VVizard

31/10/2018

 זה משהו קטן שהתחלתי לכתוב. אין לזה ממש עלילה (אם אני לא אהיה עצלנית זה עתיד להיות ספר, ולכן העלילה המרכזית עוד לא הגיעה)

יש בפנים תיאורים קצת מגעילים של דם. הקריאה על אחריותכם בלבד~

[למרות שזה לא כזה נורא]

"אז, טאליס, ספרי לנו על עצמך. שמעתי שאת היית זמרת ממש מפורסמת בלהקה של רוק כבד עם כלי נגינה מאוד.. מוזרים" המראיין שלי, מר פוג'ו שאל, וחייך למצלמה. הייתי תקועה בראיון הזה לטלוויזיה בזמן שכל החברים שלי כנראה נלחמים עכשיו, בטח צוחקים עליי. כבר הרצתי בראש שלי איך הם עומדים לצפות בראיון שלי, בזמן שהם אוכלים פופקורן ונקרעים מצחוק. "אההה, כן." חייכתי את החיוך המקסים שלי, החיוך הכנוע שלי. "ואיך זה מסתדר עם העבודה שלך בארמון המלוכה של אדון השאול?" מר פוג'ו שואל ואז מעביר לכרטיסיה הבאה שלו, שכנראה כתובה עליה עוד אחת מהשאלות החתרניות שלו. "האדון מבין וכמובן שמתחשב בחזרות שלי" הנדתי את ראשי למטה, קדה קידה קטנה עם הראש ואז חזרתי להביט במר פוג'י, מנסה לזכור איך הוא נראה מקרוב. "ומה הוא עושה אם יש משהו חשוב שאת צריכה להיות שם, נגיד איזושהי ישיבה חשובה או דיון?" הוא זז במקום שלו, ואני הזזתי את השיער שלי למאחורי האוזן הטיפונת מחודדת שלי. "אז הוא מתקשר ואני ישר מגיעה." כמעט דיקלמתי את זה, הרגשתי את הטעם של המילים על הלשון, אפילו אני יכלתי להאמין לזה לשנייה. אני אולי אחת מהגנרלים של האדון, אבל הוא יודע שכשאני לא בטירה הוא לא צריך לחפש אותי. במיוחד לא עם הטלפון הזה של בני האדם, כשהיד שלי מכוסה בדם זה לא קולט את המגע. "אם כך, אני רגוע" מר פוג'י העניק למצלמה חיוך נדיב "תודה שהיית איתנו היום, טאליס. האם תוכלי להיפרד מאיתנו לשלום עם הקול של יוקיטורה, הדמות שכולם אוהבים מהמשחק החדש שיצא לפני חמישה חודשים?"

לקחתי נשימה עמוקה ודימיינתי שאני מדברת מהצד האחורי של הפה שלי, מאמצת קול ממש חמוד "תודה רבה שהייתם איתנו, צופים יקרים" חייכתי למצלמה ואז הבטתי במר פוג'ו שהמשיך לחייך, עד ששמעתי את ה'סיימנו' שגרם לי לנשום לרווחה. "זה היה ריאיון נהדר" מר פוג'י אמר והנהנתי "תודה רבה שהזמנתם אותי לכאן" הודיתי לכולם "תסלחו לי, אבל אני קצת ממהרת, עוד מעט מתחילה לי משמרת בארמון" חייכתי במבוכה ועשיתי כאילו אני בודקת את הטלפון שלי.

>>טאל, את בסדר?

אני חייב שתבואי דחוף לדירה שלנו. את יודעת למה. חזרנו.

אינד.

לקחתי את התיק שלי ויצאתי משם במהרה, העקבים שלי משמיעים קולות נקישה חזקים על רצפת הפרקט בעודי ממהרת לכיוון היציאה. עדיין הרגשתי רע על מה שאמרתי בריאיון, ואני יודעת שבמשמרת הבאה האדון עומד לצחוק עליי, שאני מסתירה את זה בבושה.

כלומר, באמת צריך שיהיה לפחות גנרל אחד בארמון, אבל יש עשרה גנרלים, 5 ערפדים ו-5 שדים, ולרוב אחרים מחפים עליי כשאני עסוקה כמו עכשיו.

