רוצים להשתתף בפעילויות כיפיות?
- לחצו כאן בשביל עוד פרטים

Elementary

27/10/2017


9im2wc6.png


שם: כתם דיו - האיזמרגד
שם הכותבת: Elementary
פאנדום: הארי פוטר.
ויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג .

במקור זה היה מיועד להיות פיקפורום (מבוסס על אנשים מכאן, ככה שאם מישהו רוצה שהוסיף את שמו הוא מוזמן), בלי קשר העלילה לא מתרכזת בהארי פוטר, אלה בדמויות מקוריות שלי ובקו עלילה שונה לגמרי מזה שכיוונה אליו ג'יי קיי רולינג, פשוט הדמויות שלי מבוססת על העולם שלה - למה הכוונה? - שאתם עשויים להיתקל פה באיזכורים הנוגעים לקסם, מקומות ואולי דמות שולית או שתיים, אבל על קצה המזלג ולא מעבר. 

הפרקים עתידיים להתפרסם פעם בשבוע (פרט למקרים בהם הרגיש ספונטנית ואפרסם אפילו פעמיים) והסיווג שלהם מתאים לכל הגילאים (במידה והסיווג יעלה בפרקים מסוימים אני אציין זאת בתחילת הפרק).

מקווה שתאהבו, קריאה נעימה^^

ריכוז פרקים שפורסמו:
O
 פרולוג
O פרק 1
O פרק מעבר
O פרק 2
O פרק מעבר
O פרק 3
O פרק 4
O פרק 5
O פרק 6
O פרק 7
O פרק 8
O פרק 9

~~~

פרולוג


גשם. הוא צעד באישון ליל בעוד הגשם מצליף בגבו, לא סתם גשם - אלא מבול, מטר זלעפות רועש ורועם, אך הוא ידע שאסור לו לעצור. הוא ידע שעליו להגיע ליעד למרות השמיים, שהיו אפרוריים כמצבת מת והרוח, שהייתה קרירה כנשמת הרוע. צמרמורת עברה בגבו בשעה שעבר בין כותלי המקום, בסמטה החשוכה והאיומה מכל - סמטת נוקטרון. 
בימי עלומיו נהגו להזהירו הוריו על המקום ולספר לו על מעללי הסימטה בחסות קרני האפלה, אך הוא כבר לא היה ילד. הוא גם לא היה נער, הוא היה אדם בוגר ואחראי, והוא ידע את אשר מוטל עליו.
הוא היה חייב להביא את הצרור ליעד ויהי מה. הגשם התחזק ורעם הדהד ברקע, כאילו מזהיר אותו וקורא לו לעצור. אך הוא לא עצר, כי אם המשיך לגשש את דרכו באפלה. הוא ידע שלא נותר לו זמן רב. כוחו אזל והייתה לו רק תקווה ומשימה שטרם הושלמה, משימה העטופה בחלום שהיה קמוץ בידו, שעליו הייתה חותמת שם. השם ש…"אקספליארמוס!" קרא לפתע קול מהדממה.
הוא לא הספיק לומר ולו מילה ולא הספיק להשתמש בשרביטו, שהיה שלוף בדרך קבע עקב הרגל ישן. אור לבן הבליח את הדממה. לא היה זה ברק. היה זה האור, האור שהסיר מידיו את השרביט. 
לאחריו הגיע אור הדממה, קרן השלווה הירוקה, שעטפה אותו והסירה מעליו את המשימה. הדף נשמט מידו הקמוצה אל האדמה וצנח אל תוך שלולית דמעות העולם על מר גורלו של הבלדר ועל הפתק שאיבד את דרכו. משהגיע הפתק אל האדמה הדיו שעליו החל להתאדות ולשנות את צורתו ובכך השם שעליו הפך לשם אחר, לשם זר.
האשמאי השחור, שהיה עטוף כפפות משי, הרים בדממה את הפתק. הוא השליך פטיש על הקרקע והתעתק מהמקום, מותיר את השליח שוכב על אפר - כר החלום.

___________

* בימי עלומיו - בצעירותו (כשהיה ילד).
* צרור - (במקרה הזה) מקבץ מסמכים.
* בלדר - שליח.
* אשמאי - האשם.
* אפר - שדה מרעה, אחו.

 

SHAY-TOHAMI

27/10/2017

אוקי זה נשמע ממש טוב מחכה לסיפור !!!!

puma161~

27/10/2017

אז... הוא מת, כאילו? נחמד מאוד~

את כותבת מאוד יפה, בהצלחה לך!

Elementary

28/10/2017

פרק 1

 

When it gets cold outside and you got nobody to love
You'll understand what I mean when I say
There's no way we're goanna give up
 

"ופה אפשר לראות את ארמון הנוטרים, יש האומרים שהמכשפה מאיה עצמה כישפה את המקום הזה תוך כדי נזיפה באחד הניצבים שהוצבו שמה לשם הגנתו מפני אנשי ה....."
סיפר מדריך הטיולים בעצלתיים, קולו היבש והצרוד שהזכיר מנוע ישן גבר על שירתה של להקת maroon 5 ואילץ את דן להוריד את אוזניות הסוני הלבנות. דן שנא דברים רבים : שיעורי בית ואנשים רועשים אך יותר מכל - דן שנא טיולים, הוא שנא את הימים האלו בשנה בהם כל המשפחה שלו נהגה להתאגד יחד ולצאת לטיול לימודי ברחבי העולם. 
טיול בו הוא חייב היה להיות תקוע מול החלון ליד אחיו מכור ה- "לאט מי איט 3" או בשפה פשוטה יותר "טמג'וצי צרפתי" [אותו הצעצוע חסר הכפתורים שנשבר תוך שלושה - ארבעה ימים]. 
רוב הטיולים אליהם יצאו דן ובני משפחתו הסתכמו בדרך כלל בבהייה בקערות שבורות, עמידה בתצפיות נטושות וגולת הכותרת הבלתי נשכחת – ארמונו הפתוח למחצה של אחד המלכים, שמסיבה כזו או אחרת ניצב לרוב לצד אטרקציה מרגשת אליה לא היה שום סיכוי שבעולם שהם יכנסו,תענוג אמיתי, הצטער בליבו דן ושב להביט מבעד לחלון, זרם של אנשים מכובדים למראה עשה את דרכו במעלה הרחוב לצד האוטובוס, כמלווה אותו ברגעיו האחרונים לפני הגרדום. השיעממון האיום, אך משעבר האוטובוס את הארמון השני ברציפות הרגיש דן שהטיול הולך להשתנות. 
משהו במזג האוויר הנעים והמדרכות המצוחצחות היה טוב מדי, משהו לא קשורה, קבע דן והזדקף בכיסאו, מבעד לענני קולו הצרוד של המדריך והמון האנשים, יכול היה דן להבחין ביעדם, "סקוואר וואסט” פארק, דן קיווה בכל ליבו שהוא לא פספס את ארוחת הבוקר שלו לחינם ושפירוש שם תחנתם קשור לאטרקציה מרגשת, גן חיות, אפילו חנות חרסינה, כל דבר רק לא גן, התפלל דן בליבו אך שלטי הרחוב ומדריך הטיולים החרש בליבו כבר קבעו את שלהם ולדן לא נותר דבר לעשות פרט ל-לקבל את מר הגזרה ולקוות שמבול בלתי צפוי ישיב אותם למלונם - בו אולי יוכל לעשות משהו מעניין.
"אל תשאירו שום דבר באוטובוס," המליץ מדריך הטיולים, וגזל מדן את תקוותיו. "אנחנו לא נחזור אליו, לפחות לא בזמן הקרוב." הוסיף המרדיך בקריצה, לקח את תיקו ובין רגע עמד זקוף קומה מחוץ לאוטבוס לצד שער שחור מברזל שהיה מעוטר בחיות עתיקות יומין עם קרני שדים וכנפי מלאכים.
מעולה !, עשיתי את כל הדרך מהחדר שלי עד לכאן כדי לראות חזיר עם כנפיים בפארק עם שיחים, פשוט תענוג, יכולתי לשתול קקטוס במקום ולאכול ארוחת בוקר. 
הרהר דן בליבו בכעס ואסף את אוזניותיו לכיסו בתקווה שיוכל להשלים את פזמון השיר אם יתרחק ולו במעט מקולו הצרוד של המדריך. 
"אתה מרגיש את רוח הטיול ?" הקפיצה אותו אימו ממקומו, שוכחת כהרגלה את העובדה שהטיול בשבילו הוא על תקן עונש ותו לא יותר מזה, "היי, תראה את השער, זה חזי-" שאלה בהרמת גבה, אך מהשהבחינה במדריך הטיולים הצטמצמו עיניה ומבט מאיים עלה על פניה "שיואו הקרפד הזה, קדימה, קדימה, בוא נצא, מהר כדי שלא נלך לאיבוד הוא שוב בורח לנו" האיצה בו אימו ודחפה אותו קלות אל היציאה.
"בטח.." רטן דן "מיד" הוסיף במרירות, עזב את המדרגה האחרונה ובעט קלות בפחית קולה שעמדה קודם לכן לצד המדרכה. הוא יכול היה להרגיש במבטה של אימו עוקב אחר הפחית במהלך דרכה אל תעלת הביוב. פשוט פיצוץ, חשב דן באדישות. פשוט פיצוץ.
"אני מקווה שעכברושי בריטן יסתפקו במה שנותר בפחית," אמרה אימו ואיששה את מחשבותיו.
