי בהם לא היו אלה האהובים עלי, אלא כל המאכלים הנפוצים שאף פעם לא ממש שמים לב אליהם כשעוברים עליך ימים שלווים. אוכל רגיל הוא לא סוג המזון שחושבים עליו בכלל, ובכל זאת המאכלים האלה המשיכו לקפוץ כל הזמן הלוך וחזור במחשבותיי.

שאריות של אוכל מהרגע שבו שבעתי, כל האוכל שהסתרתי ולא אכלתי בילדותי מפני שהוא לא מצא חן בעיניי, את הכל זכרתי באותו הרגע. אילו כל זה היה בהישג ידי עכשיו...

אם הייתי מצליח להימלט מהאי הזה, הדבר הראשון שהייתי עושה הוא לאכול את זה. ואז הייתי אוכל את ההוא. ואחרי זה, את זה. ואז אחרי הדבר הזה אני אוכל גם את זה. נכון, רציתי לאכול גם את זה, רק עוד פעם אחת...

זה היה כאילו שמשהו הטריף אותי וביליתי את כל היום במחשבה על זה.

באשר למים, רק קצת – ולמרות שאני אומר רק קצת, הם באמת עדיין יכולים להציל אותי.

מעבר לחוף היה צוק תלול. שמתי לב שפני הצוק לחים.

בהתחלה חשבתי שאלה מי ים, אבל כאשר ליקקתי אותם, הם היו מים מתוקים. האם אלה מי גשמים או מי מעיין? זה לא היה ממש משנה למה נוטפים מים מתוקים על פני הצוק, רק שהם היו שם.

הצמדתי בקבוק ריק לאבן ואספתי את המים שטפטפו מן הצוק. הכנתי חוט מהקצוות הפרומים של בגדיי, הצמדתי קצה אחד לפני הצוק והנחתי את הקצה השני בתוך הבקבוק.

השתמשתי בחוט כבמוליך. טיפה אחת, ואז עוד אחת החלו להצטבר בתחתית הבקבוק.

ביום שלם של איסוף מים ניתן להשיג, במקרה הטוב, כשתיים או שלוש לגימות מים, אבל זה מספיק כדי להרגיע מעט את  הצמא.

עד מהרה איבדתי את תחושת הזמן.

כשהייתי עדיין בעיר הולדתי, חשבתי על פי יומני ההרפתקאות שקראתי, שאם אתה מגיע לאי שומם, עליך פשוט לספור את הימים על הקיר.

אבל עכשיו, גם אם התכוונתי לעשות את זה, לא עשיתי.

למרות שאני בחיים, אני עסוק מדי בשביל זה.

רק מלשוטט במטרה לאסוף מזון ומים, היום מגיע לקיצו. משיטוט בלבד נהייתי רעב וצמא. גם אם לא עשיתי כלום, נהייתי רעב וצמא.

בלילה היה קר ונזקקתי למקום מוגן מפני רוח הים.

בזמן שחיפשתי אוכל, אספתי גם ענפים ובניתי מחסה. באותו הזמן, גם הייתי צריך לאסוף חומרים לשימוש עבור הסירה שאבנה כדי להימלט מהאי הזה.

בכנות, היה לי יותר מדי מה לעשות.

נדמה היה שהשמש שקעה זמן קצר לאחר שעלתה. והלילות היו להרגשתי ארוכים באופן בלתי רגיל.

במחסה שלי, למרות גופי התשוש, התהפכתי מצד לצד בנמנום, כשקול רוח הים התגבר לפתע כאשר ירד הלילה.

על אף שהייתי מנומנם, רוחות חזקות אלה היו מעירות אותי.

זה קרה שוב ושוב לאורך כל הלילה. זה היה כאילו מישהו לא רצה לתת לי לישון, אז הוא גרם לרוח לנשוב כל פעם בדיוק ברגע שהתחלתי להירדם.

ובכל פעם שהתעוררתי בבהלה, מלמלתי "קר..." המילה הזו נאמרה כשהייתי בהכרה חלקית. אמרתי אותה כי כל יום נאבקתי להבעיר מדורה, אבל עדיין לא הצלחתי.

האם עשיתי זאת לא נכון? האם העצים באי לא מתאימים להבערת אש? או שמא שתי הסיבות גם יחד? ועדיין, הייתי צריך להסתדר ללא אש במשך כל אותם לילות אינספור.

בלילה היה קר בחוף. אבל לישון ביער לא היה טוב יותר, כי אור הכוכבים לא הגיע למעמקיו, והנמלים הפראיות שסיפרתי עליהן קודם נמצאו שם.

כשאני מכורבל במעיל הארוך שלי במהודק ככל שיכולתי, מלמלתי ללא הרף "קר...". מפעם לפעם המלמול הבלתי מודע שלי היה מבהיל אותי עד שהתעוררתי.

זה אירוני, חשבתי.

הגעתי לאי שומם יפהפה, בדיוק כמו אלה שחלמתי עליהם אחרי שקראתי עליהם בספרים כשהייתי ילד. ודווקא שם, כלומר עכשיו, עמדתי למות.

האם המציאות כל כך שונה מהחלומות?

ההישרדות שלי לא התנהלה טוב כל כך, ונראה היה שגם בניית הסירה של אייס לא.

o-o-o

אחר הצהריים. הלכתי לאורך החוף, וכעת אייס החל בניסיון נוסף לצאת אל הים. תהיתי איזה מספר זה היה מתוך הניסיונות שלו?

מה שאייס בנה היה מתאים יותר להיקרא בדיחה בצורת ארון מתים מאשר סירה. ברכיבה עליו, הוא עזב באבירות את החוף.

התבוננתי זמן מה בעת שה"סירה" נסחפה אל הים עד שהיא נעלמה מטווח הראייה שלי. ואז, מיד אחר כך, אייס חזר בחזרה רטוב כולו ללא הסירה.

"אל תחשוב שוויתרתי רק בגלל דבר כזה!"

אייס כשל, התנודד והתרחק. האופטימיות שהייתה לו כשנפגשנו לראשונה נפגמה והשתנתה, הוא היה די עצוב עכשיו.

גם אני התחלתי לדדות בכיוון ההפוך מזה שאליו אייס עזב. גם היום הייתי צריך לאסוף מזון ומים כדי שאוכל לחיות.

קיבתי קירקרה.

לא ממש שמתי לב לשינוי הזה בי, אבל הפנים והגוף שלי היו אמורים כבר להיראות רדופים למדי.

ובכל זאת לגביו שמתי לב. הוא היה מלא עצבות, אבל לא הצלחתי לראות את המבט הרדוף הזה אצל אייס.

מבלי לחשוב הסתכלתי לאחור. אייס כבר נעלם.

ניסיתי לעקוב אחר עקבותיו של אייס בחול שעל החוף.

כשחושבים על זה, עשיתי כל מה שיכולתי כדי להמשיך לחיות, אבל לא היה לי מושג מה אייס עושה חוץ מבניית סירות.

צעדיי היו כבדים. הייתי כל כך מותש שלא יכולתי ללכת כראוי. מעדתי, המשכתי קדימה, ובסופו של דבר גבו של אייס נגלה לעיניי.

מוסתר בצלו של עץ סמוך, ניתנה לי ההזדמנות לבחון את מצבו.

ברגע הבא, מבלי לחשוב, פלטתי "הו!" קטן.

אייס עמד דומם בגבו אלי ולחוף. איפה הוא מצא את זה? להפתעתי, הוא החזיק בידו פרי גדול ועגול.

גרוני ניחר למראה הבשלות הטרייה הזאת, שיכולתי לראות שהייתה לפרי אפילו ממרחק.

"איפה הוא מצא את זה?... לעזאזל, הוא אכל פירות כאלה כל הזמן?!"

התחלתי כבר להזיל ריר למראה הפרי. קיבתי הריקה קירקרה בבקשה להתמלא. מבטי קדח חורים בפרי שבידו של אייס.

באותו הרגע, נזכרתי במפתיע במה שקרה ביום שבו נפגשנו.

אביו הוא מלך הפיראטים. אייס הינהן, לא היה בכך ספק. שתיקתו ענתה על השאלה. הוא הבן של הנבל הגרוע ביותר. הבן האמיתי של אדם שהוצא להורג ואנשים רבים פחדו ממנו. מזכרת חיה לפושע נורא. זה לא היה הוגן, הבחור הזה חי בלי להיות צמא או רעב. למה זה צריך להיות ככה?

באותו הרגע, הייתי נחוש בדעתי לגנוב ממנו את הפרי הזה בכל האמצעים הדרושים.

באנחה, הרמתי ענף עץ עבה שנח בקרבת מקום.

ואז אימצתי נואשות את מוחי. ניסיתי להמציא סיבה. זהו זה – במקום שבו נולדתי צחקו על פיראטים ועל הרפתקנים גם יחד, האם זה לא היה בגלל רוג'ר הידוע לשמצה? אני לא יודע, אבל אין ספק שזהו המצב. מאחר שכך החלטתי, הלכתי על זה.

בכל אופן, זה היה אי שומם. אף אחד לא יראה את זה. לא הייתי צריך שום חמלה. לא היה צורך להרגיש אשמה. לא כאשר בעורקיו של אייס זורם דמו של הנבל הגרוע ביותר, רוג'ר!

כשהענף שבידי משמש כאלה, התגנבתי בחשש ובאיטיות אל אייס.

התקרבתי מאחור וברגע שהרמתי את זרועי –

קרקרקרקור! קיבתי נהמה.

"אההה..." נאנחתי באומללות.

אייס הסתובב. הוא הבחין בי.

"הממ? הו, זה ענף נחמד!"

אייס לקח את האלה שלי. כמו לקחת סוכרייה מתינוק. לא הייתה לי שום דרך לקבל את הפרי הזה. הייתי כבר על הסף רק מלעמוד.