אחרי שיצאתי מהבניין קיללתי על הקור המקפיא ששרר ברחוב. זה מצחיק שבני האדם אומרים כל הזמן שחם בגיהנום ונעים בגן עדן. הם לא יודעים כמה הם טועים. סידרתי את הצעיף סביב הצוואר שלי במהירות וכמעט רצתי לעבר הדירה שלי, שלנו, ופתחתי את הדלת עם המפתח, הרגשתי שכמעט הוצאתי אותה מהמקום. מולי, בסלון, ארבעה גברים היו לבושים בברדסים שחורים שמכסים את השיער שלהם אז לא יכלתי לזהות אותם, למרות שידעתי מי הם. הם המשפחה שלי. החמישי שכב על הספה, הוא היה בלי חולצה, והחזה שלו היה פתוח, הצלעות השבורות שלו יצאו מהחזה, הפנים שלו היו בוהקות מזיעה והעיניים שלו היו צבועות באדום. השיער שלו אסוף בצמה ארוכה שהרבה קצוות שיער מבצבצות ממנה. השיניים שלו היו מחודדות, כמו של רוב השדים, והוא לחש לשאר הגברים שניסו לטפל בו, אותם אחים שלו. "וינטרליין" אינדיגו אמר. זיהיתי את הקול שלו, קול עמוק וצלול. הוא הוריד את הברדס שלו, והשיער הכחול כהה שלו התפזר לאורך גבו. זרקתי את התיק שלי על הרצפה ורצתי לקומה השנייה של הדירה, נכנסת לשירותים ולוקחת את התיק עזרה ראשונה שלנו, וכמעט נפלתי במדרגות מהמהירות. הרגשתי את העיניים שלי נהפכות לאדומות והתיישבתי על הברכיים שלי ובחנתי את הפציעה. "ייקח לזה זמן להחלים, אד." אדוארד הושיט יד אחת לעברי ואחזתי בה "אינד, אני חייבת שתביא לי מגבת. כל הדם הזה עוד ימשוך ערפדים." הוא הנהן והלך. "איך... היה?" הקול של אדוארד רעד וליטפתי את הלחיים הרכות שלו עם היד השנייה שלי "הוא היה בסדר, אבל זה לא משנה, מר מחתרת." צחקקתי, רק בשביל לתת לו תחושה שהכל בסדר, למרות שזה לא היה. הוא דימם וכל שנייה הוא מאבד יותר ויותר דם. אבל כמונו, היצורים של העולם הבא, זה לא היה קריטי כמו לבני האדם. הגוף שלו יכול לחדש את עצמו אם הוא ידאג ויטפל בו נכון, ואם הוא לא ידאג לזה כמו שצריך, הגוף שלו יגדל לא כמו שצריך. ואף אחד לא רוצה שהגוף שלו יגדל לא כמו שצריך – כי סופם של רוב השדים האלה הוא בצינוק, שם הם יבלו את חייהם בתור מאמללי הנשמות הרעות של בני האדם. וזאת עבודה די משעממת. אינדיגו הביא לי שלוש מגבות שחורות וספגתי בעזרתן את הדם מהחזה של אדוארד, ואחרי כמה זמן של צרחות מלאות באימה ומגבת שהייתה טחובה בפה של אדוארד בשביל שהשכנים לא ישמעו, אדוארד ישן על הספה, שהייתה מטונפת בדם, אבל זה לא הפריע לאף אחד כל עוד הוא אחרי זה. "בואו אני אכין לכם משהו לאכול, אתם נראית כמו זכרים רעבים במיוחד" צחקקתי והלכתי לכיוון המטבח. פתחתי את המקרר והוצאתי כמה קופסאות, פתחתי אותן וזרקתי את התכולה שלהן לסיר גדול וחיממתי אותו בעזרת להבה גדולה שיצרתי מהאצבע שלי. בזמן שחיממתי את האוכל, הם הוציאו צלחות והתיישבו סביב השולחן העגול. "זה נראה כאילו הקרב גמר אותכם. חשבתי ששדים אמורים להיות חזקים יותר מערפדים" קרצתי ואז נתתי לכל אחד רבע מנזיד, והם ישר התחילו לאכול עם הידיים עם הציפורניים השחורות והארוכות שלהם, כמו שמקובל אצל השדים. "יש לנו דיירת חדשה שהצטרפה אלינו לדירה, וינ" דנטה אמר וחתך חתיכת בשר גדולה עם הפיגיון שתמיד נמצא עליו, גלוי או סמוי. כל האחים שלי השתמשו בשם המשפחה שלי, כי פעם הצהרתי שאני לא אוהבת את השם הפרטי שלי אבל אם זה מה שההורים שלי קבעו בשבילי אז אני לא עומדת לשנות את זה. העיניים של דנטה היו בצבע מנטה, כמעט לבנות. היה אפשר לטעות שהוא ערפד, וזה הוביל לכך שהוא היה מומחה בערפדים. הוא ידע כמעט הכל על התרבות וההתנהגות שלהם, וזה רק בגלל שכך הוא יוכל להשתלב בחברה שלהם יותר טוב, בתור מרגל או חוקר. נאנחתי והבטתי לעבר הסלון, רואה את החזה של אדוארד עולה ויורד באיטיות מתחת לשמיכות העבות שכיסו אותו. "המטרה שלנו הייתה למצוא את ארגנטה, אבל מצאנו רק שרידים שלו. הערפדים ידעו איך לעשות את העבודה כמו שצריך. אחרי שהאימא של המשפחה השאירה את מר ארגנטה לשמור על הילדה שלהם כי היא לא החלימה טוב מתאונת עבודה שקרתה לה בארמון, עכשיו גם האבא של המשפחה מצטרף אליה בצינוק. ופשוט לא יכלנו להשאיר את הבת שלהם לבד, אחרי שהאדון טיפל בה במשך חודש כי אבא שלה נעדר, אז לקחנו אותה תחתנו. היא כרגע ישנה בחדר האורחים" דנטה הזיז את ראשו לכיוון חדר האורחים שהיה בקומת הכניסה של הדירה. זה היה חדר לבן וריק שהייתה בו רק מיטה זוגית וארון בצבע חום כהה גדול, ולרוב הוא היה החדר שינה של דנטה, בגלל שהוא לא הירבה לישון בבית כי היו לו המון עבודות מחוץ לבית. "היא בת חמש" דנטה הוסיף ואז חזר לאכול. אינדיגו הביט בי במבט שנתן לי תחושה לא טובה. היה מין שקט כזה, כאילו הם ציפו שאני אגיב בצורה מסויימת, או שלא הגבתי לפי איך שהם ציפו. "אה, ואתם חושבים שאני עומדת לטפל בה, כי אתם זכרים עם אגו נפוח?" שילבתי את ידיי וצחקתי, והרגשתי שהעיניים האדומות שלי נרגעות לאט לאט, וחוזרות לצבע האפור הרגיל שלהן. "יותר ציפינו שאת נקבה ולכן את תדעי איך לטפל בנקבות אחרות" דנטה חיקה את הקול שלי ואז השאר צחקקו. "כי אינדיגו לא מוכן להיות האימא המטפלת שלנו יותר" דנטה הוסיף ואז אינדיגו הסמיק קצת וגלגל את עיניו. אינדיגו הוא הדמות המטפלת של כולנו, והוא דואג לנו בקשר לכל דבר, ותמיד כל השאר צוחקים על זה שאינדיגו הוא האבא שלהם ואני האימא. ליטפתי את הראש של אינדיגו. השיער שלו היה כל כך רך ונעים למגע. הוא מבין היחידים מכל השדים שיש לו שיער שהוא לא במצב שחור. "מגיע לו קצת חופש, הוא דואג לכם יותר מדי" חייכתי והנחתי את הראש שלי על הראש שלו, דבר שהיה אפשרי רק בגלל שהוא יושב על כיסא, כי הוא גבוה ממני בהרבה, כמו כל השדים. שמעתי דפיקה בדלת "תנוחו אתם, אני אלך לראות מי זה" אמרתי, למרות שכל הבנים כבר התחילו להזיז את הכיסא בשביל לקום. אינדיגו רחרח את האוויר והעיניים שלו זהרו באדום "זה ריח של ערפד, וינטרליין." הוא אחז בידי וחייכתי "זה בסדר, אף אחד לא יתקוף דירה של ערפדים במיוחד לא אחת שיש בה שישה ערפדים, ואחת מהם גנרלית בצבא של העולם התחתון" הוא עזב אותי "לכו להתקלח בבית מרחצאות או משהו כזה, גם אם אין לכם כוח." חייכתי והלכתי לדלת ופתחתי אותה בשביל לראות חריץ קטן.