"עזבי, אלה לא העכברושים שלנו, העכברושים הללו צנונים אחד – אחד, תביאי להם כאפ אופ טי וטור של הדיילי ניוז והם ילחצו לך את היד בתודה." התלוצץ אביו כהה השיער בשעה שירד אחרי אימו מהאוטובוס, בדרך כלל הוא היה אדם מכובד מאוד ורציני שלבקש ממנו עזרה בשיעורי התנ"ך היה כמו לקבל הזמנה לביקור במוזיאון – ארוך, משעמם ומייגע. אך מסיבה כזו או אחרת שחמקה לא פעם מעיניו של דן, תמיד בטיולים נהג אביו להשאיר בביתו את החליפה והמבט הרציני ולהשתעשע עימם כאילו היה נער נלהב בטיול שנתי. דן גיחך לאור התהייה כיצד היה אביהם כשהיה בגילם. זיכרון ישן הציף את דן וחיוך פשט על פניו משנזכר בתמונה ישנה אותה ראה בביתו של סבו כמה שנים קודם לכן, בתמונה הוא ראה את אביו כשזה היה בגילו, לבוש בתחפושת מוזרה במיוחד של גי'רפה עם כתמים ירוקים, אולי הוא לא נולד בן שלושים למרות הכול, חשב בליבו.
"אני מניחה שאתה מומחה לדבר." אמרה אימו של דן והחזירה אותו מזיכרונותיו, חיוך שובב ריצד על פניה.
"אחרי הפעם בה עקבנו אחרי האלו שחיפשו את העכברוש בליל הירח המלא, אני יכול להיות דוקטורט." ענה אביו בגאווה.
"אל תזכיר את שמו של הבוגד." אמרה אימו של דן ונטשה את אביו והתקדמה אל הכניסה לפארק, החיוך התפוגג מפניה כלא היה עליהם מעולם. 
כמה צעדים מאחוריה הזדנב אחיו הקטן מבלי להסיר את עיניו מהטמגו'צי : פאפי, כלב בן יום וחצי שילל במהלך כל טיסתם. ושיגע את דן בתחנוניו לפת לחם או זרזיף של מים.
"יהל, עזוב כבר את הגרוטאה הזו, בוא תהנה מהטבע," אמר אביו וסקר את השמיים, מהשבחין בכמות העננים האפורים המתקרבים מין האופק קדרו פניו "אולי כדאי שניקח גם מטרייה, מתחיל להיות מעונן" הוסיף תוך כדי פשפוש בתיקו.
"עזוב, לא צריך," קראה אליו אימו שעמדה לא רחוק מהם, "אתה תראה שעוד חמש דקות יהיה לך כל כך חם עד שתרצה להפוך את המטרייה למימייה". 
"את תמיד אומרת ככה ובסוף יורד מבול , להזכיר לך מה קרה בפעם הקודמת?" שאל אביו בהרמת גבה "וגם, זה לא מי יודע מה כבד, את יודעת, " התגונן אביו.
"בטח. הרי לא אתה זה שסוחב את התיק" התלוננה אימו, מבטה היה מאיים וקולה יציבה, למשמע דבריה הטה אביו הבעה פגועה על פניו והיא גלגלה עיניים, מתכוננת למערכה הבאה, דן היה רגיל לזה, לימים הללו בהם כולם היו שקועים בטיול והוא...הוא היה שקוע במוזיקה שנגזלה ממנו. 
או mroon5 הצילו אותי. תשירו חזק יותר, נצחו את קולו של המדריך.
"דן!, דן! אתה יכול בבקשה להביא לי את הפלאפון שלך?" שאל יהל - אחיו שמעולם לא ביקש ממנו דברים קודם לכן ובטח ובטח לא ביקש בצורה כה מנומסת, לרוב אחיו יהל, פשוט נהג לקחת לו את החפצים מבלי שהוא הבחין בכך, אבל הפעם, לא רק שהוא השיב את הפאפאי הקטן שלו בחזרה לאוטובוס הוא גם ביקש?!, דן זקף גבה בפליאה. "בבקשה" התחנן יהל ופרע קלות את שיערו, כיודע מה עובר בראשו של אחיו ומשתמש בנשק היחיד שלו נגדו. 
"כן, מממ...בטח, קח" ענה דן בתבוסה והגיש לאחיו את הפלאפון "רק אל תרוקן את הבטרי- " קרא דן אבל כבר היה מאוחר מדי, אחיו נעלם באופק, יחד עם הפלאפון שלו, מושיעו היחיד, מבטו של דן נדד אל יתר האנשים שנותרו בקרבת האוטובוס - נער מתולתל עם עיניים חומות, אישה בלונדינית אם שקים מתחת לעיניים, סבא גרשון מקיבוץ ירקונים והאחרון הלא חביב שעזב את מושיעו של דן האוטבוס היה ילד בגילו עם תיק גדול וכהה שנראה גדול ממידותיו, חרף זאת הילד צעד במהירות מחוץ לאוטובוס , כאילו שרדף אחריו ענק חסר שיניים עם מעדר ביד ממשחק המחשב WildTime3 אותו היה מסיים אלמלא הענק הגדול בשלב האחרון זרק עליו קידון. ארור תהיה ג'אגרטוטס.
"דן תראה!" קראה אימו של דן והקפיצה אותו ממקומו. מזכירה לו לרגעים ספורים ענק חסר שיניים.
"מה?" 
"אתה בסדר?" שאלה לרגע, ומבלי להמתין לתשובה הצביעה למקום מרוחק מהם "אתה חייב לבוא לראות את זה! זה פרח הלילי! אני לא מאמינה! מהר! מהר! תביאו את הקמארה, אנחנו חייבים להצטלם ביחד עם זה, פשוט מאסט!!!" אמרה אימו המאושרת במידה מדאיגה במקצת, הוא לא זכר שהוא ראה אותה אי פעם כזו חייכנית וצוהלת ועוד בגלל פרח? השמיים התהפכו? תהה בליבו דן, אך משהו בליבו דווקא שמח מין המצב, לא כל יום זכה הוא לראות את אימו שמחה וחסרת דאגות. דן הוריד את תיק הגב שלו על הקרקע וניסה לפתוח אותו אך לשווא. התיק נותר נעול כאילו הדביקו את הריצ'רץ' שלו עם דבק על, "לכל האלומרות בעולם" אמר דן חרש, חמימות מוזרה פשטה מהתיק לרגעים ספורים, דן המופתע הביט בתיק בפליאה, האשים את ארוחת הבוקר וניסה לפתוח בשנית את הרוכסן אך לשווא, התיק נותר סגור. "אימא, אני לא מצליח לפתוח את התיק" אמר דן. "אימא" הוסיף בקול חזק יותר לאחר שלא שמע תשובה. דן הרים את עיניו והביט בפארק, לא היה שמה איש מלבדו. הוא החזיר מבט בהול אל השער שדקות קודם לכן עמד ממולו אוטובוס הטיולים שהתפוגג כלא היה והותיר אחריו רק עננת אבק שצנחה אל הקרקע בעצלתיים. 
בלי לחשוב פעמיים הוא הכניס את ידו לכיסו בחיפוש אחר הפלאפון שנעלם בלי להותיר עקבות כיתר חברי הקבוצה ומשפחתו.
הוא שנא ללכת לאיבוד בערים זרות, הזיכרונות המרים על מסע האבדות האחרון שלו עודנו צרב בבשרו, הזיכרון המעורפל על היום בו הוא בטעות עזב את משפחתו במהלך חופשתו ביוון והגיע לסמטה החשוכה והקפואה הבזיקו במוחו, רגע אחר רגע, החל מהאיש הזקן מדיף ריח הטבק שאחז בזרועו וכה ברגע בו הוא נגרר בכוח לחנות הימנית בסמטה השנייה, בה האיש הושיב אותו בכוח על כיסא ברזל קפוא ופצע את כרית אצבעו האמצעית, האיש התעלם מקריאותיו של דן ושלף עט נוצה וטבל אותה בדמו של דן, דן זכר כיצד הוא צעק וניסה להתשחרר מאחיזתו וכיצד באופן מפתיע שום קול לא בקע מגופו, איך האיש כתב מילה אחת בודדה על פיסת קלף מוזרה וצעק עליו בקולי קולות, שואל אותו וודאי שאלות בשפה אותה מעולם לא רצה ללמוד, דן זכר כיצד הוריו פתחו את הדלת בחבטה ולקחו אותו מהמקום ואת הרגע בו הכל חשך והוא מצא את עצמו לצד אימו באוטבוס, מצחקקת ושואלת אותו מדוע הוא חיוור וזיעה שוטפת את פניו, מספרת לו על כך שוודאי חלם חלום רע ולא מעבר לכך, אך משהו בליבו אמר לו שהיא טועה ושהחלום בעצם קרה במציאות, אוו, אני חייב למצוא אותם בדחיפות, קבע בליבו בשעה שקצב פעימות ליבו רק הלך והתגבר, "אימא! אבא! יהל!" קרא אך לא עלה שום קול, הפארק היה רייק, לא היה בו אף אדם מלבדו ומלבד הארנב שוודאי יסתתר מתחת לשיח ה'פולימוניו', "נו, צא משמה כבר, אני יודע שאתה שם, תפסיק לעשות פוזות" אמר דן והביט על השיח שהמשיך לזוז, "יאללה, אין לי זמן לשטויות" התעקש, אך השיח נותר במקומו, דן נשם לרווחה, אולי הוא היה לבד למרות הכול, תהה בליבו ופסע לאחור, צליל רשרוש קל מעברו של השייח גרם לו להשיב את מבטו אל האזור, "נו צא משמה כבר" לחש בשעה שדפיקות ליבו התחזקו, "אני יודע שאתה שם" הוסיף בשעה קצב פעימות ליבו הלך והתגבר כאשר כמו בהילוך איטי יצא ממאחורי השיחים הנער שדן זכר אותו כאחד שמיהר לצאת מהאוטובוס כשחיוך שבע רצון על פניו. דן נשם לרווחה וצעד אליו, ידעתי שהם לא שכחו אותי "ואוו. ואני חשבתי שאתם שכחתם אותי והכול.. איפה הייתם? לאן נעלמתם? אולי כדי שתתקשר להורים שלי ותגיד שמצאת אותי, לא עושים דברים כאלה" אמר דן באנחת רווחה והביט בנער שעמד למולו שהחיוך הרחב שעיטר את פניו נעלם קליל, לא, לא ייתכן, הם לא שכחו אותי. קיווה דן.
