MrsJapan

15/12/2017

 

2tdw8y6.png

"כשאתה חי את כל חייך למען מישהו אחר, איך תדע מי אתה?"

פרדריק בקמן | בריט מארי הייתה כאן (Britt Marie was here) | יצא ב2014 | בעברית: 2017 | משוודית: יעל צובארי | הוצאת ידיעות ספרים | 360 עמודים

לפרדרריק בקמן יש שלושה ספרים שתורגמו לעברית – "איש ושמו אובה", "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" ו"בריט מארי הייתה כאן", שעליו, בעיקר, התכנסנו כדי לדבר היום, אף שיהיה זה עוול לכתוב עליו ביקורת ולא לדבר, אפילו מעט, על הרקע הספרותי. אזהיר מראש – יכול להיות שיהיו פה מעט ספוילרים לספרו "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה".

בספר "סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה" מוזכרת בריט-מארי שלנו מעט, בעיקר כזקנה קטנונית וטרחנית שאנחנו לא אמורים לאהוב, לפחות לא בהתחלה. כבר שם אנחנו נחשפים, מעט, למערכת היחסים המעוותת של בריט-מארי ובעלה, קנט. בתמונה שמוצגת לנו, קנט הוא אדם יהיר, מעצבן, שתלטן ומאוד לא סימפתי. בריט-מארי היא הכוח התומך שלו, עקרת בית אובססיבית לסדר וחוקים, שתמיד-תמיד מסכימה עם בעלה. אחרי שנחשפנו אל הזוג הזה ולרקע שלהם, בואו נעבור לתקציר של הספר שעליו הביקורת הזו.

 

"בריט-מארי הייתה כאן" מדבר על, כמו שאפשר להבין, בריט-מארי. בריט-מארי היא אישה מבוגרת בת 63 שמעולם לא השלימה את השכלתה וחיה כעקרת בית בארבעים השנים האחרונות. נשמע מוכר? כן, זוהי בריט-מארי מספרו האחר של בקמן. אנסה שלא לגזול מכם התענוג בליקוט הפרטים הקטנים אחד אחר השני, ולכן אגיד רק זאת – לאחר שגילתה, לבסוף, שקנט בגד בה והיא כבר לא מסוגלת להכחיש זאת, היא מורידה את טבעת הנישואים ונוסעת לעיר קטנה, שם היא מקבלת עבודה זמנית בעיירה סמוכה בשם בורג. ושם הכל מתחיל...

 

בריט-מארי היא רק דוגמה אחת מיני רבות לדמויות מעולות, אף על פי שהיא זו שעוברת את השינוי הגדול מכולם. פרדריק בקמן מתאר לפנינו עיירה שלמה שסובלת מהמשבר הכלכלי שאילץ אותה להצטמצם – הפיצרייה, הדואר, המוסך, המרכול, ונראה לי שעוד כמה מקומות מוצאים את עצמם נדחקים לבניין קטן שמהווה את המרכז של העיירה. בריט-מארי מתערה במקום, ונחשפת לאהבה הגדולה של אנשי העיירה: כדורגל.

ובמעין סימן, מאטפורה כמעט בלתי מורגשת, כשבריט-מארי נכנסת לליבם של אנשי העיירה, היא הופכת למאמנת הכדורגל של קבוצת הכדורגל הכושלת של בורג, שאף אחד לא רוצה לאמן. "סימנים" שכאלה הם סימן ההיכר של הספר – ביטוי שמופיע בשנית או בשלישית צובר משמעות עמוקה שמשפיעה על כל הספר, או הדמות.

שם מתחיל סיפור אנושי יפיפה, שנתווה אט אט בידי סופר שאפשר לומר עליו הרבה, אבל הוא יודע לכתוב על אנשים. אומנם יש שיטענו שהדמויות שלו מופרכות מדי, אבל אני לא יכולה להסכים עם טענה כזאת. יש בדמויות שלו חן נסתר, חן אנושי, ויהיה לכם מאוד קשה לשנוא אותן. לדוגמה, בריט-מארי עצמה – לכאורה אישה מוזרה ומיושנת להחריד עם אובססיה קשה לניקיון ולכללים ופחד משתק מכך שישכחו אותה, שהופכת לאט לאט לאחת הדמויות היפות שקראתי עליהן לאחרונה – וזה לא בגלל שהיא הופכת לאדם פתוח וחובב בלגן. השינויים בה קטנים, מזעריים במידה מתסכלת לעיתים. ובכל זאת, אי אפשר שלא לאהוב אותה בסופו של דבר- היא כמו מוזיקה קלאסית, כמו שוקולד מריר. כשאתה מתרגל לטעם, אתה מבין עד כמה זה מדהים.

הספר מעביר כמה מסרים, חשובים מעין כמוהם. אחד מהם מומחש בציטוט שבתחילת הביקורת – אם אתה חי למען מישהו אחר, אתה מאבד את עצמך. תהיה עצמך. זה פשוט לא שווה את זה אחרת.

כמובן, לא הכל ורוד. הספר סובל מכמה חסרונות שמאפיינים את בקמן – לעיתים קרובות, הספר מתמקד על רגעים ודמויות משניות לא מעניינות, מה שגורם למעין "מריחה" של הספר שהיה אפשר בהחלט לקצץ ממנו כמה וכמה חלקים. כמו כן, למרות מה שאמרתי קודם, אף על פי שרוב הדמויות אנושיות, יש כמה וכמה שעברו שינוי אופי קיצוני מדי או לא אמין. זה פגע קצת בספר, וחבל, כי זו דווקא הנקודה החזקה שלו. 

לא ארצה לעשות לכם ספוילרים לסוף הספר, כך שאסכם את הביקורת – אם אתם חובבי סלייס אוף לייף ומסוגלים להעריך אנושיות, לא תרצו לפספס את הפנינה הזו בים של ספרי זבל.

ולסיכום, מספר תובנות בנושא כדורגל מהספר -

מי שאוהד את ליברפול, יודע שתמיד אפשר לעשות מהפך, גם כשהמצב נואש.

מי שאוהד את אוסטן וילה אוהד אותם כי אף אחד אחר לא.

מי שאוהד את טוטנאהם, יודע שהם תמיד מקבלים יותר ממה שהם יכולים לתת בחזרה.

מי שאוהד את מנצ'סטר יונייטד יודע שהם ניצחו כל כך הרבה, שהם כבר חושבים שמגיע להם.

אז את מי אתם אוהדים?

מילת האפיקומן: לחילוני