זה אכן היה ערפד, יושיטו, עוד אחד מהגנרלים. הוא היה לבוש במעיל ויקטוריאני לבן, מכנסיים שחורים צמודים אך אלגנטיים ומגפיים עם עקב גבוה ודק, דבר שאפיין את החברה הגבוה של הערפדים והשדים. החלק התחתון של הפנים שלו היה מכוסה בצעיף גדול ועבה בצבע קרם, שהיה ניגוד לעור הלבן-חרסינה שלו, שהיה טיפה אדמדם מהקור בלחיים ובאף והעיניים האפורות שלו. השיער הלבן שלו זרם על הבגדים שלו והרבה קצוות יצאו משתי הצמות הארוכות שהגיעו עד למותניו, ונראו כמו נחל שזורם על הר. "טאליס, החלפתי אותך עד עכשיו ועכשיו נגמרה המשמרת שלי" הלחיים שלו טיפונת נהיו אדומות יותר והוא סידר את הצעיף שלו גבוה יותר, שיכסה גם את הקצה של האף שלו. "רציתי להגיד לך תודה" הוא הושיט לי זר פרחים אדומים והביט ברצפה במבוכה. "זאת הייתה משמרת נהדרת, נהניתי מכל רגע" העיניים שלו זהרו לשנייה בלבן ואז הפסיקו. הוא בטח הריח את הדם של אדוארד. יכלתי לראות בעיניים שלו שחוט המחשבה נאבד לו. לקחתי את הפרחים והרחתי אותם. "תודה" לחשתי והוא קד באיטיות ואז הסתובב "נתראה אחרי זה, טאליס" הוא קרץ והלך לדרכו ונכנסתי חזרה לדירה, מנסה לפענח מה קרה עכשיו. הרי שדים וערפדים תמיד בריב. אנחנו לא מסתדרים בכלל, עד שזה מגיע למועצה ולארמון של אדון העולם התחתון. מולו אנחנו תמיד מסתדרים, וזה לא כי אנחנו צבועים, הוא מודע לחוסר ההסכמה שיש ביננו על הרבה דברים, פשוט אנחנו מסכימים על אותם דברים כשזה נוגע בבני האדם.