"על מה אתה מדבר? איפה כולם?" שאל הנער בהפתעה. דן הביט בו בבעתה, פשוט מצוין, שכחו אותי בפארק איתו, מכל האנשים בעולם דווקא איתו, פשוט פיצוץ, היום לא יכול היה להיות מוצלח יותר, כן בטח. 
"אתה בטוח שאתה לא יודע לאן הם הלכו?" שאל דן, הילד הביט בו ארוכות ולבסוף חיוך פשט על פניו, כאילו זה עתה זכה בפרס נכסף.
"ברור שאני יודע איפה הם" אמר הילד תוך שהוא מדגיש את ה"רור", "הם עפו לכיוון ההוא" אמר והצביע מעלה אל נקודה שכפי הנראה הייתה השער. חיוך עלה על פניו של דן, ייתכן ובכל זאת הוא יספיק לאכול את ארוחת הצהריים.
"או-קיי, אחרייך" אמר דן וצעד אחרי הצעיר שהחל לפסוע בצעדים מהירים לכיוון היציאה מהפארק.
"אגב, קוראים לי זכרייה קאלטר" אמר המוביל כבדרך אגב, "ולך?" שאל כשעצר בפתאומיות וגרם לדן לאבד את שיווי משקלו, "תגיד, מה השיר האהוב עליך, סדרה, מכיר חטופים?" 

התחיל זכריה לפטפט בעמידה, אין לי זמן לזה, החליט דן בליבו, תחזור ללכת

"דן, דן ורונגמינינג" ענה דן בשעה שהאיץ בזכריה לחזור ללכת, "רק תחזור ללכת, שלא נפספס אותם" הוסיף, למשמע דבריו החיוך על פניו של זכריה רק הלך והתרחב, משהו לא בסדר איתו קבע דן אך המשיך לצעוד בעקבותיו, מזגזג בין רוכבי האופניים לאנשים המוטרדים.
"עיר ממש מנומסת" העיר זכרייה כאשר בריטי אחד הפיל עליו בטעות גביע גלידה, "דווקא טעים, אולי נחזור ונקנה לנו גם גלידה" הציע תוך כדי פנייה בצומת צדדי שהוביל למדרגות אל מתחת לאדמה. 
"אתה בטוח שזו הדרך?" שאל דן מתעלם מהשאלה הראשונה שנשאלה.
"כן. כן, אנחנו פשוט הולכים בדרך קיצור, אומנם הם יהיו מעלינו, אבל אנחנו נפתיע אותם ונפגוש אותם ביעד, סמוך עליי, אני בקיא בדברים האלה" אמר זכרייה והגביר את קצב צעדיו.
"אוקיי" אמר דן באיטיות וירד אל המתחם הגדול עם הרעש וההמולה. הם הגיעו לתחנת הרכבת.

Elementary

02/11/2017

 

פרק מעבר

"מישהו מוכן להסביר לי" אמר האיש וסקר את הקהל סביבו "בבקשה, עוד פעם אחת, איך ייתכן שדבר כזה אפשרי?" הוסיף בשאלה ראש מסדר עוף החול שעמד לצד ג'ימס בזירת האירוע. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת ולמרות שהשמש כבר שלחה את קרניה מבעד לעננים עדיין שלטה בשמיים העלטה ופנס רחוב יחיד ומהבהב היה הדבר היחיד שהאיר את המקום לפרקים כברק, ג'ימס תהה בינו לבין עצמו כמה זמן יחלוף עד שיכבה הפנס סופית. בשונה ממנו ראש מסדר עוף החול עמד לצד הגוויה במבט מעורר רחמים, ניכר בו שלמרות שעברו שעות ספורות מאז שדווח לו על המקרה, ההלם עודנו פעם בליבו והידיעה שאחד מאנשיו נהרג בדרכו לבצע את השליחות החשאית, שהוא עצמו פקד לעשות אותה לא הקלה על ליבו ונתנה את אותותיה על פניו שראו ימים טובים יותר.
ראש המסדר ידע שרבים הם אלו הסבורים שמתוקף תפקידו ומעמדו עבר הוא רבות בחייו, הוא ידע שאנשים האמינו שההפסדים וההקרבות שלא די היה בספר אחד כדי להנציח את זיכרונותיו מההולכים הייתה בעיניו כדבר נצטרך, ואמת הייתה בדבר, הוא באמת איבד אנשים רבים משיכול היה לספור על קצות האצבעות, אך ראש המסדר, לא האמין במושג "ההקרבה" הוא האמין במושג ערך חיי אדם, והוא העריך את אנשיו יותר משהיה יכול לחשוף במילים, והתחושות המרות אותן הוא חש כל פעם כשאנשיו נפלו כאיילי הבר המדלגים בשדה הוא הרגיש דקירה קטנה בליבו שלא היה די במילים בטלות על מנת להעביר אותה.או איזו צרה, חשב הוא בליבו בשעה שבחן את הסביבה במבטו החד והיציב שהסתיר מרוב אנשיו את האמת שבליבו.
"פיטר" קרא אחד מאנשי הצוות "אני חושב שזה קרה בגלל הקוט-" התחיל אוראל להסביר ממקומו לצד העץ חסר הענף.
"אוראל, בבקשה." אמר פיטר, בקוצר רוח, עצם את עיניו, לקח נשימה עמוקה והמשיך  "אני הסביר לכם למה זה קרה, החבר שלנו פה והפתק בידם רק בגלל חוסר הזהירות שלנו! איך קרה שנהיינו כאלה רשלנים? מישהו מוכן להסביר לי איפה מר פרינס היקר, אני לא מבין למה כל פעם שיש ישיבה חשובה הוא נעלם למרלין יודע לאן, איפה הוא! " שאל פיטר והביט על כל אחד ואחד מאנשיו ארוכות.
"אני חושבת שהוא שותה תה אם מיסס אליזבת' מלכת אנגלייה" אמרה ליז שקולה נשמע עוד לפני שהופיע לחלוטין בזירת האירוע.
"ליז, " התחיל פיטר.
"מה?" שאלה ליז בתמימות מעושה תוך כדי מעקב אחר סנאי שירד מהעץ לצד פטיש איכרים "אני חושבת שהכישוף מתחיל להחלש" הוסיפה לפני שהספיק ראש המסדר להעיר לה על התנהוגתה המזלזלת.
כן." השיב פיטר, באכזבה, טוב, אין טעם להתקבץ במקום אחד, האויב תמיד חוזר לזירת הרצח, מוטב לשחרר אותם לפני שהאויב יקבל שמות קבע בליבו ובחן את חברי קבוצתו בפעם השביעית מאז בואו, , "טוב, תנסו להשיג כמה שיותר רמזים, אני הבחן את בוייד" הוסיף וכרע לצד הגווייה שעמדה דומם על הקרקע, למראית עין נראה הבלדר כחסר הכרה, חיוורון טרם הציף את פניו ועיניו שהיו מושא גאוותו נותרו רציניות כתמיד. פיטר הרגיש צביטה בליבו כאשר אחז בידו של מכרו ומלמל כמה מילות שלום וסליחה, כשפגש בו לראשונה הוא הבטיח לו בליבו שהוא יעשה הכול על מנת לשמור על חייו, כשם שהבטיח לכל אחד מחברי קבוצתו, אך יד הגורל הייתה חזקה יותר מתקוותו ואחד מאנשיו נקטף מידיו הפרוסות בחוסר אונים, לרגעים ספורים הוא יכול היה לשמוע את קולו בליבו, קורא לו ומדבר אליו, לא. קבע פיטר, לא שוב, החליט וקם ממקומו בדרכו ללכת. "טוב. זזים. אתם" הצביע פיטר על שניים מחברי המסדר שעמדו לצד אחד העצים ונראו שקועים בשיחה, "תישארו ותבדקו האם אין עדי ראייה מטעם המוגלגים, אם אתם רואים משהו חשוד במקום קחו אותו ביחד אם בוייד. אני, קוי והשאר נ-"
"פיטר. אתה חייב לראות את זה" קרא קול שקול מאזור הגווייה, פיטר שב על עקביו והביט בסגננו שאחז בידו של הבלדר והציג לראווה כתובת דיו מטושטשת. 'לא לשכוח לקחת את ג'קט הסטופידו מהמכבסה' קרא בהיסח הדעת.
"מעניין למי הוא התכוון בסטופידו?" שאלה ליז בציניות. בת צחוק על פניה, ג'יימס תהה בליבו כיצד היא הצליחה לשמור על קור רוח אפילו במצבים מיין אלו כשאחד מהם נרצח בדם קר בשל משימתם.
"אני סבור שלא אלי, כנראה זה היה שם החברה.. אני נתתי לו את הג'קט הזה לפני כמה שנים, היינו באותה המחלקה ,שמרנו על קשר ו..הוא לבש גם את הג'קט הזה ביום בו נתתי לו את האתם יודעים מה, את מה שאיבדנו" אמר פיטר בתקווה כשהרים את עיניו והביט בחברי המסדר שעמדו דוממים למעט אוראל שנע באי נחת, כנראה מרוב צער על האובדן, שה תמים ביער קוצים, הוא יעשה הכול כדי להרחיקו מהמשחטה, יער הפרא הזה לא היה מקום בטוח בשבילו.
"אנחנו חייבים מיד להגיע למכבסה של צ'ימ'צגנאו" אמר ג'ימס והשיב את פיטר מהרהוריו, ומבלי לחכות לתשובה התעתק מהמקום.
"האם הוא אמר צ'ימ'צכנאו?" שאלה ליז רגעים ספורים לפני שהתעתקה גם היא. חיוכה היה הדבר האחרון שמש מהמקום.

 

Elementary

04/11/2017

בעיני הפרק הזה נמצא תחת ההגדרה אכזרי, באמת לא יודעת מה חשבתי לעצמי כאשר כתבתי אותו, בכל מקרה, אם תיאורים של דם, כאב ומה שביניהם מדירים שינה מעינכם בלילה, תרגישו חופשי לדלג עליו. 

