Lucifer

12/09/2018

לא רבים באתר הזה כותבים ספרים. ומהמעט שכותבים, לא רבים יודעים לכתוב בצורה אשר מעוררת רגש כלשהו בלב. זכורים לי כמה סיפורים שפורסמו באתר זה שלאחר שקראתי אותם הייתה לי בחילה וסחרחורת.
אך אין מה לשפוט, מכיוון שאנשים אלו כותבים אך ורק בשביל התחביב ותו לא. ולא יודעים מהי כתיבה אמיתית, אשר במהלכה גופך רועד ואתה מתחבר עם הדמויות ונהיה כאחד.
הפוסט הזה אינו פונה לסוג הראשון של אנשים, אלו שלא כותבים ספרים. הוא גם לא פונה לאלו שכותבים ספרים בתור תחביב.
הוא פונה אל האנשים אשר אוהבים לקרוא באמת ובתמים ושכותבים, מחשבותיהם נודדות לחלוטין לעולם אחר. לעולם שהם יצרו ובנו במו כפיהם בזעה וביגיעה רבה.
הסוג האחרון הוא הסוג אשר אליו תמיד ארכוש כבוד וסוג הסופרים הללו, אלו הסופרים אשר ספריהם הם כורד חממה במרכז עשבים שוטים. 

האם אי פעם, במשך חייכם, שמעתם שיר אשר הרגשתם שאילו סיפרכם היה משחק ואילו במשחק הייתה מתנגנת מוזיקת רקע, מנגינה זו, או שיר זה, היו מושלמים לספר?
מכיוון שאני מרגיש שהסיום של התקפת הטיטאנים עונה שלישית הוא מתאר את הספר שלי בצורה מושלמת. או לפחות ההתחלה שלו.
תכתבו את תשובותיכם בתגובות למטה.

מלכת האופל

12/09/2018

כל דמות שאני כותבת עליה היא חלק מימני וחלק מהנשמה שלי. אני משקיעה שעות מהלב שלי על הדמויות שלי

 

Yosarin senpai

12/09/2018

אני לא יודעת אם הכתיבה שלי באמת טובה כמו שאתה כתבת, אבל אני יודעת שהיא חלק מהנשמה שלי ושאני חולמת להוציא ספר לאור.

אני ממש מכירה את ההרגשה. לפעמיים גם קורה לי הפוך; שיר ששמעתי לא מזמן מתאים לספר שאני קוראת (הפעם האחרונה שזה קרה הייתה עם "היינו שקרנים" והשיר "ווילד פינקס" של אליסיה קרה) לפעמיים אני רוצה לכתוב לקורא בתחילת הספר שכדאי לו לשמוע את השיר ברקע.

PortgasDMor

12/09/2018

אין לי מושג אם אני עומדת בקריטריונים שלך, בחלוקה הזאת לכותבים אמיתיים או חובבים. מעולם לא התיימרתי להיות סופרת, אני בראש ובראשונה מתרגמת, בלב ובנשמה וגם בתור מקצוע. גם הסיפור בהמשכים שאני כותבת פה הוא בכלל פאנפיק - הדמות הראשית בכלל לא שלי, אלא של אייצ'ירו אודה, היוצר של וואן פיס. אבל הדמות שמספרת את הסיפור לא רק שהיא חלק ממני, היא אפילו נושאת את שמי, והמון חלקים ממנה הם אני, כמו שאני באמת או כמו שהייתי רוצה להיות אילו---
בכלל, הכתיבה אצלי היא רק השלב האחרון. אני רוקמת את הסיפור בדימיון בכל פעם שאני לבד, כשהמוח שלי פנוי מהמציאות האמיתית שלי, ותמיד כל לילה לפני השינה. זה ממש כאילו אני חיה במציאות דימיונית מקבילה.
שיר שמתאים בול לפאנפיק שלי? עדיין לא מצאתי. למרות שבפאנפיק על דמות מסיפור אחר שכתבתי לפני כמה שנים מצאתי אפילו כמה שירים שמתאימים בדיוק לדמות (גם היא לא שלי, אלא של הסופרת המקורית).