לנגד עיניי עמד אייס עם האלה שלי.

הרמתי את עיני אל אייס בפנים חיוורות. נשימתי הפכה להתנשפות קשה. הוא לקח את הנשק שלי ולא היה לי כוח לרוץ. עמדתי לקצור את מה שזרעתי. זה מה שחשבתי.

אבל תגובתו של אייס לא היתה בכלל מה שחשבתי שתהיה.

"ב- באת לעזור לי עם הסירה?" אמר אייס, מחייך.

"אממ, אה, אממ..."

לזאת לא יכולתי לענות, ופשוט גמגמתי. יחד עם זאת, התביישתי קשות במעשי. דמעות נקוו באופן טבעי בעיניי היבשות. הייתי אסיר תודה על כך שאני חובש מסכה.

ומיד אחר כך, למרות המצב, לא, בדיוק בגלל המצב, הקיבה שלי פלטה קרקור גדול.

בחיוך מריר, אייס לקח את הפרי שבידו והושיט לי אותו.

"בבקשה, אתה יכול לאכול אותו."

אבל באותו הרגע –

קרקרקרקור!

אייס פלט אנקה קטנה. כאילו בתגובה לקיבה שלי, הקיבה של אייס פלטה קרקור גדול. גם לאייס היתה בטן ריקה.

אף על פי כן, שאלתי את אייס, שהציע לי אוכל עם פרצוף שאומר שהוא לא אכל כלום, "י- יש עוד כמה כאלה, נכון? איפשהו שם? כן?"

"לא, מצאתי אותו ממש עכשיו, הוא בטח נשטף אל החוף כמונו".

הרגשתי כאילו בדיוק חטפתי מכת אלה בראש. לא יכולתי להתמודד מולו, לא ככה. צנחתי אל האדמה והבחנתי שאני בוכה. נראה שאייס לא הבין, אבל הוא שתק.

איזה מין מחשבות פחדניות חשבתי?

החלטתי בעצמי כי הדם של רוג'ר בעורקיו של אייס הופך אותו לכמעט בלתי אנושי. שכנעתי את עצמי כי העובדה הזו הפכה כל דבר שאעשה לו לבסדר.

אבל בעצם ראיתי את רוג'ר רק בעיתונים ובספרים. מעולם לא פגשתי אותו, מעולם לא דיברתי איתו. פשוט קיבלתי את מה שהציגו כמוניטין שלו בעולם, את דעתו של מישהו עליו.

האם המחשבות שלי באמת כל כך רדודות ומכוערות?

ושם הייתה לי התגלות.

זו הייתה בדיוק התגובה של המבוגרים בילדותי, זו שלא אהבתי.

המבוגרים האלה לעגו ל"אנשים המתרברבים" והסתכלו עליו עם דעות קדומות.

וגם אני הסתכלתי על אייס עם אותה דעה קדומה.

מתי בדיוק הפכתי להיות מבוגר כזה, אדם כזה?

אבל מה לגבי אייס האמיתי?

כשהוא אפילו לא שם לב לרעב שלו עצמו, הוא יכול היה לחלוק את מזונו עם מישהו אחר שהיה רעב. זה היה סוג האדם שאייס היה.

זה היה בנו של רוג'ר, אייס, שבעורקיו זרם הדם של מלך הפיראטים, האיש שראיתי במו עיניי.

"מה קרה? אתה רעב, נכון? אתה לא מתכוון לאכול את זה?"

בעודי מושך באפי, עניתי לאייס, "אני לא יכול לאכול את זה..."

הרגשתי נבוך. לא הייתי מישהו שאייס אמור לתת לו את האוכל שלו. לא הייתי שווה את זה. הייתי צריך לסבול את הרעב. לכל הפחות הסבל הזה צריך לפצות על החטא שלי, חשבתי.

"תאכל," אמר אייס בזעף קל, דוחף את הפרי לעברי.

"לא!" התעקשתי, מניד בראשי לשלילה.

"למה לא?! אתה רעב, אז תפסיק לסרב!"

"א- אבל גם אתה רעב, נכון?!"

כוח הרצון שלי נמתח עד קצהו וקולי נסק. בכיתי, אבל סירבתי להפסיד. על פניו של אייס חלפה הבעה מוטרדת אך הוא לא אמר דבר. ואז –

"טוב, בוא נחצה אותו לשניים, זה בסדר מצידך?"

עם זאת, לא היה לי זמן לענות כשהוא חילק את הפרי לשניים בסכין שלו.

"רואה, אני אוכל, אז תאכל גם אתה".

בחיוך קטן, הוא הושיט לי חצי מהפרי.

כשהפרי שנחצה ללא מילה הונח לפניי, שכחתי את נחישותי ולקחתי את הפרי.

אייס נגס מהחצי הנותר.

"ובכן, זה לא רעיל... כן. למרות שיש לזה טעם מגעיל." אמר אייס, לועס את הפרי בהתמדה.

גם אני נגסתי מהפרי שבידי. כשהמיץ הטרי נוטף מן החתך לנגד עיניי, בלתי אפשרי היה לשמור על הנחישות שלי.

"זה טוב... יש לזה טעם נורא, אבל זה טוב!"

לא יכולתי להפסיק אחרי נגיסה אחת. הרגשתי כמו בחלום וזללתי את הפרי. בזמן שאכלתי, דמעות המשיכו לטפטף מעיניי ללא שליטה.

"כל כך טוב... כל כך טוב... אני מצטער, כל כך מצטער..."

המשכתי לבכות כשאכלתי את הפרי.

למעשה, לא היה לזה טעם טוב כמו שאמרתי. זה היה למעשה הפרי המגעיל ביותר שאי פעם אכלתי בחיי. אף על פי כן, אני לא חושב שאי פעם הרגשתי שאכלתי פרי כל כך טעים קודם לכן.

נסחפתי לחופו של אי שומם – בתוך הייאוש שהביאו הרעב והצמא, טעמתי סוף סוף את טעמם האמיתי של החיים.

בהדרגה נצבעו השמים באדום עמוק. גם היום היה צריך להגיע לקיצו.

אחרי שאכלנו את הפרי תוך כדי תלונות על כמה שהוא לא טעים, ישבנו אייס ואני זה לצד זה וצפינו בשמש השוקעת מעבר לאופק. כרגיל, הנוף של האי היפה הזה יכול פשוט לגרום לך לרעוד. חשבתי על השלד הקרוב לשיח. האם הוא ראה פעם שקיעה כמו זו שראינו עכשיו, כאשר הוא נשטף אל החוף כאן לבדו?

בלי אף אחד לדבר איתו, רק הוא, לגמרי לבדו.

כשחשבתי על זה, האם הערכתי את העובדה שאייס נמצא כאן לצדי? הבנתי שעד עכשיו, בעצם, לא הייתי לבד כל הזמן הזה.

מכיוון שאייס היה כאן, עשיתי כמיטב יכולתי להישאר בחיים למרות שהייתי לבד. מפני שחשבתי על כך שיש עוד מישהו באי הזה, בחרתי לחיות בבדידות.

כשחשבתי על זה ככה, זה היה אותו הדבר לגבי אייס.

"השקיעה הזאת –" אייס התחיל לדבר כעניין שבשגרה. "למרות שאני חושב שהיא יפה, רק לחשוב עליה לעצמי, היא פשוט תסתיים. כשאין אף אחד לראות איתו את המראה הזה, לא משנה כמה הוא יפה, זה פשוט כל כך משעמם..."

אייס צחקק כשאמר זאת.

עד מהרה שקעה השמש, אבל לא הרגשתי את הקור הלילה כמו תמיד. האם זה מפני שבפעם הראשונה זה זמן רב היה מזון בקיבתי? או שמא מפני שהייתי כאן עם אייס?

זה היה משונה. מסיבה כלשהי הרגשתי כאילו נעשה אפילו חם יותר מאשר במהלך היום.

כלאחר יד פניתי אל אייס.

אייס עלה באש.

זו לא צורת ביטוי. הוא ממש בער באש. להבות היתמרו מכל גופו.

"חם! מההההה?"

בעודי צורח, אייס הבחין בדבר החריג הזה שהתרחש בגופו.

"וואו! מ-מה לעזאזל?!"

אייס התרוצץ סביב וצרח. במהירות התחלתי לזרוק על אייס את החול שתחת רגלינו. למרות זאת, הלהבות הבוערות רק גברו בעליצות ללא שום סימן שהן עומדות לדעוך.

"ל- למה אני בוער פתאום?"

כאשר זרקתי את החול אל הלהבות הבלתי פוסקות, נזכרתי פתאום שזו סתירה להיגיון.

גופו של אייס הוקף פתאום בלהבות. אבל זה לא נראה כאילו בגדיו וגופו הוצתו באש. זה היה מוזר, אבל זה נראה כאילו גופו – וגם מה שהוא לבש – הפכו ביחד לאש?

"אווההה! חם! חם!!! ח- לא חם?!"

קור רוחו של אייס חזר מיד. באותו רגע, הלהבות המכסות את גופו של אייס נעשו קטנות יותר לנגד עיניי לפני שכבו. לא היתה כוויה אחת על גופו של אייס, ולא שום חריכה של בגדיו או כובעו, אף לא נקודה שרופה אחת ואפילו לא מעט פיח.

"אין סיכוי... הפרי הזה..." מלמלתי כשבהיתי בו בהלם, "היה פרי שטן!"

אלה הם הפירות האסורים שנאמר עליהם שהם התגלמותם של שדוני הים.

בין אם זה נכון או לא, אם אתה נוגס אפילו רק ביס קטן, אתה הופך לכלי הקיבול החדש לכוח השטני הזה.

ובתמורה לכוח הזה, מספרים שאלו שאכלו את הפרי שנואים על ידי הים לעולם. במילים אחרות, הם מאבדים לנצח את היכולת לשחות.