~~~

פרק 2

"אתם לא תתחמקו מעונש!" קרא השבוי, "תגידו לי מיד איפה הם, אחרת תקללו את היום בו נולדתם!" איים חרף מצבו הנואש, זיעה קרה דבקה למצחו החבול, ידיו היו קשורות מאחורי גבו בסלילי ברזל שאיימו לנקב בבשרו עד זוב דם ועל ראשו נחה שקית בד מזוהמת ורעילה, הוא ידע שברגע בו הוא ייכנע להצעתה המפתה – לנשום את אוויר החיים – הוא ישוב למצב המעורפל בו הוא שהה במהלך הרגעים האחרונים שדמו לו כחודשים אינסופיים, כבובת חוטים בידי אנשים זרים, כוח מאיים שנמצא בידי האפלה, תקווה אחת שנגזלה מכל אנשי האור – הוא חייב היה להשתחרר, אסור היה לו לעצור, חולשתו הייתה המפתח לניצחונם, והוא לא התכוון לתת להם להביס אותו ללא קרב.
הוא זקף את גבו, עצר את נשימתו ומשך בעוצמה את רגליו מהאדמה, בתקווה שאם ישגר לכיוון רגליו דיי כוח הוא יוכל להניף בעזרת גבו את הכיסא אליו היה כבול ובעזרתו להדוף את כל תוקפיו, אך חוטפיו המנוסים לצערו לא היו טירונים וידעו היטב מה הם עושים, למרות מאמציו הרבים הכיסא נותר על האדמה, כאילו מאז ומעולם היה חלק מתצוגה נלוזה ומזוויעה.
"תשחררו אותי מיד" פקד, המילה מיד שבה על עצמה שוב ושוב ברחבי החלל הסגור, מהדהדת ומתחננת למזור, אך חוטפיו נאלמו דום והתעלמו ממנה, איש לא פצע את פיו ושום קול לא חצה את דממת מחסן האנגר
 הנטוש, הדבר היחיד שיכול היה הוא לשמוע מבעד לדממה היה רחש נשימתם. הוא ידע שהוא לא לבד, הוא יכול היה להרגיש במבטם החולני עוקב אחר תנועותיו ומעשיו, מנסה בעזרת שברי רגעים לחבר תצרף שלם שבעזרתו יוכלו להשבית אותו סופית, הוא לא ייתן להם קבע בליבו, הוא לא יאפשר להם לגזול ממנו את חירותו, השבוי נשם עמוקות, אך הצטער על כך בין רגע, אבק השק התפוגג בגופו וגרם לערפול מסתורי לסחוף את תודעתו, הרחק מעבר למחסן הנטוש בו הוא שהה, זיכרונות מחדר לבן עמוס באנשים הבזיקו בראשו, הוא יכול היה להבחין במבטה הנודד לעבר האופק, מזכיר לו גם מעבר לנבכי הזמן והחלל שעליו לשמור על קור רוח ולא לוותר, הוא מיקד את מחשבתו באמצעות כל כוח הרצון שהיה בו ושב להווה, אל מבעד לערפל זיכרונותיו הוא הצמיד את ידו האחת אל השנייה והטמיע בכל אחת מהן את כל אונו, חרף נשימתו הקטועה ליבו הצליח לספור כל פעימה ופעימה, עשרים ושלוש, עשרים וארבע, עשרים וחמש, זעקת כאב פצתה את דממת האנגר ברגע בו הוא משך את ידיו מטה בכוח,  הוא יכול היה להרגיש את עורו נקרע עקב הסלילים, ואת דמו החם נוזל כנגד גופו הקר, מחליק במורד ידיו אל רצפת המתחם, טיפה – אחר טיפה, אחר טיפה, במונוטוניות מוגזמת שאיימה לגרום לו לקרוס במקומו, הכאב היה בלתי נסבל והוא נאלץ להדק את שיניו בעוז במטרה לעצור את צעקתו השנייה מלעזוב את ליבו ולהעיד על חולשותיו בפני חוטפיו, הוא לא היה מוכן לתת להם לדעת עד כמה מצבו נואש ועד כמה היה לא יותר משבר כלי בידיהם, הוא נשם עמוקות בכדי להרגיע את הכאב, נחשול מעייף הציף שוב את האוויר סביבו, מערפל ומטמיע בו את סממניו, הוא יכול היה להרגיש בחומר הרעיל עושה את דרכו אל אפו, לא – לא, התפלל בליבו, עוצר את נשמתו, אך היה כבר מאוחר מדי, לא הייתה לו כל דרך חזרה, תקוותו זיכתה אותו רק בגיחוך צורם ומחליא של אחד החוטפים שהביט בו ממרחק מה. זעמו עלה בו, כיצד הם מעיזים?  "שחררו אותי מיד" פקד באפיסת כוחות, אך איש מהנוכחים בחדר לא מש ממקומו, "עכשיו! אחרת!" איים האיש בשנית למרות שידע שאין דבר שיוכל לעשות בכדי לעצום בעדם, הוא היה שבוי בכלוב זהב כאריה הנלקח מביתו בסוואנה והוכנס לתוך כרכרת קרקס, כבול, רעב ומושפל עד עמקי נשמתו, לא, אני לא חיית השעשועים שלהם, בחיים לא אהיה, בערה שלהבת הבושה בליבו, “שחררו אותי" פקד, " אתם יודעים מי אני? שחררו אותי מיד! אחרת," הכוח אזל מקולו ודבריו נשמעו כלחישה בוכיה ותו לא יותר מזה, צחוקו של אחד החוטפים רק הלך וגבר , מהדהד ברחבי המתחם ופוצע את ליבו של האיש כחנית מגואלת בדם המוות, מייסרת אותו בבושת עולמים.
"אידיוט, אתה באמת מצפה שנשחרר אותך?" פצע את הדממה שובה אחר, קולו הצווחני והקר נשמע כמו קרקור עורב: גס, יבש, ומזוויע, "על מי אתה מנסה לעבוד?" סטר החוטף לפניו, "עליו?" שאל וכיוון בכוח את ראשו של החטוף לעבר אחד החוטף שצחק קודם לכן על מצבו המביש, "עליו?" הסיט ללא הזהרה מוקדמת החוטף את ראשו של החטוף לכיוון המנוגד, השבוי ניסה בכל כוחו להחניק את הכאב ששלט בעורפו, רק עוד קצת, אל תוותר, תינשך אותו, הוא קרוב אלייך רמז לו קול פנימי בליבו, "או שעלי?" שאל האיש והרחיק את ידו שניה לפני שהספיק החטוף לבצע את תקיפתו, שיניו הלמו האחת בשנייה והוסיפו כאב נוסף לדווי שכבר שלט בגופו "אתה לכוד, ואם אתה רוצה לראות שוב את משפחתך, או לפחות חלק ממנה עליך לשתף איתנו פעולה" איים האיש וסטר שוב לפניו הדואבות של החטוף, עברת דברים יותר קשים, עברת דברים יותר קשים עודד אותו קולו הפנימי, אך לשווא, "מי היה זה שהדריך אתכם?" שאל החוטף בקולו היבש, החטוף נאלם דום ולא אמר מילה, הם לא יגזלו ממנו שום דבר, כלום, אני לא אשבר. אני לא אגלה להם על יהל, צפצוף חזק הדהד באוזניו כשאלמה בו סטירתו השלישית של השובה, "ת'רוצה לשחק משחקים?" שאל בקול מתגרה, "אתה רוצה- אתה רוצה?" ירק השובה לרצפה שלרגליי האיש הכבול.
"לא אגיד לכם דבר" פסק החטוף וחיכה למכה הבאה, חרף שקית הבד שלראשו הוא יכול היה להרגיש בחמתו של האיש עולה ואת פניו מאדימות. תתקרב, תתקרב, עוד קצת, התפלל החטוף, רק עוד טיפה, ידו של החוטף הייתה סנטימטרים ספורים לפני פניו של החטוף שנגח בראשו בידו של השובה, אפילו מבעד לערפל הכאב ששלט בראשו הוא היה בטוח שהוא שמע את אחת מעצמותיו של החוטף נשברת אם לא יותר, חיוך שבע רצון עיטר את פניו המוסתרות מעיני כול. הוא יגבור עליהם, הוא ישתחרר ויציל את משפחתו.
"אדוני, אדוני, הוא פגע בי," צווח החוטף גס הרוח, בשעה שהשבוי יכול היה לשמוע אותו מקפץ מרגלו האחת אל השנייה כשידו השבורה צפונה בידו האחרת, "עשה משהו!" ביקש, וניסה לסטור לחטוף ברביעית, אך ידו הייתה פגועה מדי ולא היה בה די כוח בכדי לעבור אפילו את מחצית הדרך "ראית מה הוא עשה לי! למה אתה לא עושה כלום, תטפל בו! בוא נשבור לו את היד ואז נראה אם הוא יסכים לדבר או, או! נחתוך לו את האצבעות הוא במילא לא יזדקק להן יותר" הציע החוטף בחלקלקות בשעה שירק לכל עבר מתוך כאב, השבוי יכול היה לשמוע את נתזי רוקו נוחתים על הרצפה, תחושת גועל הציפה אותו, הם לא מאמינים בנימוס? תהה בליבו, בשעה שצעדים כבדים הרעידו את האדמה הקשה שהייתה תחת רגליו.
"אתה יודע קלארק" קול של הצועד היה יציב בשעה שהדהד ברחבי החדר וליווה את צעדיו האיטיים והמאיימים, החטוף שם לב לכך שמרגע הופעת קולו של האיש בחדר נאלמו כל הנוכחים דום, אפילו החוטף הפטפטן בעל היד השבורה עצר ממלאכתו ועמד ללא ניע. "אצלנו מאז ומתמיד דגלו באמרה, שלכדי להגיע לפתרון כלשהו יש לעבור תחילה את הדרך, ואם השבוי שלנו לא מוכן לעבור את הדרך הקלה, נעביר אותו בדרך הקשה, אני צודק?" שאל בעדינות מוגזמת כאילו הסביר לילד בר יומו דבר של מה בכך, צינה עברה בגבו של החטוף משהבין מיהו הניצב לפניו, חרף השק המזוהם שהיה לראשו והערפול של מחשבותיו הוא ידע מיהו, ליבו של השבוי החסיר פעימה. לא, זה לא ייתכן. הם לא הלכו כל כך רחוק, אין סיכוי, קיווה החטוף "תגיד לי מיד איפה הילד, אחרת הדבר הבא שתזכור יהיה את הרגע הגרוע של חייך" איים האיש, שאפילו בלי שהבהיר את דבריו, ידע החטוף שדבריו היו איום ממשי. לא היה דבר שהוא יכול היה לעשות, אך לא הייתה לו ברירה, הוא לא ישבר בקלות, והוא לא יבגוד בהם, אפילו אם זה יעלה לו במחיר חייו.
"אני לא אספר דבר"  אמר השבוי.
"אם כך" אמר האיש ונעצר במקומו "קלארק, יש לך עדיין את המולימנו?" המשיך האיש במתיקות מזויפת, קלארק גיחך באווילות לא רחוק ממנו, "מעולה" אמר האיש ועמד לצד ידיו המגואלות של החטוף, "חלומות פז," אמר והתכופף אל ידיו הקמוצות לאגרופים של החטוף "תשתחרר, אתה חשוב מדי מכדי שנהרוג אותך, עכשיו בוא נקווה שכאשר תתעורר תזכור משהו שיוכל לעזור לנו" אמר האיש והניח את ידיו המחוספסות על ידיו הפצועות של החטוף שנאנק בכאבים, הוא יכול היה להרגיש את החומר המערפל מתמוסס בדמו ועושה את דרכו אל ריאותיו, לא, לא צעק השבוי בליבו, בבקשה לא, אסור לי לחשוף אותם, אני חייב להציל את דן, אני חייב. ניסה השבוי להתנגד לחומר, ידיו הדואבות פרכסו ורגליו רעדו, אסור לי, אני חייב להתנגד, רגעים ישנים הבזיקו בראשו, אנשים קרים, חדר לבן ומבטה הנודד אל מאחורי גבו באיטיות, לא, לא. התחנן בליבו.
"בבקשה אל תשברו את השרביט" לחש השבוי ואיבד את הכרתו. דממה פשטה ברחבי האנגר,  האדון שב למקומו.