הוא לא... ניסה לפרלטט איתי. כאילו, זה חוק לא כתוב. שד וערפד לא יכולים להיות ביחד, בכלל. זה אפילו מוזר שהוא נמצא בשכונה הזאת. זאת שכונה של שדים. המטבח היה ריק משדים, שכנראה הלכו לחדרים שלהם להתארגן ליציאה לבית המרחצאות. הוצאתי אגרטל וסידרתי את הפרחים בו. היו להם ריח מתוק ממש. שמעתי את הגברים מדברים, כנראה שהם ירדו בקרוב, והלכתי לבדוק מה עם אדוארד. הנשימה שלו הייתה איטית, אך יציבה, וזה נראה כאילו הגוף שלו כבר מטפל בעצמו כמו שצריך. העצמות נשברו, לא התכופפו או משהו כזה, אז לא היה צריך לטפל יותר מדי בדברים, ואין סיבה לדאוג שזה לא יגדל כמו שצריך.

החבורה ירדה למטה והלכה לכיוון הדלת, כמו מין עדר כזה של גברים. "אל תהיו שם יותר מדי זמן, אני מחכה לכם פה עד שתחזרו" היה ברור שהם לא ממש הקשיבו לי. בית המרחצאות זה המקום שבו מדברים על הכל ונהנים. זה כמו זמן מגבש כזה. אינדיגו הנהן אליי ואז סגר אחריו את הדלת ונעל.