מעולם לא ראיתי אותם מלבד בספרים, אומרים שאפילו הפירות הזולים ביותר עולים מחיר בלתי הגיוני של 100,000,000 ברי, ואנחנו בדיוק אכלנו אחד אפילו מבלי לדעת זאת. לא יכולתי לחשוב על הסבר אחר לתופעה שהתרחשה ממש לנגד עיניי.

"זה היה פרי שטן?" אייס שאל כשהוא מתסכל על כף ידו שחזרה לעצמה. "רק רגע! אם זה פרי שטן אז זה אומר שאני לא יכול לשחות יותר?!"

בזמן שהוא אמר זאת, אייס נעמד לפתע והחל לרוץ לכיוון הים שלפנינו.

ללא היסוס קל שבקלים, הוא נכנס אל בין גלי הים הנשברים.

"היי, תראה, דיוס, אני בסדר גמור. זה לא היה באמת פרי שטן."

בזמן שאייס אמר זאת, הוא המשיך קדימה, עמוק יותר אל הגלים.

"זה לא היה פרי שטן. אני בסדר. אני- אההה"...

לפתע ,אייס התמוטט. הוא נראה כמו מריונטה שחתכו לה את החוטים.

"מה אתה עושה?!"

חציתי במהירות את המים אל המקום שבו אייס שקע, ומלא חשיבות עצמית, גררתי אותו בחזרה אל החוף. ואז שמתי לב למשהו.

"נכון, אני... בסדר גמור?..."

בהיתי בגופי בתדהמה ממש כמו שאייס עשה מקודם. לא התלקחתי פתאום ולמרות שהייתי רטוב, עדיין היה לי כוח.

"אני מניח שפרי שטן נותן את כוחו רק למי שאוכל אותו ראשון..."

עכשיו כשהוא היה מחוץ למים, נראה כי כוחו של אייס חזר אליו כשהוא התעורר והחל להשתעל מי ים. כאילו חולשתו קודם לא קרתה בכלל.

"ומה שנשאר זה סתם פרי רגיל עם טעם מגעיל, כנראה."

בזמן שדיברתי, אייס בהה בקצה אצבעו. ואז, כהרף עין, אצבעו החלה לרטוט והפכה ללהבה קטנה.

לבסוף, ידענו שזה היה פרי שטן אמיתי.

"אז זה פרי שטן... אני לא ממש מרגיש שזה אמיתי, אתה יודע..."

אייס התרכז שנית בקצה אצבעו. ואז, הלהבות האדומות שריצדו בעדינות חזרו בהדרגה לצורתן הקודמת. הלהבות כבו ואצבעו הופיעה שוב, בדיוק כפי שהייתה קודם, ללא אף כוויה.

 "הממ... אני מניח שזה זה, אם כך."

לאחר שראיתי שאייס נרגע לגבי כוחותיו, שאלתי, "אתה צריך הסבר טוב יותר על פירות שטן?"

"אמרתי לך כבר, לא? יש לי אח קטן. קוראים לו לופי וגם הוא משתמש פרי שטן. אז אני יודע קצת יותר מרוב האנשים על איך להסתגל לזה. טוב, כשנלחמנו תמיד ניצחתי אותו בכל מקרה."

"איזה סוג של אחים... ואם כבר מדברים על זה, איך הצלחת לנצח משתמש פרי שטן חדש?"

הסיפור שלו קפץ מעניין לעניין ולא הצלחתי בכלל לעקוב אחריו.

"אחי הקטן אכל את פרי הגומי-גומי, אז הוא איש גומי. זה מעניין. כלומר, היד שלו פשוט מתמתחת ככה: בוינג! אתה מבין?"

אייס נראה שמח כשסיפר את הסיפור ומתח את אגרופו בחיקוי של אחיו.

לאייס תמיד הייתה שמחת חיים, אבל כשדיברנו על אחיו הקטן הוא נראה שמח במיוחד. הם היו משפחה ללא קשר דם, אבל אני חושב שבדיוק בזכות זה אחיו הקטן היה יקר לו כל כך. אפילו כשהוא לכוד כאן, באי שומם שנדמה כמו סוף העולם, המחשבות והרגשות הללו למשפחתו לא השתנו.

"להיות תקוע באותו מצב כמו לופי הוא לא דבר רע כל כך, אתה יודע..."

הבעת פניו של אייס הפכה קצת חדה יותר.

"למרות שבאי שומם, ברצינות... אני לא יכול לשחות יותר. אם הסירה הבאה שאבנה תטבע, זהו זה. אני לא אוכל לצאת מפה..."

אייס הביט בידיו. הפעם זו לא הייתה רק אצבעו, אלא כל כף ידו עלתה בלהבות. השמש שקעה, ובכל זאת להבותיו האירו את האי השרוי בחשכה. הוא נראה כמו מדורה. הצללים שלי ושל אייס ריקדו לצלילי הגלים.

אייס שתק כשנעץ את מבטו בלהבות. דאגתו של אייס הייתה טבעית, ברורה מאליה.

הים שונא את אלה שאכלו פרי שטן, והם מאבדים את יכולתם לשחות. ולא רק שהם לא יכולים לשחות כמו אנשים רגילים, אם הם שקועים תחת המים, הם מאבדים את כל הכוח שבגופם תוך רגעים ספורים. כך עובד גופו של אייס עכשיו.

מה בדיוק זה אומר? זה ברור למדי.

זרם מיוחד סבב סביב האי כולו. הוא עבד כמו מלכודת בור ארינמל של הים. כדי לעבור אותו, אייס בנה אינספור סירות כדי להסתער עליו. אפילו אם נזרק מהסירה, הוא יכול היה להחזיק בה ולהמשיך לשחות. אם הסירה טבעה, הוא יכול היה לשחות בחזרה לחוף. כך התנהלו הדברים עד עכשיו. הפעם כבר אין סיכוי שהוא יוכל להמשיך לעשות זאת.

אם הוא יפול לים, כל מה שיהיה ביכולתו לעשות הוא לחכות למוות.

זהו המחיר אותו הוא שילם בתמורה לכוח הלהבות המפתיע שקיבל. למרות שיכול היה אפילו להאיר את הלילה החשוך הזה, הוא לא יכול היה יותר לחצות את הים.

הכוח של אייס לא היה לגרום ללהבות לצאת מתוך ידיו, אלא הכוח להפוך את גופו שלו ללהבות המרצדות בעדינות. שם הפרי שנתן לאייס את היכולת להפוך ללהבות מפצפצות היה 'מרה-מרה-נו-מי' – פרי הלהבה להבה. בעיקרון, אייס למעשה קיבל את היכולת להתגבר על אחד מכוחות הטבע, האש, אבל במקום זאת, בגלל אותו הכוח, הוא נלכד.

גופו יכול היה להפוך ללהבות, ולפלוט להבות בוערות. כוח עצום של עולם הטבע. כל הכוח הזה היה שייך לאייס, נתון לפקודתו. ובכל זאת –

ואז היה לי פרץ השראה.

"אייס! אתה יכול לשלוט בלהבות?"

"הממ? אני בטח אצטרך להתאמן, אבל כנראה שאהיה מסוגל."

אייס הושיט את ידו כמו אקדח, כיוון אותה לים, וירה כדור קטן של אש אל תוך הלילה. כדור האש השאיר אחריו קשת בשמיים, ובמהרה נמוג אל חשכת הלילה.

 "כאילו, אתה יכול פשוט להשתמש בעוצמה של הלהבות? אולי להתאים את הכמות? אתה יכול לשלוט בזה באופן מודע?"

"אני לא ממש בטוח, אבל זה לא בלתי אפשרי... אני חושב."

כששמעתי את תשובתו של אייס, חיוך התפשט על פניי.

"אם כך, ייתכן שנצליח לצאת מכאן."

o-o-o

למחרת התחיל אייס באימונים מיוחדים.

הוא התעטף בלהבות והחל לשרוף דברים. להשתמש בעוצמת הלהבה פשוט בשביל להעיף דברים.

הוא נעץ בחוף החולי המון ענפי עצים והשתמש בהם כמטרות לתרגול חוזר.

בזכות היכולת של אייס להדליק אש, גם ההישרדות שלנו השתפרה. הכישורים שאייס רכש כשגדל בג'ונגל כילד עזרו לנו גם הם לא מעט.

למשל, לחפור בורות כדי למצוא מי תהום, לסנן את המים האלו, ואז להרתיח ולשמור אותם.

ועל ידי צלייה באש של דברים שנראו בלתי אכילים, הם הפכו לאכילים.

גם לא נאלצתי יותר לסבול לילות קרים.

וככה עברו כמה ימים. לאחר זמן קצר, אייס שלט בלהבות בחופשיות.

ובמהרה –

"זה גמור!"

סוף סוף סיימנו לבנות את הסירה. הידיים והבגדים שלנו היו שחורים כזפת בגלל הפחם. הפחם היה שם כי אייס עזר לשרוף את העצים לסירה אחרי האימונים שלו.

פחמון העץ על ידי שריפת פני השטח שלו משפר משמעותית את חוסנו, את עמידותו באש ובמים, או לפחות ככה אני זוכר מיומן מסע שקראתי. אני לא יודע עד כמה זה יעזור, אבל אחרי התהליך העץ אמור להחזיק מעמד טוב יותר מעץ רגיל. ברגע שאייס יוכל ליצור להבות ולשלוט בהן בחופשיות, נוכל להשלים את הסירה.

כך נצליח להשיט את הסירה. מה שנצטרך כדי לפרוץ דרך מלכודת בור הארינמל שבים ולהימלט מהאי, הוא הכוח פשוט לנוע קדימה כנגד זרמי הים החזקים. זה בלתי אפשרי בכוח ידני אפילו של שני אנשים, אך בעזרת הלהבות של אייס אני חושב שנוכל להצליח. ליתר דיוק, בעזרת העוצמה של הלהבות שלו.