__________

* האנגר  - האנגר הוא מבנה סגור המשמש לאחסון כלי טיס.
 

 

Elementary

11/11/2017

פרק מעבר

"אלידע." אמר האיש לשפופרת הטלפון, השעה הייתה שעת צהריים ולא היה מלבדו איש ברחוב הצדדי של אזור המסחר, הרוח הייתה חזקה ותא הטלפון לא הצליח לחמם את ידיו הקפואות, ידעתי שלא הייתי צריך לשכוח את הכפפות , הירהר בליבו בשעה שהשיב לו קול גבוהה מעבר לקו.
"כן, אני עדיין זוכר. לא מובן שלא בשום פנ-" התחיל אך נקטע על ידי האיש מעבר לקו, הלה סידר את כובע הצמר שעל ראשו וגלגל את חוט הטלפון על אצבועתיו ,כמה שההוא חופר, שיגיע כבר לעיקר, "כן, כן, לא הם עדיין אל יודעים אבל" תמיד חייב להתפרץ. "אתה בטוח? אולי ל- בס- ...בס- ...אוקי, אני מחכה לך, לא...לא ע...לא עכשיו!..הם עדיין...עדיין שמה" אמר האיש לבסוף בשעה שחברו מעבר לקו המשיך לחפור, תחפור, תחפור..אני אסתכל על הנוף,הירהר בליבו הצעיר.
בכביש שהופיע במקביל לתא הטלפון בו הוא עמד יכול היה הוא להבחין בשלט 'צ'ימ'צכנאו' למרות המרחק הרב הוא יכול היה לראות את כל הנוכחים במתחם ואת כל הבעות פניהם, הוא ידע שמטרת בואם למקום הייתה סטמית, הרי הוא עצמו לקח את הג'קט למכבסה שעות ספורות לפני כן, ולא לא היו שום מסמכים או דברים חשובים בכיסים, בעצם הם היו רייקים לחלוטין, הם סתם מבזבזים שמה את הזמן או ש- חיוך קטן שהופיע על מנהיגם גרם לו להרגיש את פעימות ליבו מתחזקות בקצב הולך וגובר, הייתכן שטעה? תהה בליבו בשעה שקול האיש שדיבר עימו מעבר לקו הקפיץ אותו ממקומו – "כן, כן אני שומע, לא, ברור שהקשבתי" הוא השיב במהירות מבלי להסיר את עיניו מהחנות שמעבר לכביש, אני חייב לבדוק מה הם לקחו, אני חייב "כן, אני מבטיח שאני אעשה את זה, בסדר, מה שתגיד, סגרנו, אני אחזור אליך אחר כך" אמר בהיסח הדעת ועזב את תא הטלפון, שדלתו נסגרה בטריקה, הקול מעבר לקו המשיך לקרוא בשמו כשההוא נעלם בצללים, שפופרת תא הטלפון מעולם לא הוחזרה למקומה, היא החליקה במתינות רגעים ספורים, קוראת בשמו ולא זוכה למענה.
איש מהנוכחים במכבסה לא ההבחין בזה שעזב וההוא שהופיע במקומו. האפלה שלטה בשמים, שלג ראשון.

 

פרק 3

מכבסת " צ'ימ'צכנאו" הייתה המכבסה הכי שקטה באזור, לפעמים נדמה היה לג'יימס שהנפטר היה היחיד שידע על המקום הזה כי ניכר באבק הכבד שרבץ בו שאפילו הבעלים של המקום בחר לברוח ולא להופיע מאחורי דלפק הקבלה הנטוש. "אולי הקדימו אותנו.." מלמל פיטר לעצמו חרש תוך כדי סקירה נרחבת של המקום המיותם.
"טוב, אז.. הגענו, ראינו, אני מופתעת שהוא לא מת פה משעמום" אמרה ליז בציניות, "זזנו?" .
"חכי" אמר פיטר לליז והביט על כל יתר חברי הקבוצה "תקשיבו, תסתובבו פה קצת, אני רוצה לדבר אם הבעלים" אמר פיטר במתינות ושב להביט על דלפק הקבלה הריק מאדם.
"אתה באמת לא צריך פה את כולנו, אני לא אתפלא אם נגלה בסוף שהבעלים עצמו ברח מהמקום הזה מרוב שיעמום" אמרה ליז  "באמת, סתכל על הטפטים האלה על הקירות, תגיד לי מי האדם השפוי שיכול לתלות כזה דבר...אפילו המילה ענתיקה מרגישה לידו פופלארית, באמת פיטר, המקום הזה הוא אנדרטת זיכרון לכביסה, לא נמצא פה דבר פרט, ואני הגיד לך גם למה, אפילו האדם הקדמון לא היה מוכן לשבת במקום הזה יותר משעה והיה מעדיף לצאת לצוד דינוזארים, המקום הזה נטוש פיטר והסיבה לכך לא כי הקדימו אותנו, אלה כי אין מה לחפש פה" הוסיפה ליז וזכתה לקריאות הזדהות משאר חברי המסדר.
"ליז" אמר פיטר באיטיות מבלי להמשיך את המשפט.
"מה?" שאלה ליז בתמימות בשעה שסידרה את הקוקו הגבוהה שלה.
"תסתובבי קצת במקום, אני לא רוצה שנעמוד בגודש ליד הקופה, אנשים יכולים לחשוד שמשהו מתרחש." אמר פיטר בסבלנות.
"אתה מתכוון לנשמות כל האנשים שמתו פה משעמום" אמרה ליז, אך מיד חזרה בה למראה מבטו של פיטר. "טוב, טוב, בסדר, מה שתגיד" אמרה והחלה להסתובב באזור. ג'ימס יכול היה להבחין בפיטר מבליע חיוך קטן, היה משהו בדברייה למרות הכול.
"אתה חושב שנמצא פה משהו?" שאל ג'יימס לאחר סקירה מהירה נוספת של המקום, שהיה ברור שראה ימים טובים יותר מאלה.
"האמת אני לא יודע, אני מתחיל להאמין לליז, ייתכן שהבעלים נרצח או שמישהו כבר לקח אותו או שהוא בעצמו ברח" אמר פיטר, ג'ימס חייך קלות.
"מסכים, תמיד אפשר היה לסמוך עליו שימצא את המקומות האלה, שאפילו זבוב לא יבקר בהם" הוסיף ג'יימס בחיוך וגרם לפיטר לחייך.
"זוכר את הפעם בה הוא לקח אותנו לפארק המוזר ההוא?" שאל פיטר.
"היום המאושר ביותר בחיי" אמר ג'ימס בגיחוך "והמשעמם ביותר, איפה מצאת אותו בכלל?" .
"האמת. זה היה –"  צלצול פעמון הכניסה שלצד הדלת גרם לשניהם להרים את מבטם אל פתח הכניסה,  ולהבחין באוראל שנכנס למקום, "אוראל?" שאל פיטר מופתע חרש.
"אני הייתי צריך למצוא תחנת דלק בשביל ...." התחיל אך לא סיים, הוא ידע שאם הוא ישקר להם הם יבחינו בכך, במקום הוא סקר את דלפק הקבלה ארוכות, "לא החזקתם מעי-"
"אני מבין" אמר פיטר ,דאגה קלה הציפה את פניו בשעה שהתעלם מדבריו של אוראל ושב להביט על דפק הקבלה כמלחשש בליבו כשפים שיגלו בפניהם את העומד מאחורי התעלומה. 
ג'ימס יכול היה להישבע שהוא שמע את אוראל נושם לרווחה לאור המצב. משהו לא היה קשורה, שותפו מעולם לא התעלם מדברי חברי הצוות וסלח על איחורים  צלצול נוסף שהופיע בדלת השיב את ג'ימס מהרהוריו וחשף בפניהם את בעלי המכבסה. אישה לשנות השלושים וחמש לחייה לכל היותר, נכנסה בעצלתיים אל החנות ונעמדה באדישות מאחורי הדלפק, שיערה בגווני האדום בוהק היה אסוף בקוקו גבוהה וקצוות שיער כתומות נחו על גבה ברפיון, עיניה השחורות דמו במעט לעיני חתול והאיפור שעל פניה היה כבד, ג'ימס תהה בליבו האם הם הגיעו למקום הנכון, מבט חטוף במחירון שמעל הדלפק העלה בליבו ספקות, משהביטה בהם האישה היא גילגלה עיניים ונחרה בבוז,  "מה בשבילכם?" שאלה בקוצר רוח תוך כדי הפרחת בלונים מהמסטיק אותו לעסה עוד לפני שנכנסה לחנות.
"שלום לך, תוכלי אולי בבקשה לבדוק האם קיבלתם לאחרונה מעיל כלשהו, אולי אתמול בערב" שאל פיטר בנימוס, מתעלם מהופעתה המרושלת והצעקנית שנראתה בניגוד מוחלט למראה המכבסה המשמימה.
"אה, אתה בטח מתכוון לג'קט העור ההוא" אמרה האישה באדישות ונעלמה מאחורי הדלפק לתוך חדר צדדי בו כנרא הם אחזו בבגדים הנקיים.
ג'קט עור?  תהה בליבו פיטר, אני לא זוכר שנתתי או ראיתי אותו אי פעם בג'קט עור, הוסיף לערער. נראה היה כי ג'ימס חשב כמוהו כי גם הוא היה מעורער עד שהאישה שבה עם הג'קט, ג'קט כהה ומרופט שנראה כאילו עבר סופת טורנדו ונשרף בלהבות סלמנדרת הנמרים.
"ג'קט סטופידו מוכן, 124 שקלים בבקשה." אמרה האישה באדישות התמידית שלה.
"מה אמרת?" שאל ג'ימס בהרמת גבה, כל חברי הקבוצה שנכחו במכבסה נשאו אליהם.
"124 שקלים בבקשה, כמו שרשום במחירון" אמרה והצביעה על בריסטול שהיה תלוי מעליהם, תוך כדי סקירת קבוצה האנשים שהביטו בה ארוכות לפני כן ושבו להביט בקוצר רוח במכבסות, מאוכזבים 'מוזרים' קבעה בליבה הפקידה במשיכת כתפיים ושבה להביט בצמד האנשים שעמדו למולה.
"לא, אמרת במקרה ג'קט סטופידו?" שאל פיטר במתינות.
"כן, למה?" שאלה בהרמת גבה, לראשונה מקדישה להם את מלוא צומת הלב, פיטר לא ראה בזה סימן חיובי וכך גם לא ג'ימס שיניהם ידעו שעליהם לעשות את מירב המאמצים כדי להסתיר את הידיעה מפני המוגלגים.
"סתם, היינו בטוחים שאמרת משהו אחר, לא חשוב, תודה רבה לך" אמר פיטר ופנה לצאת מהמכבסה, ג'ימס פעל כמוהו, יתר חברי המכבסה עקבו אחריהם במבטם.
צלצול הדלת נשמע ושניהם יצאו החוצה, "למה לא נשארנו?" שאל ג'ימס.
"כי היא יודעת משהו, אבל לא משהו שהיא תגיד לנו" ענה פיטר קצרות.
"אתה נראה מודאג".
"אני באמת, זה לא מעיל העור שהבאתי לו" אמר פיטר.
"אז בוא נחזור" הציע ג'ימס.
"לא. ניתן לשאר להעיף מבט במקום. אם הם יגלו משהו זה יעזור לנו יותר" ענה פיטר והתכוון להתעתק מהמקום.
"איי, אתם, חכו רגע. הוא שכח את המפתח הזה כשהוא הביא את המעיל, תחזירו לו אותו" קראה אליהם האישה מהדלפק, חרף היותה רחוקה מהם, קולה נשמע חזק וברור כאילו הייתה ממש לצידם, משהבחינה שהם עצרו היא הפסיקה ללכת מהר ופשוט הלכה אליהם בעצלתיים. "קחו, תחזירו לו " אמרה בין נשימה לנשימה והגישה להם את המפתח הפשוט למראה.
"תודה" אמר ג'ימס והגיש לה את השטר הראשון ששלף מכיסו.
למראה השטר אורו פניה והבעת הפתעה פשטה עליהם, "תגידו לו שהוא מוזמן לחזור אלינו בכל מועד ופעם שירצה, תמיד נקבל אותו בברכה ו".
"הוא לא יוכל לחזור אליכם" קטע פיטר את דבריה.
"מה? למה?, הניקוי לא טוב? הג'קט היה כזה גם לפני ש.."
"הוא מת". ענה פיטר וצעד מהמקום.