Lucifer

12/09/2018

צוטט: PortgasDMor

אין לי מושג אם אני עומדת בקריטריונים שלך, בחלוקה הזאת לכותבים אמיתיים או חובבים. מעולם לא התיימרתי להיות סופרת, אני בראש ובראשונה מתרגמת, בלב ובנשמה וגם בתור מקצוע. גם הסיפור בהמשכים שאני כותבת פה הוא בכלל פאנפיק - הדמות הראשית בכלל לא שלי, אלא של אייצ'ירו אודה, היוצר של וואן פיס. אבל הדמות שמספרת את הסיפור לא רק שהיא חלק ממני, היא אפילו נושאת את שמי, והמון חלקים ממנה הם אני, כמו שאני באמת או כמו שהייתי רוצה להיות אילו---
בכלל, הכתיבה אצלי היא רק השלב האחרון. אני רוקמת את הסיפור בדימיון בכל פעם שאני לבד, כשהמוח שלי פנוי מהמציאות האמיתית שלי, ותמיד כל לילה לפני השינה. זה ממש כאילו אני חיה במציאות דימיונית מקבילה.
שיר שמתאים בול לפאנפיק שלי? עדיין לא מצאתי. למרות שבפאנפיק על דמות מסיפור אחר שכתבתי לפני כמה שנים מצאתי אפילו כמה שירים שמתאימים בדיוק לדמות (גם היא לא שלי, אלא של הסופרת המקורית).

אם השפה שאת משתמשת בה והתיאורים משתווים לדימיון שלך, אז גם אם את לא כותבת את הספר ברצינות, בשבילי את סופרת יוצאת מן הכלל.
מכיוון שסופר אמיתי יכול להפוך כל סיפור שנותנים לו לזהב. 

PortgasDMor

12/09/2018

צוטט: Lucifer

אם השפה שאת משתמשת בה והתיאורים משתווים לדימיון שלך, אז גם אם את לא כותבת את הספר ברצינות, בשבילי את סופרת יוצאת מן הכלל.
מכיוון שסופר אמיתי יכול להפוך כל סיפור שנותנים לו לזהב. 

תודה :)
מבחינת שפה אין אצלי הנחות. בתיאורים אני משתדלת, אבל לפעמים מגלה ששכחתי לכתוב איזה פרט שדימיינתי. אם אני יכולה אני מכניסה אותו לפרק הבא.
האמת היא שהתחלתי לכתוב רק כדי להביע ולפרוק את כל המחשבות והדימיונות שלי. כשהתחלתי לפרסם את הפאנפיק לא תיארתי לעצמי כמה קוראים יהיו לי כאן שחלקם אפילו מתחננים לעוד פרק ועוד פרק. אז אולי זאת ההזדמנות להגיד תודה לכל מי ששותף למסע שלי להציל את אייס ולהחזיר אותו לוואן פיס :)

Yosarin senpai

12/09/2018

צוטט: PortgasDMor

תודה :)
מבחינת שפה אין אצלי הנחות. בתיאורים אני משתדלת, אבל לפעמים מגלה ששכחתי לכתוב איזה פרט שדימיינתי. אם אני יכולה אני מכניסה אותו לפרק הבא.
האמת היא שהתחלתי לכתוב רק כדי להביע ולפרוק את כל המחשבות והדימיונות שלי. כשהתחלתי לפרסם את הפאנפיק לא תיארתי לעצמי כמה קוראים יהיו לי כאן שחלקם אפילו מתחננים לעוד פרק ועוד פרק. אז אולי זאת ההזדמנות להגיד תודה לכל מי ששותף למסע שלי להציל את אייס ולהחזיר אותו לוואן פיס :)

איפה את מפרסמת את הפנפיק שלך?