החלטתי לבקר את הדיירת החדשה שלנו שישנה בחדר של דנטה. היא בהחלט הייתה נראית קטנה. אני לא ממש מתעסקת בילדים, אז לא יכלתי להעריך מה זה אומר כשאומרים לי שהיא בת חמש. היא הייתה מכורבלת בשמיכת פרווה של דנטה והשיער השחור שלה גלש על הכרית. נאנחתי ונשענתי על הדלת והבטתי בה ישנה במשך כמה דקות. זה לא נראה כאילו היה לה סיוטים, כך הנחתי, אלא אם כן ילדים עובדים אחרת ממבוגרים.

Tal Senpai

31/10/2018

איי ארוך

טוב השיר שאני שומע ברקע מפריע לי אבל אני יקרא:)

The Archangel Michael

31/10/2018

כל הכבוד. כך צריך, כמה שיותר תוכן בספר עושה אותו טוב יותר.

בנוגע לספר: שאפו על ההשקעה שלך! די מעניין... אני ממליץ לך לא לפרסם כאן תוכן כמו עלילה של ספר שאת רוצה להמציא בעתיד שלך, ועכשיו אני אגיד לך למה. 

תלחצו על הספויילר~

חוץ מזה, אני מבין אותך.

בהצלחה!

למה...? טיפ, מדוע ובקצרה...
טיפ: לעולם, אבל לעולם אל תפרסמי כאן עלילה של ספר או סרט שאת רוצה להמציא בעתידך. 
מדוע?: יש ברחבי ספין המון משתמשים 20k  לפחות. - כתיבת עלילה של ספר או סרט שלך כאן יכולה לגרום למישהו מרחבי האתר לקחת לך את הרעיון של כל התוכן שכתבת לנו כאן ופשוט מאוד ליצור מזה ספר... 
בקצרה: עדיף לחשוב לפני שמפרסמים כל דבר.

VVizard

31/10/2018

אני יודעת, זה קטע שאפילו לא מתחיל את העלילה הראשית, אפילו לא החצי של ההקדמה, אז סתם רציתי לשמוע חוות דעת~

תודה בכל מקרה :)

Lucifer

01/11/2018

את כותבת את המילה "עשרה" ואז כותבת 5. 
את לא יכולה לקפוץ ממספר כתוב למספר לא כתוב. 
היית צריכה לכתוב: "עשרה גנרים, חמישה ערפדים וחמישה שדים,"
בנוסף שהפיסוק שלך לא משהו. כמו במשפט הפתיחה. 
"אז, טאליס, ספרי לנו על עצמך. שמעתי שאת היית זמרת ממש מפורסמת בלהקה של רוק כבד עם כלי נגינה מאוד.. מוזרים" המראיין שלי, מר פוג'ו שאל, וחייך למצלמה.

האדם שמדבר פה הוא המראיין, מראיין לא מהסס בדברים שהוא אומר, הוא אומר את הדברים בנינוחות וברוגע. מה שאומר שיש יותר מדיי פסיקים במשפט שהוא אומר, אני הייתי כותב את זה יותר ככה:
"אז טאליס, ספרי לנו על עצמך. שמעתי שהיית זמרת ממש מפורסמת בלהקה של רוק כבד עם כלי נגינה מאוד.. מוזרים." המראיין שלי מר פוג'ו שאל וחייך למצלמה. 
הפסיקים המרובים בסוף באמת לא נחוצים. 
בנוסף לזה שהכתיבה במשפט מאוד צולעת.. דבר ראשון, מראיינים לא משתמשים במילה "אז." ולא משתמשים במילה "את" ואז "היית". אל תשכחי שהם מדברים בשפה גבוהה מהממוצע. והמילה "ממש" במשפט משווה לו רושם מעט ילדותי.
יש הרבה על מה לעבוד, בכללי נחמד, הנושא לא היה נראה לטעמי בכל אופן.

Demiurge

01/11/2018

דגש על "קטן"