Elementary

16/11/2017

פרק 4

"אני אומר לך משהו מסריח ברכבת הזו ואני לא מדבר רק על הנעליים המפוחלצות שעומדות ליד הנהג, אני מוכן להישבע לך שהן נשמו לפני רגע" אמר זכרייה מודאג. המקום אליו הגיעו נראה רחוק מלהיות האוטובוס שלהם ורחוק אף יותר מלהיות רכבת רגילה, כל האנשים מסביבם לבשו גלימות מוזרות וצבעוניות והחזיקו בידיהם קרפדות שחורות שאותן הן אכלו?! יאק. איכס. אופנת ימי הביניים חוזרת על עצמה?! חשב בליבו דן והסיט את מבטו מהאור המסנוור של השמש ששלחה את קרניה על החלון, תחנת הרכבת רק הלכה והתרחקה אם כל פעימה של ליבו. "אנחנו חייבים לרדת מכאן" אמר דן לזכרייה חרש והחל להתקדם לכיוון הכניסה ממנה הם עלו על הרכבת. אם קצת מזל אולי הם עוד יספיקו לחזור לתחנה, קיווה בליבו דן והגביר את קצב צעדיו.
"חכה!" הזדעק זכריה, דן שכבר החל את צעידתו אל היציאה מהרכבת עצר מבוהל במקומו והביט בזהירות לאחור, טירוף אחז בעיניו של זכרייה, דן עצם את עיניו בחוזקה, משפקח אותן כבה האור האפל ועיניו של זכריה שבו להיות חומות כשם שהיו בעת פגישתם הראשונה, דן נשם לרווחה והביט בשותפו בריכוז, תוהה בליבו מה עשוי היה להיות הדבר שגרם לו לצעוק בצורה כה חדה.
"אני בטוח שראיתי את ההוא מהאוטובוס עולה לפה,רוב הסיכויים שגם כל הקבוצה שלנו ברכבת, בוא נחפש אותם" הסביר זכרייה את עצמו ומבלי לחכות לתשובה החל להביט לכל עבר בחיפוש אחר יתר האנשים שיצאו איתם לטיול, דן הביט בזכריה ארוכות ולבסוף נאנח, עמוק בליבו הוא קיווה שהצדק יהיה אם זכריה ושהתברר שהקבוצה הייתה איתם כל אותו הזמן באותה הרכבת, הוא אפילו סיכם בינו לבין עצמו שאם הוא יראה את אחיו יהל, הוא יצטער על כל הדברים שאמר לו אי פעם ויקנה לו את החבילה האקסקלוסיבית עבור הפלפאי עליה הוא חלם במהלך כל  טיסתם, הוא היה מוכן לעשות כל דבר על מנת לחזור בחזרה לביתו, לנעול את הדלת ולהוציא צו אישור שיאפשר לו לא לצאת לטיולים, שסלידתו כלפיהם רק הלכה וגברה אם כל רגע שעבר. צל כהה הופיע לידם ועזר להם להרים את מבטם אל קדמת הרכבת שעגלה מוזרה למראה עברה בין קרונותיה, לבד. לסתו של דן נשמתה בפליאה. איפה אני. איפה המשפחה שלי. ומה אני עושה פה? המשיך להרהר בליבו.
"מחפשים מישהו?" שאל הנער אם השיער המתולתל שאעלה אותם לרכבת, משהבין דן מיהו הניצב למולו חזהו הלם בחוזקה, המנוול הזה. חכה – חכה. איים בליבו.
"כ-" התחיל זכריה,  
"כן! איפה הייתם? איפה ההורים שלי?" התפרץ דן לדבריו ושל זכריה בלהיטות, הנער שרגע לפני כן חייך אליהם בשלוות נפש נראה נבוך עקב מטר השאלות הכבד שנפל עליו.
"אתם בדרך לאחד המקומות המיוחדים ביותר באזור והוא טירת הוגוורטס" אמר הנער בחיוך מבשר טובות, דן וזכריה המשיכו להביט בו בשתיקה, הוא נאנח והוסיף בלא רצון "בנוגע להורים שלך ויתר חברי הקבוצה. תוכל לדבר איתם במועד מאוחר יותר" דן הביט בו בחשדנות, הנער עשה הכול כדי להתחמק מלהביט בעינייהם, הוא משקר.
"איפה ההורים שלי?" שאל דן בשנית קולו שעד לאותו הרגע היה רגיל נשמע מאיים, נמאס לו מכל המשחקים ותעלומות, הוא רצה לקבל תשובות.
במקום טוב יותר, ענה הנער בליבו מבלי להביט בעיני הנערים שעמדו למולו בציפייה, לבסוף משראה שהם אינם נסוגים לאחור או נרגעים השיב , "הם עלו על רכבת אחרת"  דן שעד לאותו הרגע הספיק להתחמם הביט בזכריה ארוכות, זכריה נרתע לאחור בבהלה.
"תראה, אני ..."החל זכריה להתגונן, אך לדן לא היה אכפת, הוא רק רצה לאסוף הכול ולחזור הביתה.
"אנחנו נרד מהרכבת הזו בתחנה הבאה" קבע דן בהחלטיות, והתעלם ממבטו המתגונן והפגוע של זכרייה.
"מתי הרכבת תעצור בתחנה הראשונה?" שאל זכריה את הילד המתולתל בתקווה להרגיע את רוחו של דן. הנער הרים גבה בפליאה ובחן אותו ארוכות, כאילו האיש שניצב בפניו נחת ממאדים – המקום אליו ייתכן מאוד שהם נוסעים, דן כבר לא ידע למה לצפות, הוא הסיט את מבטו מהשניים ושב להביט בעגלה שהתקרבה אליהם בכוחות עצמה מין האופק, איך הם עשו את זה? אם מדובר באפקטים, מי שעשה אותם עשה עבודה מעולה, קבע בליבו והשיב את מבטו אל השניים.
"אתה מתכוון להוגוורטס בטח, בעוד כמה שעות" ענה הנער לבסוף באיטיות. 
"הוג – מה? איפה זה? מה התחנה שהרכבת תעצור בה אחרי זה?" שאל דן מודאג.
"האמת שזו התחנה היחידה של הרכבת לחודש הקרוב.." אמר הילד באטיות.
"אני יכול לקבל את הפלאפון שלך? אני חייב לצלצל להורים שלי, הם וודאי דואגים לי" אמר דן.
"אני חושש שאין לי פלאפון" השיב הנער.
"לך יש?" שאל את זכריה בתקווה, אך ההוא רק הביט בו בתמיהה, שיט, לאן הגעתי, ידעתי שלא הייתי צריך לסמוך עליו, אני רוצה הביתה! "יש סיכוי תוכל להגיד לי על איזה רכבת לעלות כשנגיע לטירה הזו שלך כדי לחזור למלון שלנו?" שאל דן בתקווה שכך יוכל לחזור הביתה.
"הרכבת הזו היא הרכבת היחידה שנכנסת ויוצאת מהתחנה של הוגוורטס." אמר הצעיר בפשטות, כאילו מדובר היה בדבר של מה בכך, דפיקות ליבו של דן רק הלכו והתחזקו.
"מה?!" התפרצו זכריה ודן בו זמנית. הנער הביט בהם בשתיקה. יתר הנוכחים שישבו עד לאותה נקודה ברכבת והיו שקועים בעלילות הזמן האחרון, עזבו את עסקיהם ונשאו את עיניהם אל הצמד המוזר והרעשני. סומק קל הציף את פניו של הנער המתולתל.