"תקשיב. העוצמה של הלהבות, האנרגיה שלהן, תשמש כדי לסובב את הלוח הזה. הוא אמור לדחוף את הסירה קדימה. נתתי לסירה את השם 'סטרייקר'."

"סטרייקר... הדבר הזה עומד לפרוץ דרך הזרמים, הא? בסדר! אם אתה בטוח, אז בוא נעשה מסיבת עזיבה! נאכל היום את כל האוכל שיש לנו!"

"אלה הם מאגרי האוכל שלנו, אז אי אפשר."

"אה, נכון..."

לצדי היו כל האוכל והמים שאספנו כדי להעמיס על הסירה. לקחתי מהערימה שני בקבוקים של מים שאספנו ונתתי אחד מהם לאייס.

"ובכן, אנחנו עוזבים היום."

"בהחלט."

השיניים של אייס בהקו אליי בחיוך רחב. הרמנו כוסית עם בקבוקי המים.

o-o-o

הסירה כאילו החליקה כשהיא שטה על פני הגלים העדינים. עם הלהבות של אייס שבערו נמרצות בתור הכוח המניע שלנו, שטנו מהר יותר מחתירה ידנית ולא היינו צריכים להיות תלויים ברוח, אז הסירה פשוט המשיכה קדימה ללא הפסקה.

התרחקנו מהאי. התרחקנו מצווחות עופות הים. הקבר שחפרנו לשלד נראה כאילו התכווץ לגודל של גרגר חול. ממרחק, האי נראה בדיוק כמו גן עדן יפהפה. השמים היו בהירים והים נצץ.

זה היה מוזר, כי סבלתי שם המון מרעב וצמא, ועדיין הרגשתי מעט חרטה כשעזבתי ככה. לא חשבתי שאזכר בנוסטלגיה באי המוות הזה שאי אפשר להימלט ממנו. אפילו לא הרגשתי ככה כשברחתי מעיר הולדתי, ועדיין...

ואז, כשאייס הסתכל איתי לאחור על האי, הוא אמר ברוגע, "בהתחלה, חשבתי שלמצוא אוצר הכי מהר שאפשר, ולהביס פיראט חזק אחרי פיראט חזק, היה כל מה שהייתי צריך לעשות כדי לבנות לעצמי שם..."

בזמן שהחזיק בכובעו הכתום הבוהק כדי שרוח הים לא תעיף אותו, אייס המשיך בשקט, "אבל טעיתי. אני לא יכול להתפרסם רק מזה. לא משנה כמה יקר ערך יהיה האוצר שאמצא, לא משנה כמה חזקים יהיו הפיראטים שאביס, אם אני לבד, אין לזה שום משמעות..."

"אחרי הכל, השמועה שיש אוצר על האי הייתה רק עוד סתם שמועה שקרית רגילה..."

אייס נע כדי להביט אליי וחייך בחוסר פחד.

"אז מה אתה חושב..." אייס הסתובב אליי והושיט את ידו, "תרצה... להצטרף אליי?"

החזרתי לאייס חיוך חסר פחד.

"אם אני איתך, יש לי הרגשה שאוכל לכתוב סיפור הרפתקאות ממש טוב."

בזאת, אייס ואני לחצנו ידיים בחוזקה.

כשלחצנו ידיים, עברה בי המחשבה שאחיה את שארית חיי למען האיש הזה.

האם הנוסטלגיה שלי כלפי האי הייתה מכיוון שחיי היו מסתיימים שם אילו הייתי ממשיך בדרכי המקורית? ללא ספק זה היה המצב אם אייס לא היה שם.

אך המציאות הייתה שונה.

איכשהו, אני ואייס נפגשנו, אפילו שזה היה מקום שלא היה אמור להיות בו אף אחד שאפשר לפגוש. ואז הוא הציל את חיי. אולי זה היה הגורל שלי, חשבתי.

לחיות למענו, לשרוד למענו, ויום אחד גם למות למענו. חיים ללא חרטות. בעצם זה שפגשתי מישהו שגרם לי לחשוב ככה, ללא ספק הייתי האדם המאושר בעולם.

ככל שהמשכנו להתרחק מהחוף, הגלים הלכו וגבהו בהתמדה.

הגלים ניסו לדחוק את הסירה לאחור, הגלים המתרוממים תקפו את הסירה וגרמו לגוף הסירה לקרקש ולרעוד. אבל הסירה המשיכה קדימה ללא פחד.

"בנסיבות אחרות, אני חושב שיכולנו להיות חברים בגלל מה ששנינו חושבים על אבא שלי", אמר אייס לפתע, מביט היישר קדימה.

"אני אתעלה עליהם! על הגלים, הסופות, אפילו על הגורל. ככה, אני אתעלה אפילו על אבא שלי!"

באותו הרגע, הלהבות של אייס בערו אפילו יותר בחוזקה. הסירה האיצה מעט. רעידותיה התגברו גם הן. נאחזתי נואשות בגוף הסירה.

דוהרת היישר קדימה, חותכת דרך הגלים, היא פרצה כנגד הזרם. חרטומה התרומם מעלה.

ובאותו הרגע –

הסירה זינקה ממלכודת בור הארינמל שבים ועפה אל השמים. איתנו עפו אל השמים רסיסי הגלים, נוצצים כשהם טובלים באור השמש.

הבטתי מעלה אל אייס בעודי נצמד לגוף הסירה. הוא צחק. חזהו נישא בגאון בעודו מביט קדימה, וחיוך תמים על פניו.

ואז אייס דיבר על ההישגים הרחוקים ששמנו לנו למטרה.

"אני אתעלה על... על מלך הפיראטים!"

השמיים היו בהירים. המטרה הייתה הגראנד ליין. בעודנו מסתכלים על הים שלא ניתן להתגבר עליו לבד, רק שנינו בינתיים, במילים אלה נולדו פיראטי ספייד.

פרק 2

מהם הכישורים הדרושים לקפטן?‏
‏ ‏
אני חושב שקפטן צריך להיות מישהו שכולם אוהבים.‏
‏ ‏
במילים אחרות, קפטן צריך להיות כמו השמש, שמאירה את הים החשוך.‏