PortgasDMor

12/09/2018

צוטט: ריין

איפה את מפרסמת את הפנפיק שלך?

כאן בפורום כתיבה.

Lucifer

12/09/2018

צוטט: PortgasDMor

תודה :)
מבחינת שפה אין אצלי הנחות. בתיאורים אני משתדלת, אבל לפעמים מגלה ששכחתי לכתוב איזה פרט שדימיינתי. אם אני יכולה אני מכניסה אותו לפרק הבא.
האמת היא שהתחלתי לכתוב רק כדי להביע ולפרוק את כל המחשבות והדימיונות שלי. כשהתחלתי לפרסם את הפאנפיק לא תיארתי לעצמי כמה קוראים יהיו לי כאן שחלקם אפילו מתחננים לעוד פרק ועוד פרק. אז אולי זאת ההזדמנות להגיד תודה לכל מי ששותף למסע שלי להציל את אייס ולהחזיר אותו לוואן פיס :)

תיאור טוב הוא לא בהכרח הרבה תיאורים. למען האמת זה רחוק מזה.
תיאור טוב זה תיאור ברור שמעביר את מה שאת מדמיינת בצורה מושלמת לדף. לפעמים לא צריך לתת את כל מה שאת מדמיינת כי בספרים הקסם הוא לתת למוח שלך ליצור את המראות.

Yosarin senpai

12/09/2018

צוטט: Lucifer

תיאור טוב הוא לא בהכרח הרבה תיאורים. למען האמת זה רחוק מזה.
תיאור טוב זה תיאור ברור שמעביר את מה שאת מדמיינת בצורה מושלמת לדף. לפעמים לא צריך לתת את כל מה שאת מדמיינת כי בספרים הקסם הוא לתת למוח שלך ליצור את המראות.

התאורים הטובים ביותר אלו התאורים שמשתלבים בכתיבה עצמה. למשל אם אני משחקת בנקודות מבט, אז חלק מהכיף זה להראות איך הם מתארים את הדמויות האחרות. למשל כשעשיתי נער קפדן ומסודר הוא תיאר את אחותו הקטנה כ"לא מסודרת." וכשעברתי לאחותה הסנובית, היא התלוננה משהו בסגנון, "בשביל מה יש לי אחות קטנה אם היא מתלבשת כמו הומלסית? מטפסת על העצים כמו ילד וקורעת את הבגדים שלה... שלא לדבר על השיער הג'ינג'י הפרוע הזה. אבל אני מקנאת בצבע העיינים שלה, למה היא זכתה בעיניים ירוקות יפות, ואילו אני תקועה עם חום בוצי ומגעיל?" (זה היה מנוסך הרבה יותר טוב, אבל אין לי כח לפתוח עכשיו את הסיפור).
תמיד עדיף לשים את התאורים בתחילת הסיפור, אבל השאלה היא האם עושים את זה בצורה אגבית ("עייניה הכחולות הסתכלו עלי בהתנשאות"), או צורה מאוד ברורה ומסודרת. אני מניחה שכולם מכירים את הקלישאה של לתאר את הגיבור הסתכל במראה או על תמונה ישנה.

זה לא ממש קשור לדיון, אבל התחשק לי לחפור (ברשותכם:joy:)