"אני חושב שכדי שתבואו אחרי..." אמר הלה חרש, והוביל אותם אחריו בשתיקה, זכריה ודן הביטו האחד בשני ולאחר שיחת מבטים אילמת החליטו להצטרף אליו בצעדים איטיים והססנים, הנער ידע שזה לא יהיה קל, אבל למרות זאת הוא קיווה עמוק בליבו שיודיעו להם משהו, יכינו אותם, אולי יספרו להם סיפור מקדים שהוא יוכל לפזר מעליו את האמת, אך נראה היה שהם בחרו להטיל עליו את המשימה הקשה – כתמיד. הנער נאנח באכזבה והמשיך להביט אל קדמת הרכבת, המוני הפרצופים הסקרנים שהבחינו במבטו שבו להסתגר בתאם בחשש, הנער לא ידע כמה הוא יוכל לספוג עוד,  נותרו רק צעדים ספורים לפני תאם, ניחם הלה את עצמו, חיש מהר תקוותיו התעמתו ודלת התא בו הוא התכוון להושיב אותם הופיע בפניו. הוא פתח את הדלת והתיישב על הספסל לצד החלון, זכריה ודן התיישבו למולו מעבר לשולחן באי נוחות, ניכר בהם שהם לא היו מרוצים מהמצב ושאם החלונות היו פתוחים ייתכן והיו קופצים החוצה. הוא תהה בליבו האם יוכל לכשף אותם.. לא, עוד יתברר שהם מוגלגים ואז הוא יאבד את הכול. לא הייתה לו ברירה, עליו היה להתחיל מהתחלה, או לפחות מההתחלה החשובה. "טוב." הוא אמר והשתתק, שניהם הביטו בו בריכוז. "אז...שלום, קוראים לי אלמוג פרנס" אמר אלמוג וחייך אליהם קלות.
"אני זכריה וזה דן" אמר זכריה במשיכת כתפיים.
" הי, מה דעתכם על הרכבת שלנו? אם קצת מזל נוכל עוד להספיק לקנות משהו מעגלת הממתקים" הציע אלמוג, בתקווה לדחות את הרגע, אך לשווא ניכר בדן וזכריה שהם לא ישמחו לנסות שום דבר חדש, בייחוד לא על הרכבת עליה הם שהו באותו רגע, קהל קשה התאכזב אלמוג בליבו ושיחק עם העניבה האדומה והצהובה שנחה על חולצתו, מגדירה את אומץ ליבו שנטש אותו ברגע האמת.
"איפה אנחנו?" שאל דן קצרות והפר את הדממה. אלמוג עזב את העניבה והביט בדן ארוכות, בתום רגעים ספורים נאנח באכזבה, אם אין ברירה, אז אין ברירה.
"אתם בדרככם להווגרטס" ענה אלמוג בתבוסה.
"איפה זה?" שאל דן.
"במרחק כמה שעות מפה" ענה אלמוג מבלי לפרט.
"מה זה?" שאל זכריה.
"ממ...טירה גדולה..." ענה אלמוג,
"טירה גדולה?" שאל זכריה בהרמת גבה.
"כן. טירה גדולה מאוד" אמר אלמוג באיטיות, כמה זמן הוא עוד יוכל להרחיק אותם מסוד העניינים? ולמה זכריה מתנהג מוזר תהה בליבו אלמוג.
"למה אנחנו נוסעים לבקר בארמון?" שאל דן.
"כי ככה הוחלט" ענה אלמוג, שסבלנותו כבר עשתה את פעמיה אל מחוץ לתא.
"מי החליט?" שאל דן.
"מישהו" ענה אלמוג.
"מי אתה?" שאל דן מבולבל.
"אלמוג פרנס" ענה אלמוג באטיות, מביט לראשונה בעיניהם בפליאה. כשואל, לא עברנו על השאלה הזו כבר? לפני שלוש דקות. כשלא רציתם מרמלדות עפיפונים?
"לא, התכוונתי למה אתה?" שאל דן.
"אני בטוח שלא עב"מ" ענה אלמוג בחיוך שנעלם תוך רגע עקב מבטו המצמית של דן.
"איפה ההורים שלי?" שאל דן.
"ממשיכים את הטיול. כנרא" אמר אלמוג.
"חטפתם אותי?!" הזדעק דן.
"ואותי!" הצטרף זכריה "אני רוצה עורך דין מיד! ההורים שלי יחזירו אותי תוך רגע, צלצל לשלוחה 34, לא 44, 34. כשההורים שלי ישמעו על כך, אתה תרצ-"
"לא...לא ברור שלא, אתם פה בגלל שההורים שלכם יודעים שאתם פה"  קטע אלמוג את זכריה שקולו הפך לרם יותר מרגע לרגע, רק זה חסר לו שכל הוגוורטס תדע עליהם.
"הם יודעים?" שאל זכריה במבוכה, אלמוג הינהן להסכמה וזכריה נסוג לאחור חרש במבוכה.
"למה אנחנו נוסעים לבקר בטירה הרחוקה הזו בכלל?" שאל דן בתהייה.
אלמוג לא ידע מה לענות להם, הוא לא ידע אפילו האם יש להם כוחות או אין, אם הוא יגלה להם את הסיבה האמיתית הם יחשבו אותו למשוגע, אם הוא לא יגלה הם . "... אלמוג, אפשר אותך לרגע?" שאלה רייצל שהופיע בפתח וגאלה אותו מנבטי חייו,  אלמוג מעולם לא שמח לראות את ר'ייצל כפי שהוא שמח לראותה באותו רגע, ר'ייצל מה הייתי עושה בלעדיה, תהה בליבו והשיב את מבטו אליהם.
"ממ..אני חושב שכן, כבר בא, חכו לי פה. טוב" אמר אלמוג ויצא מהחדר במהירות שהזכירה לדן קיפוד על גלגליות. גלגליות, הוריו הבטיחו לו שאם הטיול ילך כמתוכנן ביום האחרון של הטיול הם יצאו לפארק הגלגליות הענק, האם הוא יפגוש אותם שוב? תחושת עצבות מוזרה פשטה בליבו, עברו רק שעתיים וכבר אני מאבד תקווה שאמצע אותם? תהה דן בליבו, נו באמת.
"אתה חושב שהוא אומר אמת?" שאל זכריה והשיב את דן ממחשבותיו.
"אני לא יודע, אבל אנחנו חייבים לצאת מכאן" השיב דן לאחר שתיקה ממושכת.
"אבל איך?" שאל זכריה.
"אני לא יודע" ענה דן והביט לעבר דלת התא, "אני באמת לא יודע" חזר על דבריו ללא שבריר תקווה. אני לכוד ברכבת לעבר מרלין יודע לאן, אני בכלל לא רציתי לבוא לטיול הזה מלכתחילה, למה זה קורה תמיד לי? למה? שאל את עצמו והביט בדלת שנפתחה מעצמה, רק זה חסר לי עכשיו, רוח רפאים שתבקש ממני ביסלי, זה לא יכול להיות אמיתי. איפה המצלמה נסתרת, מי שתכנן את זה, ההורים שלי כל כך ישלמו על כך אחרי שאמצא אותם, התרעם בליבו דן, בשעה שנערה בגילם הופיע בפתח הדלת, שיערה היה מתולתל וחיוך קל עיטר את פנייה.
"שלום לכם, אני שחר" פתחה "אני יכולה לשבתם איתכם?".
"את יודעת אולי מתי הרכבת תעצור?" שאל דן מתעלם משאלתה,
"אבל אתה.." התחיל זכריה, אך נקטע בין רגע על ידי דן שבעט בו קלות מתחת לשולחן. כמרמז לו לשמור על זכות השתיקה.
"אמרת משהו?" שאלה שחר את זכריה אך לא המתינה לתשובתו, במקום היא הביטה בדן והמשיכה בדבריה "זאת רכבת אקספרס, היא לא תעצור עד שנגיע להווגרטס" .
"מה זה הווגרטס?" שאל דן,
"בני כמה אתם?" שאלה שחר בתמיה.
"חמש עשרה, למה?"השיב דן בבילבול.
"ואתה לא יודע לאן אתם נוסעים?" שאלה שחר בדרמטיות ונכנסה לתוך התא.

krichardrachle

16/11/2017

לא רק את העולם לקחת מרולינג אני מרגיש אותה גם קצת בכתיבה שלך (לא יודע אם התכוונת לזה או לא אבל זה מוסיף ) אהבתי מאוד את הפרולוג ומייד אתחיל את הפרק הראשון 