מישהו שניצב באופן בולט במרכז הקבוצה, שקושר את חבריה יחדיו באופן טבעי למרות ההבדלים בזמן בו הם נולדו, ‏באופן שבו הם גדלו, בערכים או באישיות שלהם. מישהו שאף אחד לא אוהב, ולא אוהב אף אחד בחזרה, לא יכול ‏להיות קפטן.‏
‏ ‏
אייס מתאים באופן מושלם להיות קפטן.‏
‏ ‏
אם מדובר במשיכת אנשים, לאייס יש את זה. אומץ וכריזמה בלבד לא מספיקים כדי למשוך אותם.‏
‏ ‏
כל אותם אנשים שנמשכו אל אייס, הצטרפו בטבעיות לפיראטי ספייד.‏
‏ ‏
‏'פיראטים' הם כמובן פורעי חוק, אבל פיראטי ספייד נחשבו פורעי חוק אפילו בקרב פיראטים אחרים.‏
‏ ‏
אייס אסף אליו אנשים שלא קיבלו אותם בצוותי פיראטים אחרים, או אנשים עובדים רגילים שלא התכוונו מלכתחילה ‏להיות פיראטים. הוא אסף גם כאלו שהצטרפו בטבעיות בזמן מסעותינו כשפגשו באייס, וגם כאלה שהייתה סביבם ‏הילה מסתורית כלשהי.‏
‏ ‏
ככל שהמשכנו את מסענו בגראנד ליין, כשאייס בליבנו, הצוות גדל ביחידים ובזוגות, ובסופו של דבר נאלצנו להשיג ‏ספינה גדולה יותר.‏
‏ ‏
באותו היום ─‏
‏ ‏
o-o-o
‏ ‏
‏"גה, חה חה חה! אייס! אני אוהב אותך, גבר!" צעק איש עם זקן עבות בקול חד כמו חרב.‏
‏ ‏
‏"שתוק!"‏
‏ ‏
בזאת, הבעיטה שלי פגעה בו ישירות בפרצוף. פשוט כך, הוא נבעט החוצה מהספינה.‏
‏ ‏
‏"ה- הבאונטי שלי!"‏
‏ ‏
בעודו מיילל, הוא נפל אל הים, מתיז גל אדיר. דרך אגב, האיש הזה לא היה אחד מפורעי החוק שנמשכו אל אייס. ‏יותר כמו פורעי החוק שרדפו אחריו, כלומר אויבים.‏
‏ ‏
בתור הקפטן של פיראטי ספייד וזה שמנהיג אותנו, לאייס כבר היה באונטי ענק. הבאונטי שלו היה אמור להזהיר ‏אנשים להתרחק ממנו, ובכל זאת היום שוב הייתה הספינה תחת מתקפה.‏
‏ ‏
לידנו הייתה ספינת ציידי ראשים. משם הם באו, בזה אחר זה, עולים על הסיפון שלנו כשהם מרימים את נשקם ‏וצועקים. היו הרבה מהם. פי כמה בדיוק הייתה הקבוצה שלהם גדולה משלנו? היה קשה להבחין מי כאן הפיראטים.‏
‏ ‏
כהרף עין, הסיפון של ספינת פיראטי ספייד הפך לשדה קרב.‏
‏ ‏
אייס, שהיה מטרתם, הוקף מיד על ידי מספר עצום של ציידי ראשים עד למצב שאי אפשר היה לראות אותו יותר. אני ‏נדחקתי לקצה הספינה ורוב אנשי הצוות גם הם הופרדו על ידי מספר האנשים המוגזם של הציידים.‏
‏ ‏
o-o-o
‏ ‏
הכל התחיל כשניגשנו בפזיזות לעזור להם מכיוון שהספינה שלהם נהרסה.‏
‏ ‏
נראה שציידי הראשים השתמשו בטריק הזה כדי לתקוף פיראטים שעברו לידם.‏
‏ ‏
אין אדם ששט בים הרחב שלא יודע כמה זה מפחיד להיתקע בים.‏
‏ ‏
לא משנה מי, אנשים פשוט לא ממשיכים לשוט כשהם רואים ספינה במצב כזה. פשוט לא עושים כזה דבר.‏
‏ ‏
בזמן שכזה, כל פיראט, ולא משנה מה המוניטין שלו, יעצור. או מתוך רחמים או בכוונה לשדוד את הספינה.‏
‏ ‏
במילים אחרות, לא משנה איזה פיראטים עוברים לידם, הם יעצרו מסיבה כזו או אחרת.‏
‏ ‏
זו הייתה המטרה שבשבילה התאספו ציידי הראשים.‏
‏ ‏
בתור טקטיקה, אני חושב שזה רעיון לא רע.‏
‏ ‏
אבל כשמדובר ברצון טוב בין אנשים, לנצל ככה את הרחמים של ימאים עמיתים, האם זה לא הופך אותם ליותר ‏גרועים מפיראטים?‏
‏ ‏
‏"לעזאזל, המנוולים האלה לא יודעים מה זה נימוסים!" בזמן שצעקתי את זה, הרגשתי אוויר לוהט מימיני.‏
‏ ‏
‏"אווה!"‏
‏ ‏
כשהסתובבתי, חרכה אותי אש אדומה בוערת. אחד האויבים לידי הועף בצעקה עלובה. אייס שחרר להבה כשהיכה ‏אותו באגרופו.‏
‏ ‏
‏"אייס! תיזהר קצת! כמעט העלית את המעיל שלי באש!" מחיתי אוטומטית.‏
‏ ‏
‏"סליחה! אבל אתה יודע שהלהבות שלי לא מכוונות לשרוף את הנקאמה שלי!" שמעתי את אייס עונה מרחוק. הוא ‏צחק כשזרועו הימנית עטופה בלהבות מרצדות. זה היה בדיוק כמו שאייס אמר, הלהבות שלו פגעו תמיד רק באויבים ‏והשאירו אותנו ואת הספינה ללא פגע. אייס שיפר בהתמדה את השימוש שלו במרה מרה נו מי.‏
‏ ‏
כבר עכשיו, הטכניקה של אייס, אגרוף האש, הפכה לכינוי שלו.‏
‏ ‏
עם הלהבות הבוהקות האלה, אייס מיהר לאורך רצועת סיפון דקה. לציידי הראשים לא הייתה שום דרך להתמודד עם ‏הלהבות האלה המתעופפות בחופשיות. הספינה הזו שהייתה מוכרת כל כך לאייס, הייתה המגרש שלו. איש לא יכול ‏היה לעצור את אייס.‏
‏ ‏
בעודי מסתכל על גבו של אייס, שמעתי יריית רובה.‏
‏ ‏
הסתובבתי במהירות ומצאתי מאחורי צייד ראשים בודד כורע ומערסל את ידו.‏
‏ ‏
‏"מצטער, סנסיי!"‏
‏ ‏
בעת שאמרתי זאת, בעטתי והפלתי את האיש שמולי. עיניו של הבחור התגלגלו לאחור והוא התעלף, אך ברגע ‏שאיבד את הכרתו, הוא כנראה חשב שעדיף היה לו לחטוף ירייה מאשר את הבעיטה הזו בדיוק עכשיו. אחרי הכל, ‏צלף ירה בו מאי שם כדי להפיל את נשקו מכף ידו.‏
‏ ‏
‏"תיזהר יותר בבקשה, דיוס-סאן." שמעתי אותו קורא ממקום כלשהו באותו הרגע יחד עם יריית רובה נוספת. למרות ‏זאת, לא יכולתי לראות את בעל הקול בשום מקום.‏
‏ ‏
היורה היה איש בשם מיהאר.‏
‏ ‏
זה התחיל בגללי, אבל עכשיו כולם בספינה שלנו קוראים לו "סנסיי".‏
‏ ‏
זה דבר נדיר בקרב מלחים, מישהו שנושא את התואר הלא שייך לכאן, "מורה".‏
‏ ‏
החלום של מיהאר הוא להפליג בים ולהגיע לילדי העולם שלא יכולים לקבל השכלה, אבל, בין אנשי מקצוע או מלחים, ‏הוא תמיד היה הכבשה השחורה והם אף פעם לא קיבלו אותו. היחיד שעודד את החלום שלו, שהוציא אותו לים, היה ‏לא אחר מאשר אייס.‏
‏ ‏