Lucifer

12/09/2018

צוטט: ריין

התאורים הטובים ביותר אלו התאורים שמשתלבים בכתיבה עצמה. למשל אם אני משחקת בנקודות מבט, אז חלק מהכיף זה להראות איך הם מתארים את הדמויות האחרות. למשל כשעשיתי נער קפדן ומסודר הוא תיאר את אחותו הקטנה כ"לא מסודרת." וכשעברתי לאחותה הסנובית, היא התלוננה משהו בסגנון, "בשביל מה יש לי אחות קטנה אם היא מתלבשת כמו הומלסית? מטפסת על העצים כמו ילד וקורעת את הבגדים שלה... שלא לדבר על השיער הג'ינג'י הפרוע הזה. אבל אני מקנאת בצבע העיינים שלה, למה היא זכתה בעיניים ירוקות יפות, ואילו אני תקועה עם חום בוצי ומגעיל?" (זה היה מנוסך הרבה יותר טוב, אבל אין לי כח לפתוח עכשיו את הסיפור).
תמיד עדיף לשים את התאורים בתחילת הסיפור, אבל השאלה היא האם עושים את זה בצורה אגבית ("עייניה הכחולות הסתכלו עלי בהתנשאות"), או צורה מאוד ברורה ומסודרת. אני מניחה שכולם מכירים את הקלישאה של לתאר את הגיבור הסתכל במראה או על תמונה ישנה.

זה לא ממש קשור לדיון, אבל התחשק לי לחפור (ברשותכם:joy:)

מה שאת מדברת עליו הוא נקודות מבט. דבר מאוד בסיסי. 
למרות שלא תמיד מחליפים נקודות מבט. לפעמים הדבר הזה אפילו פוגע בעלילה. 

Yosarin senpai

12/09/2018

צוטט: Lucifer

מה שאת מדברת עליו הוא נקודות מבט. דבר מאוד בסיסי. 
למרות שלא תמיד מחליפים נקודות מבט. לפעמים הדבר הזה אפילו פוגע בעלילה. 

ההתחלה הייתה יותר נקודות מבט, השאר היה תאורים בכללי. בגלל שהתחלתי עם הרצף של נקודת מבט אז המשכתי כך (קצת מתוך הרגל). באותה מידה אני יכולה לומר "איידן הסתכל במראה, השיער הפרוע שלו קפץ כרגיל, וההשתקפות שלו נעצה בו מהט חודר" או "איידן הוא נער עם שיער שחור קופצני ועם עיניים אפורות חודרות"

Lucifer

12/09/2018

צוטט: ריין

ההתחלה הייתה יותר נקודות מבט, השאר היה תאורים בכללי. בגלל שהתחלתי עם הרצף של נקודת מבט אז המשכתי כך (קצת מתוך הרגל). באותה מידה אני יכולה לומר "איידן הסתכל במראה, השיער הפרוע שלו קפף כרגיל, וההשתקפות שלו נעצה בו מהט חודר" או "איידן היה נער עם שיער שחור קופצני ועם עיניים אפורות חודרות"

היה הופך את הסיפור שלך ללשון עבר.
המשפט אמור להיות: איידן הוא נער עם שיער שחור קופצני ועיניו אפורות וחודרות. 

Yosarin senpai

12/09/2018

צוטט: Lucifer

היה הופך את הסיפור שלך ללשון עבר.
המשפט אמור להיות: איידן הוא נער עם שיער שחור קופצני ועיניו אפורות וחודרות. 

תודה על התיקון

lihitrisomy21itachi

12/09/2018

לא הבנתי את הקשר של הפסקה הראשונה לשנייה. בפסקה הראשונה אתה יורד על כישורי הכתיבה של המשתמשים (אם להיות כנה,אתה די צודק. רוב הסיפורים שקראתי באתר היו מגוכחים להפליא) ובשנייה אתה שואל שאלה (שעד עכשיו רק משתמשת אחת ענתה עליה).

לשאלתך:

 

puma161~

12/09/2018

שכחת את האנשים שכותבים כתחביב ועדיין משקיעים בזה את כל כולם~

המ. אני מקווה שאני לא נכללת באחת הקבוצות שדיי ירדת עליהן (למרות שאני כן כותבת בתור תחביב, אבל משקיעה מעל ומעבר). אני לא ממש יודעת איך אני אמורה להגיב כאן, אם לומר את האמת.