‏"כשיש כל כך הרבה רעש, אני לא יכול לקרוא את הספר שלי בשלווה. נראה שהאורחים החצופים שלנו זקוקים ‏לשיעור קצר. בוא נסיים עם זה מהר, טוב?" בעודו מדבר, נשמע עוד ירי. הפעם היו כמה יריות.‏
‏ ‏
בזאת, קצת הצידה משם, אקדחיהם של ציידי הראשים התחילו לרקד באוויר. וכמו תמיד, אי אפשר היה לראות ממנו ‏דבר וחצי דבר.‏
‏ ‏
בגלל אישיותו הסגורה, מיהאר עזב רק לעיתים רחוקות את פנים הספינה.‏
‏ ‏
הוא לא עזב אפילו כשהגענו לנמל וכולם יצאו לקניות. במקום זאת הוא שמר על הספינה עם ספר ביד, אז קראנו לו ‏גם מיהאר המסתגר.‏
‏ ‏
היה לו מראה אינטליגנטי עם המגבעת והמשקפיים המצוחצחים בקפידה שלו, אך בניגוד לזאת הוא היה די חזק. ‏במיוחד המיומנות שלו לצלוף משום מקום, שאפשר היה באמת לסמוך עליה כשמדובר בשומר של הספינה.‏
‏ ‏
אבל ─‏
‏ ‏
‏"ברצינות, מאיפה בכלל הוא יורה?"‏
‏ ‏
לפעמים אני תוהה לעצמי אם הוא באמת מורה.‏
‏ ‏
o-o-o
‏ ‏
‏"אוהו, איזה אקדח נחמד יש לך שם," שמעתי לפתע, למרות שהיינו באמצע קרב.‏
‏ ‏
‏"האם זה דגם מהנורת' בלו? הוא נדיר. חריטת הגולגולת ממש נחמדה," אמר הבחור בעודו בוחן את האקדח המכוון ‏לעברו.‏
‏ ‏
הוא היה בחור שהתבלט בין כולם כי כל גופו היה מכוסה באביזרים בצורת גולגולת, שנראו כמו הגזמה פראית אפילו ‏בשביל פיראט.‏
‏ ‏
אחד מהנקאמה שלנו, סקאל.‏
‏ ‏
‏"טעם טוב. יש לך טעם טוב."‏
‏ ‏
צייד הראשים היה זה שכיוון את האקדח, ובכל זאת הוא עטה הבעה מבולבלת ששאלה 'למה אתה משבח אותי?'‏
‏ ‏
‏"אבל האם ידעת שהם הפסיקו במהירות לייצר את האקדח הזה? ולמה, אתה שואל?"‏
‏ ‏
כשאמר זאת, סקאל תפס באומץ את האקדח.‏
‏ ‏
‏"מפני שהכדורים נתקעים."‏
‏ ‏
‏"הא? אה, מה?"‏
‏ ‏
ההדק נקש כאשר סאקל לחץ עליו. צייד הראשים נבהל, ובכל זאת לא נורה אף כדור.‏
‏ ‏
‏"לכוון אלי את האקדח הזה, באמת שיש לך טעם טוב."‏
‏ ‏
הדם אזל מפניו של צייד הראשים. באותו הרגע, אגרופו של סקאל ניתך בפניו של הצייד.‏
‏ ‏
‏"היי, הדבר הזה נדיר. אני חושב שאשתמש בו כדי לקשט את החדר שלי."‏
‏ ‏
סקאל עטה חיוך נרגש כשעיניו סרקו את האקדח שנשאר בידו.‏
‏ ‏
כמו מיהאר, גם הוא היה אדם שהשתנה.‏
‏ ‏
סקאל הצהיר על עצמו כאספן בעל שיגעון מצוי לפיראטים.‏
‏ ‏
הוא היה אספן חפצי גולגלות. במילים אחרות, הוא לא היה פיראט מלכתחילה.‏
‏ ‏
הוא כל כך אוהב פיראטים שהוא נתפס פעם מתגנב לספינת פיראטים, ואחרי כן הוא התחיל לחיות כמו תמהוני ‏שעסק בעבודות מזדמנות בין נמל לנמל.‏
‏ ‏
סקאל ביצע מטלות כביכול עבור הרבה פיראטים רק כדי להיות קרוב לדבר האהוב עליו, אבל אייס היה שונה.‏
‏ ‏
אייס הסתמך על הניסיון והידע שסקאל השיג מכל ספינה שבה הוא הפליג ומהנמלים שהוא עצר בהם בכל העולם. ‏לסקאל היו כישורים נסתרים כקצין מודיעין ימי.‏
‏ ‏
מאז שפגש את אייס, הפך סקאל האספן לסקאל קצין המודיעין.‏
‏ ‏
סקאל חש הכרת תודה עמוקה לאייס על כך שהכיר בו ונשבע להפוך לקצין המודיעין הגדול ביותר בעולם ולהיות חבר ‏בפיראטי ספייד של אייס.‏
‏ ‏
למרות שהוא אומר בעצמו שלמרות שהוא קצין מודיעין לפני ולפנים, הוא עדיין לא עושה רושם של פיראט.‏
‏ ‏
‏"לעזאזל… האוסף שלך תמיד עושה לי צמרמורת."‏
‏ ‏
דיברתי עם סקאל בעודו מסוחרר בגלל האקדח, שלל המלחמה שלו.‏
‏ ‏
‏"אנחנו עדיין באמצע קרב, אתה יודע."‏
‏ ‏
‏"הו, מאסטר דיו!"‏
‏ ‏
סקאל הפנה אלי את פניו. ובכן, אני אומר פנים, אבל סקאל מסתיר את פניו מתחת למסיכת גולגולת. כקצין מודיעין, ‏הוא מחשיב אפילו את פניו כפיסת מידע, גם כששום דבר לא קורה.‏
‏ ‏
אני משער שהגענו לאותה מסקנה מתהליכי מחשבה שונים.‏
‏ ‏
בכל מקרה, אף על פי שכנראה הוא דורש מחיר כדי להראות את פניו האמיתיות, אין עדיין אף אחד שמתכוון לשלם ‏עבור זה.‏
‏ ‏
כשאנחנו מקבלים חברים חדשים לספינה, הם תמיד מתלהבים לנחש כיצד נראות הפנים האמיתיות שלנו מתחת ‏למסיכות, אבל הם פשוט לא מצליחים להבחין בנו כשאנחנו מורידים את המסיכה, אני מניח.‏
‏ ‏
בכל אופן, שלושתנו, סקאל, אני ומיהאר, אנחנו המוח האחראי בפיראטי ספייד. במילים אחרות, אנחנו צוות המודיעין.‏
‏ ‏
מכיוון שאייס הוא המנהיג שלנו, פיראטי ספייד פותחים בהרבה קרבות. ובגלל זה, באופן בלתי נמנע אני מדבר עליהם ‏באריכות עם שני חבריי.‏
‏ ‏
‏"בחייך, זה אקדח נדיר. בכל אופן, נראה שהכל בדיוק עומד להיגמר."‏
‏ ‏
סקאל החווה בסנטרו אל מרכז הסיפון.‏
‏ ‏
‏"אנקאי!" (פיקוד להבות)‏
‏ ‏
הלהבות הסתחררו סביב אייס והאויבים הנותרים נשברו.‏
‏ ‏
ברגע שראיתי זאת, השאגות הזועמות נפסקו. הן הוחלפו בגניחותיהם של ציידי הראשים שעלו על ספינתנו.‏
‏ ‏
‏─ זה היה די מהיר יחסית למספר האויבים שעמדנו מולם… חשבתי.‏
‏ ‏
היה הבדל די גדול בין הפינה בה נלחמתי לבד מול מספר לא מבוטל של אויבים לבין הסיפון המרכזי בו נפרשו צוותי ‏הקרב כשהם מתרוצצים סביב מול אייס.‏
‏ ‏
‏"בסדר… אני חושב שבזאת הסתיים הקרב…"‏
‏ ‏
כשהוא מביט סביב בציידי הראשים המובסים, אייס הרים את קולו לדבר.‏
‏ ‏
‏"אתם! קחו את החברים חסרי ההכרה שלכם והסתלקו מכאן!"‏
‏ ‏
ציידי הראשים שבקושי עמדו על רגליהם נאלצו לסגת. ממש ליד אייס, חתול מגזע גדול השמיע נהמה מאיימת, ‏‏"גרררר…"‏
‏ ‏
הנקאמה שלנו קוטאצו*. אגב, אייס נתן לו את שמו.‏

‏[*הערת תרגום: משמעות המילה קוטאצו היא שולחן יפני מסורתי נמוך עם חימום רגליים מתחתיו.]‏
‏ ‏
קוטאצו השונר. אני משער שהוא מין נדיר, אבל אני לא ממש מכיר את הפרטים.‏
‏ ‏
הקשר ביניהם החל באי מסוים בו אייס הציל אותו כשהוא נתפס במלכודת ציידים ונפצע, ופשוט כך, הוא עקב אחרי ‏אייס בחזרה לספינה.‏
‏ ‏
כשהם נפגשו, הוא הפך לפחדן גדול, אך במהלך המסע שלנו הוא החזיר לעצמו לאט לאט את אומץ ליבו.‏
‏ ‏
ככה אנשים הגיעו לספינה של פיראטי ספייד. ככה זה קרה למיהאר, לסקאל, לקוטאצו וכמובן גם לי. הספינה שלנו ‏מלאה באנשים שמצאו סוף סוף מקום להשתייך אליו כשהם פגשו את אייס.‏
‏ ‏
גם גאנריו ארוך-הידיים ואיש הדג וואלאס לא היו שייכים לשום מקום אחר עד שהצטרפו לפיראטי ספייד. אייס לא שפט ‏אנשים לפי גזעם או המראה שלהם. היו דברים חשובים יותר מזה. הוא היה יכול לראות אל תוך ליבם. וכנראה שהוא ‏עשה את זה בלי להיות מודע לכך.‏
‏ ‏
זו הסיבה שאייס משך אליו לא רק פורעי חוק, אלא גם את אלה שנפרדו מעולם פורעי החוק.‏
‏ ‏
אבל עכשיו, פורעי החוק האלה לא נמשכו אל אייס אלא ניסו לתפוס אותו, אבל הם נבהלו מהנהמה הנמוכה של ‏קוטאצו וכשהם הגיעו, זו הייתה כעין תחרות להעיף אותם מהספינה שלנו.‏
‏ ‏
הבחורים חסרי ההכרה, אלה שנשארו בהכרה ונשאו את חבריהם, ואפילו אלה שחזרו להכרתם, כולם ברחו ‏מהספינה במלוא המהירות כשקוטאצו רודף אחריהם.‏
‏ ‏
‏"גרררר… מיאו!"‏
‏ ‏
‏"איזה קול חמוד!" צרח האחרון שבהם כשהם נפלו לים בהבעה בלתי מוסברת. למעשה, בניגוד למראה שלו, כל יללה ‏של קוטאצו מלבד הנהמה שלו הייתה ממש ממש חמודה.‏
‏ ‏
אם מדברים עליו, קוטאצו היה תמיד רגוע ליד אייס מכיוון שהאזור סביבו היה חמים הודות לכוח של המרה מרה נו מי.‏
‏ ‏
כשהתוקפים שלנו נעלמו, קוטאצו נשכב בחבטה על הסיפון שהיה עכשיו פנוי. הוא שפשף את גבו על הסיפון והציג ‏לנו את בטנו. באותו הרגע הוא היה פשוט חתול גדול ומטופש.‏
‏ ‏
כשאניית ציידי הראשים הקרובה אלינו הפליגה משם, המאבק מקודם נראה בלתי מציאותי בשקט שאחרי הסערה. זו ‏הייתה התחושה הפתאומית על סיפון הספינה. זה היה כמו אחרי פסטיבל. כמובן, נראה שאייס הרגיש אותו הדבר.‏
‏ ‏
‏"בסדר, בחורים! בואו נחגוג!"‏
‏ ‏
לשמע קריאתו של אייס, הוציאו אנשי הצוות חביות אלכוהול והגישו ערימות על ערימות של מנות בשר, והפכו מיד את ‏הסיפון השקט לתוסס ומלא חיים.‏
‏ ‏
עם אוכל ואלכוהול ביד, פצחו אנשי הצוות בשירה, הקימו מהומה ונהנו מפסק הזמן שקיבלו.‏
‏ ‏
לא הייתה רוח והגלים היו רגועים.‏
‏ ‏
אבל מזג האוויר בגראנד ליין הוא לא ממש משהו שניתן לחזות.‏
‏ ‏
עכשיו הוא היה רגוע, אבל ברגע הבא ייתכן שיגיעו רוחות בעוצמה של סופה.‏
‏ ‏
זה פשוט סוג כזה של ים.‏
‏ ‏
‏"אחד הבחורים האלה מקודם אמר שהוא אוהב אותך."‏
‏ ‏
עם כוס בירה ביד, שמעתי את אייס עונה מהמקום בו הוא נשען על המעקה.‏
‏ ‏
‏"כנראה מפני שהוא היה מתעשר אם הוא היה יכול לקחת את ראשי," ענה אייס, צוחק. ואז פנה להביט לכיוון אליו ‏ברחו ציידי הראשים קודם לכן.‏
‏ ‏
גם אני הפניתי לשם מבט זהיר. למרות שבדיוק עברנו שם, הים כבר היה מכוסה בערפל סמיך עד כדי כך שאי אפשר ‏היה אפילו לראות את הצללית של ספינתם.‏
‏ ‏
לעזאזל, זה היה ים גחמני.‏
‏ ‏
‏"אתה ממש פופולרי."‏
‏ ‏
‏"בזמן האחרון אנחנו פוגשים רק בחורים כאלה. כל כך מבאס," אייס התלונן, דבר שהוא עשה לעתים רחוקות, בעודו ‏שותה את המשקה שלו. ובכן, בהחלט ראינו עלייה בכמות האנשים שבאים לתקוף אותנו בגלל הבאונטי של אייס. ‏זאת מכיוון שאפילו בהשוואה לפיראטים אחרים באותה רמה כמו של אייס, הבאונטי שלו היה גבוה. לקבל באונטי כל ‏כך גבוה כטירון שעדיין לא הגיע לעולם החדש גורם לו להיראות כמו מטרה ניתנת להשגה.‏
‏ ‏
פשוט שמחנו לראות את הבאונטי של אייס עולה.‏
‏ ‏
ואייס שמח לראות אותנו שמחים.‏
‏ ‏
עם זאת, רק אייס יודע מדוע הוא גבוה מהרגיל.‏
‏ ‏
לא הצוות, לא אלה שרודפים את אייס, ולא אנשי חיל הים שנמצאים בסביבה.‏
‏ ‏
כנראה שאיש אינו יודע.‏
‏ ‏
אייס חזק, כמובן. הוא אפילו משתמש פרי שטן.‏
‏ ‏
והוא הטביע במהירות פיראטים ידועי שם בזה אחר זה. חיל הים לא יכול היה לתפוס אותו. זה היה רק טבעי שהם ‏יחששו ממנו.‏
‏ ‏
אבל האם כל אלה היו הסיבות היחידות שלאייס היה כזה באונטי?‏
‏ ‏
מה בדיוק היה המניע להעניק לאייס באונטי גבוה יותר מאשר אנשים שעשו דברים גרועים ממנו והיה להם יותר ותק ‏מאיתנו?‏
‏ ‏
זה היה המקור לכך. לא יכולתי שלא להרגיש רע בגלל החשאיות הזו.‏
‏ ‏
לא יכולתי להאמין לזה אחרי ששטתי עם אייס כל כך הרבה זמן.‏
‏ ‏
אייס כנראה ידע את האמת.‏
‏ ‏
‏─ רוג'ר.‏
‏ ‏
כשאני מסתכל על כרזת המבוקשים של אייס, אני נזכר בשם הזה.‏
‏ ‏
עם זאת, אייס כנראה לא רוצה, ואסור לו, להודות בכך.‏
‏ ‏
אפילו אם לא ניתן היה לראות זאת, לא יכולתי שלא להבחין בצל הקיום ההוא שרובץ עליו. אף על פי כן אייס חתם את ‏פיו, כך שלא הייתה לי ברירה אלא להעמיד פנים שגם אני לא שם לב לזה.‏
‏ ‏
‏"אה, טוב, אני מניח שכשאוהבים אותך זה עדיף מאשר כששונאים אותך ואז לשנוא אותם בחזרה…" אמרתי כדי ‏להקל מעט על מצב רוחו העגום.‏
‏ ‏
‏"אפילו הממזר ההוא עם הזקן העבות…" עצרתי את הדברים שאמרתי בלי לחשוב.‏
‏ ‏
בדידות הופיעה בעיניו כשהשפיל את מבטו אל הכוס שלו, כמו במעמקים האפלים של קרקעית הים.‏
‏ ‏
הוא לא היה שיכור.‏
‏ ‏
‏"אייס…" היססתי, פותח את פי לומר דבר מה ─‏
‏ ‏
‏"מיאו!" יילל קוטאצו.‏
‏ ‏
ההוללות הרועשת של הצוות נעצרה בבת אחת והספינה נעשתה שקטה. כולם עקבו אחר מבטו של קוטאצו אל ‏המרחק כשהוא נעץ את מבטו ונהם. קוטאצו הסתכל לכיוון הערפל הסמיך שלתוכו נעלמה אוניית ציידי הראשים. ‏כשהסתכלנו לשם, יכולנו לראות צללית של ספינה יחידה מופיעה מתוך הערפל.‏
‏ ‏
‏"מה לעזאזל?… הם חוזרים לסיבוב נוסף?" שאל אייס. אבל הייתה שם יותר מצללית של ספינה אחת בלבד.‏
‏ ‏
מתוך הערפל, הופיעו והתגלו אינספור ספינות. זה היה צי…‏
‏ ‏
‏"חיל הים?!"‏
‏ ‏
סמל השחף חמק ויצא מתוך הערפל.‏
‏ ‏
הוא צויר על המפרשים. זה היה אחד הסמלים ששום פיראט בעולם הזה לא רצה לראות.‏
‏ ‏
מתחתיו, כתובה באותיות ענקיות בהחלט, הופיעה המילה "‏MARINE‏". ואכן, הספינות שהופיעו היו ספינות של חיל ‏הים. הצי המסודר בשורה עורפית אחידה התקדם לעברנו.‏
‏ ‏
‏"זו הספינה של מסמר. מישהו מסוכן מצא אותנו."‏
‏ ‏
סקאל הצביע על הספינה המובילה.‏
‏ ‏
‏"יש שמועות שהמסמר הוא סגן משנה ממש חזק."‏
‏ ‏
‏"זה כינוי, מה? הוא היה קודם נגר ספינות או משהו?…"‏
‏ ‏
בעודי מאזין לשיחתם של סקאל ואייס, חילקתי פקודות לשאר הצוות.‏
‏ ‏
‏"פתחו מרחק!"‏
‏ ‏
ספינת קרב אחת זינקה לפני האחרות. כשהן נעו יחד, נוצר מרווח המוקף בספינות האחרות. ספינת הקרב כבר ‏נכנסה אל המרווח במערך כשהיא פותחת מרחק אט אט משני הצדדים. אבל היא לא הייתה צריכה לעשות זאת.‏
‏ ‏
‏"יש אזור שוניות בקרבת מקום. נראה שאם לא נשנה מסלול, ניכנס אליו. מהירות מלאה ישר קדימה! סנסיי, מפות ‏הים!" נתתי הוראות למיהאר, שהיה כרגיל בספרייה. בעודי נזהר מספינת הקרב שעוקבת ממש מאחורינו, נשארתי ‏על הסיפון וצעדתי הלוך ושוב כדי לשמור את הספינה במסלול.‏
‏ ‏
ואז ─‏
‏ ‏
‏"איזו ספינה נחמדה," אמר קול שלא הכרתי ממש לצדי.‏
‏ ‏
זה היה קול של אישה צעירה. הסתובבתי במהירות, על הסיפון עמדה חיילת יחידה.‏
‏ ‏
וזו לא הייתה סתם חיילת. היא לבשה מעיל לבן המתנופף כמו גלימה עם האותיות ‏正義‏ (צדק) מודפסות על גבו. ‏מעיל כזה לובשים רק אנשי חיל הים שאפשר לקרוא להם קצינים.‏
‏ ‏
‏"מתי לעזאזל היא?!…"‏
‏ ‏
מאיפה היא קפצה, קצינת חיל הים הבודדה הזו שעלתה על הסיפון שלנו?‏
‏ ‏
‏"מצטערת לומר זאת, אבל המסע שלכם מסתיים כאן."‏
‏ ‏
היא הושיטה יד לחרב התלויה על מותניה. על גב ידה הייתה צלקת כווייה איומה.‏
‏ ‏
יריית אקדח ─‏
‏ ‏
‏"המפף."‏
‏ ‏
צלצול מתכתי. משועשעת, היא נחרה בבוז.‏
‏ ‏
מבלי לשנות את הבעתה, היא שלפה את חרבה.‏
‏ ‏
‏"אוי, היא חסמה את זה…" אמר מיהאר משום מקום אחרי רגע של שקט. הכל קרה ברגע. האישה הזאת חסמה את ‏יריית הצלפים של מיהאר בחרבה השלופה.‏
‏ ‏
‏"איזו מפלצת…"‏
‏ ‏
באופן לא מודע צעדתי צעד אחורה.‏
‏ ‏
‏"אדון אייס, זאת מסמר!!!" צרח סקאל לאחר שהפנה את מבטו בגלל יריית האקדח, והבחין בנוכחותה.‏
‏ ‏
‏"הא? הייתי בטוח שמדובר באיזה נגר ותיק ומיומן שרודף אחרינו. למה קוראים לה 'מסמר'?"‏
‏ ‏
‏"כי אומרים שהיא משאירה את הטרף שלה מלא חורים מדויקים כמו מכת פטיש במסמר."‏
‏ ‏
‏"אז זה הקטע שלה." אייס אמר שצעד קדימה, בלי אפילו רעד קל ביותר של פחד.‏
‏ ‏
אייס היה רגוע ושקול. אבל כך גם היא.‏
‏ ‏
בלי להניד עפעף, היא נעצה באייס מבט ישיר בעיניים בעלות רצון ברזל.‏
‏ ‏
‏"אני סגן-משנה איסוקה. אתה אייס אגרוף האש, נכון?" היא הציגה את עצמה בקול חזק. ואז כיוונה את חרבה אל ‏אייס. "אתה עצור."‏
‏ ‏
‏"את…" אייס הביט בה בפנים רציניות באופן נדיר. "יש לך שם של ציפור*, הא?"‏