אני מוצאת את עצמי צוחקת המון בזמן שאני כותבת ורוצה לזרוק את הדמויות שלי מצוק מכמה שהן דפוקות לפעמים. בפעמים אחרות אני כותבת משהו, קוראת אותו מחדש ואז בוהה שעה במסך ותוהה לעצמי מה לעזאזל עשיתי כאן, כי או שזה מעלה בי רצון לבכות, או לדפוק את הראש בקיר מכמה שזה רע ולא מביע את מה שרציתי. אז אני בוכה עם הדמויות שלי (מטאפורית, אבל כמו שציינת - רעד ועצב ויגון וכו'), אני צוחקת איתן, אני אחוזת אימה יחד איתן כי גם לי אין שום מושג מה עומד לקרות עד שזה קורה.

ולשאלתך - כן, קרה לי כמה פעמים. יש שיר אחד שמצאתי שמתאר בצורה מושלמת סיטואציות שונות בשלושה סיפורים שכתבתי, בכל אחד מהם דרך מקרה אחר. השיר הוא Darkest part ושכחתי של מי.

שיר אחר הוא change the way you kiss me של example והוא הגיע להיות שיר נושא בסיפור שאני כותבת עכשיו. זה מצחיק אותי כי לקחתי אותו לכיוון שונה בתכלית.

חוץ משני אלה. הסאונדטרק של ווסטוורלד, וכל מנגינה מלכותית אפלה אחרת לצורך העניין, מתאימות לאווירה של פרויקט שאני ממש בעיצומו. 

Lucifer

12/09/2018

צוטט: puma161~

שכחת את האנשים שכותבים כתחביב ועדיין משקיעים בזה את כל כולם~

המ. אני מקווה שאני לא נכללת באחת הקבוצות שדיי ירדת עליהן (למרות שאני כן כותבת בתור תחביב, אבל משקיעה מעל ומעבר). אני לא ממש יודעת איך אני אמורה להגיב כאן, אם לומר את האמת.

אני מוצאת את עצמי צוחקת המון בזמן שאני כותבת ורוצה לזרוק את הדמויות שלי מצוק מכמה שהן דפוקות לפעמים. בפעמים אחרות אני כותבת משהו, קוראת אותו מחדש ואז בוהה שעה במסך ותוהה לעצמי מה לעזאזל עשיתי כאן, כי או שזה מעלה בי רצון לבכות, או לדפוק את הראש בקיר מכמה שזה רע ולא מביע את מה שרציתי. אז אני בוכה עם הדמויות שלי (מטאפורית, אבל כמו שציינת - רעד ועצב ויגון וכו'), אני צוחקת איתן, אני אחוזת אימה יחד איתן כי גם לי אין שום מושג מה עומד לקרות עד שזה קורה.

ולשאלתך - כן, קרה לי כמה פעמים. יש שיר אחד שמצאתי שמתאר בצורה מושלמת סיטואציות שונות בשלושה סיפורים שכתבתי, בכל אחד מהם דרך מקרה אחר. השיר הוא Darkest part ושכחתי של מי.

שיר אחר הוא change the way you kiss me של example והוא הגיע להיות שיר נושא בסיפור שאני כותבת עכשיו. זה מצחיק אותי כי לקחתי אותו לכיוון שונה בתכלית.

חוץ משני אלה. הסאונדטרק של ווסטוורלד, וכל מנגינה מלכותית אפלה אחרת לצורך העניין, מתאימות לאווירה של פרויקט שאני ממש בעיצומו. 

כשאני מתכוון כותב כתחביב אני מתכוון לאלו שכותבים וחצי צוחקים על הכתיבה. או כותבים לתחרויות ואפילו לא מנסים. 
זה לא משנה אם את כותבת כתחביב או כעבודה, רוב הסופרים כתבו את הספרים שלהם כתחביב בלבד. גם אני כותב את הספפר שלי רק כשיש לי זמן ורק בזמני הפנוי.
בעיני פירוש ההגדרה, "כתיבה חובבנית", היא כתיבה מזלזלת.