‏*הערת תרגום: איסוקה ביפנית נשמע כמו מין של ציפור – צלוב-מקור מצוי.‏
‏ ‏
לרגע, האוויר סביבם דמם ─ או לפחות ההרגשה הייתה כאילו זה קרה.‏
‏ ‏
הערתו של אייס לא התאימה לאווירה המתוחה. אולם הקצינה, איסוקה, לא הניעה אף שריר. חרבה נשארה מכוונת ‏בשקט אל אייס.‏
‏ ‏
‏"את באמת יכולה לחתוך אותי עם זה?" אייס שאל, מחייך כמו ילד שובב. ואז, נראה שגופו הבזיק כמו תעתוע. ‏ההבזק היה ההכנה שלו להפוך מיד ללהבות.‏
‏ ‏
כל גופו יכול היה להפוך ללהבות. זה היה הכוח שאייס קיבל מהמרה מרה נו מי.‏
‏ ‏
‏"כרצונך, אני אנקב אותך עד שתתמלא חורים!"‏
‏ ‏
איסוקה נעה עוד לפני שסיימה לדבר. במהירות שלא יכולתי לעקוב אחריה היא הכתה בלהב הדק שלה.‏
‏ ‏
‏"אווה?!"‏
‏ ‏
יכול להיות שזה קרה מפני שהיה יותר מדי כוח מאחורי החרב שלה, אך למרות שאייס הפך ללהבות הוא עדיין נדחף ‏על ידה לאחור.‏
‏ ‏
‏"קפטן אייס!"‏
‏ ‏
‏"חבר'ה, תעזרו לקפטן!"‏
‏ ‏
למרות שהצוות הקיף אותה מיד, איסוקה עדיין הניעה את חרבה בחופשיות. זה היה כאילו הקיף אותה קיר בלתי ‏נראה ללא מרווחים בשום כיוון. נראה שאפילו רק צעד אחד קרוב יותר, ובהבזק של קצה החרב שלה נהייה כולנו ‏מלאים חורים.‏
‏ ‏
איסוקה מסמר. לא משנה איך מסתכלים על זה, נראה שהיא מצדיקה את שמה.‏
‏ ‏
‏"אייס, אל תברח! תפסיק את ההתנגדות חסרת התועלת ובוא בשקט!" איסוקה השתלחה באייס בקול קשוח.‏
‏ ‏
‏"אז אם ההתנגדות לא חסרת תועלת זה בסדר, נכון?" שאל אייס בנימה קלילה, למרות שנדחף לאחור על ידי חרבה ‏של איסוקה.‏
‏ ‏
השניים האלה היו ממש הפכים.‏
‏ ‏
וכאן הבחנתי פתאום שיש משהו מוזר בטקטיקה של איסוקה.‏
‏ ‏
איסוקה הייתה אדם אחד. אנחנו היינו רבים. לשני הצדדים היה גבול לכוחם הפיזי. עם הטקטיקה של איסוקה, בכל ‏מקרה זה ללא ספק יהיה ההפסד שלה. למרות זאת, מדוע האישה הזו עלתה על הספינה שלנו ללא גיבוי? למרות כל ‏הכפופים שהיא הביאה איתה, היא עלתה לספינה שלנו לבד. בהנחה זו, אם היא פשוט ניסתה להרוויח זמן ─‏
‏ ‏
כאשר הסתכלתי סביב, שמתי לב שהיעד של הספינה שלנו כבר היה מוקף בספינות קרב. חשבתי שאנחנו משיגים ‏אותם, אבל האמת היא שהם הקיפו אותנו בהתמדה.‏
‏ ‏
‏─ היא השתמשה בעצמה כפיתיון!‏
‏ ‏
היא עלתה על ספינת אויב לגמרי לבדה בכדי לפתוח מרחק.‏
‏ ‏
למרות סלידתי, הקדשתי לזה את מלוא תשומת ליבי מכיוון שלא הייתה לנו ברירה אלא להתמודד עם הפעולות הללו. ‏אם פרץ קרב בספינה, באופן בלתי נמנע ההיגוי של הספינה נזנח. ואם ספינות קרב אחרות משלימות את הפער ‏הזה…‏
‏ ‏
כשחושבים על זה, כשרק ספינה אחת עוקבת בדיוק מאחורינו, אולי התוכנית הייתה להפנות את תשומת ליבנו רק ‏לאחור.‏
‏ ‏
‏"עכשיו זה נגמר."‏
‏ ‏
איסוקה הדפה שוב את קצה החרב שלה אל אייס. אף על פי כן ─‏
‏ ‏
‏"אווההההה!"‏
‏ ‏
יכולנו לשמוע צרחות מחוץ לספינה שלנו. כמובן, הן לא הגיעו מהספינה שלנו, של פיראטי ספייד, אלא מספינות הקרב ‏שמסביב.‏
‏ ‏
‏"טוב, תראו תראו, נראה שהספקנו בזמן…"‏
‏ ‏
משהו בליבי נרגע. באותו הרגע הגענו למקום שאליו היו מועדות פנינו.‏
‏ ‏
‏"לא שמתם לב לסלעים סביב תחתית הספינה במרדף המשוגע שלכם?" אמרתי ופניתי להביט בספינות הקרב. אחת ‏מספינות הקרב שהקיפו את הספינה שלנו נטתה באופן ניכר לצד אחד.‏
‏ ‏
זה היה אזור של שוניות.‏
‏ ‏
אם נכנסתם לאזור כזה מבלי לשים לב, הגלים יכו את ספינתכם בסלעים ולא תוכלו לנווט. אם מזלכם רע, ייפתח חור ‏בתחתית הספינה ותטבעו. נראה שזה מה שקרה לספינת הקרב שלפני.‏
‏ ‏
מלכתחילה היה ברור שמטרתם הייתה להקיף אותנו באוניות הקרב. מעולם לא חשבתי שהקצינה המפקדת תעלה ‏על הספינה שלנו בעצמה ותילחם בנו, אבל העניין הוא שגם אם הם רצו להקיף אותנו, ההימור הכי טוב שלנו היה ‏לגרום למצב שבו הם פשוט לא יוכלו לעשות זאת. בגלל זה בחרתי במקום הזה כמטרה שלנו. חשבתי שנמלט מהם ‏מבלי שיקיפו אותנו אם נצליח לחמוק דרך הפרצה שבאזור השוניות.‏
‏ ‏
הם הגבירו את מהירותם, ובעוצמה כזאת, הם ככל הנראה נתקעו בסלעים החדים. הנזק שנגרם לספינת הקרב ‏נראה חמור. בעת שצפיתי, הנטייה שלה הלכה והחמירה.‏
‏ ‏
אנשים וחביות נפלו מהספינה הנוטה.‏
‏ ‏
הגלים באזור השוניות היו סוערים. בגלל כל הסלעים, הגלים נשברו זה על זה באופן אקראי.‏
‏ ‏
בנוסף, הסלעים שטופי הגלים כולם היו חדים, כך שאם מסתערים בחוסר זהירות, לא יוצאים משם ללא פגע.‏
‏ ‏
‏"באמת שהיה עדיף לכם אם הייתם שמים לב לסלעים ומפסיקים לרדוף אחרינו…"‏
‏ ‏
חיילי חיל הים שנפלו היו נתונים לחסדי הגלים. מקום כזה הוא קשה אפילו לשחיינים טובים.‏
‏ ‏
בזאת, איסוקה הכניסה את חרבה לנדן וצעדה אל דופן הספינה.‏
‏ ‏
‏"מה זה? את בורחת?"‏
‏ ‏
‏"אידיוט, אני הולכת להציל אותם!" השיבה איסוקה לטיפשותו של אייס.‏
‏ ‏
באומרה זאת, היא קפצה בלי היסוס אל בין הגלים הלבנים המקציפים.‏
‏ ‏
נשענו מעל המעקה וצפינו בהתקדמות שלה.‏
‏ ‏
איסוקה שחתה, אפילו לא מתרגשת מהגלים הפראיים. ואז היא הושיטה את ידה אל פקודיה הטובעים. היא עזרה ‏להם להיצמד לחביות וללוחות צפים.‏
‏ ‏
‏"איזו אישה מדהימה."‏
‏ ‏
סקאל שרק בהתפעלות.‏
‏ ‏
אבל הגלים חסרי הרחמים היו חזקים. אפילו איסוקה הייתה נתונה לחסדי הגלים העזים. אינספור גלים שטפו מעל ‏לראשה. מכיוון שהיא חילקה כל דבר צף כסיוע לכל פקודיה, עד מהרה לא נשאר דבר עבורה.‏
‏ ‏
אייס נעץ מבט בדמותה של איסוקה. ואז ─‏
‏ ‏
הוא השליך אליה בשקט גלגל הצלה.‏
‏ ‏
בעיניים עיקשות, היא נעצה מבט בספינת פיראטי ספייד, באייס.‏
‏ ‏
‏"למה הצלת אותי?!" היא צעקה בקול רם עד כדי גיחוך.‏
‏ ‏
‏"מי יודע," השיב אייס בפסקנות, והפנה לה עורף.‏
‏ ‏
‏"אגרוף האש! אני בהחלט אעצור אותך בפעם הבאה! אגרום לך להתחרט על שהצלת אותי!"‏
‏ ‏
הספינה שלנו המשיכה קדימה בזמן ששמענו את איסוקה צועקת.‏
‏ ‏
‏"היא אדם טוב…" לחש אייס כשעברנו בחזרה מסביב לאזור השוניות.‏
‏ ‏
קצינה מפקדת שהעדיפה ללא היסוס להציל את פקודיה בעצמה.‏
‏ ‏
אם חושבים על זה כך, אני מניח שהיא הייתה "אדם טוב" בדיוק כמו שאייס אמר. תוכנית הקרב שלה הייתה לעלות ‏על ספינת אויב לגמרי לבדה ולהרוויח זמן, לא רק מפני שהיא הייתה החזקה ביותר, אלא אולי מפני שזה סוג האדם ‏שהיא הייתה.‏
‏ ‏
עם זאת ─‏
‏ ‏
‏"רק מלחשוב על איך האישה המפחידה הזאת תרדוף אחרינו מעכשיו, בא לי לבכות…" אמרתי באנחה.‏
‏ ‏
‏"אבל זה עדיף על ההוא עם הזקן העבות, לא?"‏
‏ ‏
‏"טוב, אני מניח שכן… פשוט הוא רודף אחרינו כבר כל כך הרבה זמן…"‏
‏ ‏
בזאת, אייס ואני הבטנו זה בזה וצחקנו.‏
‏ ‏
‏"טוב, מה דעתכם להמשיך את המסיבה? הרימו כוסית!"‏
‏ ‏
לשמע הפקודה האחת הזו של אייס, המסיבה התחדשה.‏

(הפרק האחרון יתורגם בהמשך)

תיהנו!

Demon asta

10/07/2019

הקישור לא עובד

PortgasDMor

11/07/2019

צוטט: Demon asta

הקישור לא עובד

לבקשת ההנהלה הקישור הוחלף בפרק עצמו (תחת ספוילר).

די אנימה

12/09/2019

יש לך את זה בכל שפה?

PortgasDMor

12/09/2019

צוטט: די אנימה

יש לך את זה בכל שפה?

מה זאת אומרת בכל שפה? תרגמתי את זה מתרגום לאנגלית. הקישור מופיע בפתיחה מעל התמונה בתור קרדיט. פשוט הוא לא פעיל, כי אסור בפורום להכניס קישורים כאלה. אבל אתה יכול לעשות העתק-הדבק לשורת הכתובת ולמצוא את התרגום לאנגלית שתרגמתי ממנו.

PortgasDMor

27/11/2019

הוספתי את פרק 2 של הנובל של אייס. קריאה מהנה!