Elementary

23/11/2017

פרק 5

"'ר'ייצל, ר'ייצל, חכי!" קרא אלמוג לר'ייצל שפסעה אל קדמת הרכבת, הוא הבחין בכך ששיערה הארגמני כהה עם הקיץ, והוא קיווה בכל ליבו שהיא תפנה אליו את מבטה ותביט בו עם עיניה הכחולות שגרמו לליבו לא פעם להחסיר פעימה. "ר'ייצל!" קרא בשלישית מבעד לשאון הרכבת, ר'ייצל עצרה במקומה מול דלת התא הסגור, עכשיו היא תביט בי, קיווה. חיוך רחב עלה על פניו בשעה שההיא לחצה על ידית התא ונכנסה מבלי לומר מילה פנימה. המון רועש קידם את פניה ולאלמוג לא הייתה ברירה אחרת למעט להצטרף אליה לתא. 
"תראו – תראו מי הגיע, לא אחר מאשר פרינס, מה שלומך נסיך!?" שאלה מור בהתלהבות וגרמה לאלמוג להרגיש מבוכה. 
"חה, חה, מצחיק מאוד, מריה, את מסכימה איתה?" שאל אלמוג בהרמת גבה את מריה שאספה את שיערה הג'נג'י לקוקו גבוהה וירתה לעברו מבט מזהיר, "טוב, טוב, אתם ההפלאפים נהיים אפלוליים עם כל שנה שעוברת".
"ואתם הגריפנדורים מצחיקים" לעגה מור בתשובה.
"את ממש מבדרת היום מור סטאר" הקניט אלמוג בחזרה.
"מעולה, ממש כיתה א' מה שהולך פה, מישהו מוכן להגיד לי איפה ליז שוב? איך זה שלא הייתה אפילו פגישה אחת מתחילת שנה בה היא הגיעה בזמן?" שאלה ר'ייצל בכעס.
"תגידי תודה שהיא בכלל הגיעה" ציינה מור בציניות.
"לגמריי," השיב בן המדריך שהדריך את בית סלי'תרין יחד עם ליז, בתגובה לדבריו סומק עז הציף את פניה של ר'ייצל, אלמוג לא יכול היה לתת למצב הזה להימשך.
"טוב, צחקנו, התבדחנו, אולי כדי שנתחיל ת'ישיבה, עזבתי שני תלמידים שקרוב לוודאי מנסים לחנוק אחד את השני ברגע זה" אמר אלמוג, נוכח דבריו הביטו בו כל חברי התא בהבעה אילמת. 
"אולי כדי שתחזור אליהם? שמעתי לאחרונה על מקרה מצער שקרה בכרכרה של דומרשטנג בה בגלל ריב טיפשי אחד התלמידים קילל את חברו בקללת שלפוחיות, תבעו את בית הספר ממש לגמרי, אין סיכוי שהם יגיעו לטורניר בתקופה הקרובה." אמרה חן, מדריכת רייבנקלו בעיניים קודרות, ניכר בה שהדאגה מציפה אותה ושאם הוא לא יאמר דבר היא תקום ותלך לפתור את העניין בכוחות עצמה, מרוצה עכשיו? אתה והרעיונות הטיפשיים שלך,  כעס על עצמו אלמוג בשעה שעומרי הביט בו חרש.
"אל תדאגו, הם בסדר, החרמתי להם תשרביטים" שיקר.
"אוו, למה לא אמרת קודם! אל תלחיץ אותנו ככה שוב" חייכה חן בתגובה בשעה שיתר חברי התא נשמו לרווחה.
"ר'ייצל, זה יימשך עוד הרבה זמן? אני צריך לשלוח משהו...ו..." התחיל עומרי אך נקטע בגסות על ידי מור.
"כבר מתגעגע לפיה הקטנה שלך אמיגו"? הקניטה.
"מה? לא" השיב עומרי  במהירות, סומק קל הציף את פניו ואלמוג נחר בבוז, יתר חברי התא הביטו בו בחיוכים ממתיקי סוד בשעה שההוא נרתע לאחור "זה לא..לא...לא מה שאתם חושבים" גמגם, "זה..ר'יצל!" קרא לעזרה, בתקווה שהזו תציל אותו מהמצב המביך אליו הוא נקלע.
"טוב, יאללה ח'ברה, צחקנו מספיק, הגיע הזמן לעבור על הכללים שוב לפני שנעשה משהו ונגיע למשרד של סנייפ שוב, אני לא צריכה להזכיר לכם כמה נקודות הוא הוריד לבתים שלנו בפעם הקודמת" ציינה ר'ייצל והתיישבה.
"הוריד לכם" תיקן אותה בן בזהירות, למשמע דבריו ירתה אליו מריה מבט מאיים שגרם לו לשלוף את שרבטו מתוך דחף טבעי להגן על עצמו.
"מצטערת שהמנהל שלכם הוא מפלה מסריח!" כעסה מור.
"אוי, תשתקי את, כאילו שהאחראית שלכם לא מורידה לנו סתם נקודות בגלל שאבותינו ניסו לכבוש את הטירה, תעשי לי טובה את, ברצינות, את באמת רוצה להיכנס לויכוח הזה? כי אני באמת אנצח אותך בציק" אמר בן והקיש באצבעותיו מול פניה הזועפות. "וצ'ק ברור?". 
"מה אמרת! נום מסריח! תחזור בך מיד!" התפרצה מריה ונראה היה שאם מור ועומרי לא היו עוצרים בעדה היא הייתה תוקפת את בן הצוחק שאחז בשרביטו בהיכון.
"אוו! חבורת תינוקות שכמוכם, אם אתם המדריכים, אני לא רוצה לדעת מי הם יתר התלמידים בבתים שלכם! שבו בשקט, בואו נסיים כבר אם הישיבה הזו" אמרה ר'ייצל אך לשווא, איש לא הביט בה או התייחס בכלל לדבריה, משהבחינה בכך היא נשפה באכזבה, אספה את שרביטה וסימנה לאלמוג לצאת אחריה מהתא, עכשיו זה יקרה, היא תאמר לי עד כמה היא התגעגעה אלי וכמה שהיא רצתה לדבר איתי אך בגלל שהיא קוסמת טהורה לא יכלה להרים טלפון קיווה בליבו בשעה שצעד בעקבותיה, לא עבר זמן רב והוא מצא את עצמו בקרון האחרון של הרכבת, לא היה בו אף אחד מלבדם, פרפרים הציפו את ליבו, עכשיו זה יקרה, עכשיו זה  - "אלמוג" אמרה ר'ייצל ברכות מסיטה קווצת שיער סוררת מעיינה, מבטה היה רציני וקולה שקט.
"כ-כן" גמגם אלמוג שחק אותה קול! מה אתה ילדה קטנה ומאוהבת, מה קורה לך! תתעשת בנאדם "כלומר כן, מה שלומך ר'ייצל?" הוא שאל בחיוך הכי מתוק שלו. 
"אני בסדר, תקשיב, אני צריכה שתעבור בכל הקרונות ברכבת ותבדוק שהכול בסדר, אה ופקח עין על אתה יודע מי, אסור שמישהו ידע מי הם באמת ו -?" התחילה ר'ייצל, אוויר קר הציף את ריאותיו של אלמוג וצמרמורת עברה בגבו, מניין היא יודעת עליהם? האם הוא לא היחיד שהופקד על המשימה? תהה בליבו, נראה היה שהוא התנהג מוזר כי ר'ייצל השתתקה והביטה בו בדאגה.
"אני, אני בסדר, אני פשוט לא כל כך סגור על מי את מדברת" שיקר אלמוג וכבש את מבטו ברצפת התא.
"אוי שיט, אני מצטערת, התכוונתי לדן וזכריה, המנהל אמר לי שאתה זה שצריך להכין אותו לכל העניין של הטירה והכול כי הוא לא כל כך רגיל לענייני הוגוורטס, כאילו נכון שכבר אין פה כאלה אירועים מוזרים כמו טרולים בשירותים ומורים שהופכים לאבן כמו בימיו של פוטר, אבל אתה יודע עדיין בשביל מישהו חדש" היא עצרה נשמה נשימה עמוקה והמשיכה "המקום הזה יכול להיות קצת מפחיד ומפתיע, אז פשוט תוודא שהם לא יעשו שטויות ושהוא לא ישמע דברים שמוטב שהוא לא ישמע, אתה יודע כבר לאיזה בית הוא מוין?" שאלה ר'ייצל והתפללה בליבה שהיתגלה לה שהוא ממוין בביתה.
"לא, שמעתי שימיינו אותו כשנגיע, וכן, אני אעשה את המיטב, עוד משהו?" שאל אלמוג באכזבה, האם היא שכחה את כל מה שהם עברו יחד? את אותו היום, האם זה רק אני מרגיש ככה, שיט, שחק אותה קול, שחק אותה קול עודד אלמוג את עצמו בשעה שר'ייצל הנידה את ראשה לשלילה "אני מבין, אז נתראה כבר." אמר באכזבה.
"אני מצטערת, חייבת לחזור לתא המדריכים, בתקווה שהם עדיין לא שרפו אחד את השני או גרוע מזה, שמעת מה חן אמרה קודם, רק זה חסר לנו כרגע, תא מדריכים ומדריכים צלויים. מצטערת אלמוג, ניפגש כבר בטירה" אמרה ועזבה באיטיות את המקום, לפעמים הוא תהה בליבו כיצד חברתו יכולה להיות כזו אטומה לרגשותיו, כל כך עיוורת למה שהיה ברור לכל – שהוא אוהב אותה, הרי איזה עוד סיבה הייתה לו להמליץ עליה למנהל שיהפוך אותה לאחראית וכל הפעמים בהם הוא עבר סתם ככה באזור שלה וקפץ לבקר אותה תחת הטענה "סתם עברתי פה ורציתי לדעת מה שלומך", אלעק סתם, כל הפעמים בהם הוא גנב את המטאטא של אחיו הגדול – ליעד וטס עד לביתה, אילו היא רק הייתה יודעת, אולי – "אלמוג, אתה בסדר?" שאל אותו עומרי בדרכו חזרה. 
"כע, אי חושב שכן, אתה לא אמור להיות בפגישה יחד אם ר'ייצל עכשיו ויתר הצנונים?" שאל אלמוג בקריצה.
"חח, יפה אמרת, צנונים, אני התגנבתי אחרי שהלכתם, יש לי את המכתב ההוא לשלוח" אמר עומרי בחיוך.
"מבריז באמצע התפקיד בשביל יוליה שלך?" שאל אלמוג ונתן לו מרפק בצלעות, הוא לא יכול היה להתאפק וחייך.
"נסיך אתה, איזה יוליה ואיזה נעליים, אני צריך לשלוח לאימא את העודף שנשאר לי מהספרים שקניתי בדרך לכאן, היה לה קצת קשה לסגור את החודש ו.." התחיל עומרי אך לא המשיך, לא היה טעם, הייתה זו השנה השנייה ברציפות בה חברו לבית וויתר על קניית ספרי הלימוד ושלח להוריו בחזרה את הכסף, דבר שהיה אבירי מצידו כביכול אך הכניס אותו ללא מעט קשיים בייחוד מצד המנהל – סנייפ שנהנה להוריד לו ציון על כך כל פעם מחדש. "לא היית צריך לספר לו על כך, אתה יודע" הוסיף עומרי והשיב אותו ממחשבותיו, השתררה דממה "על עניין הכסף, זה בסדר" אמר בחיוך מאולץ. 
"אני יודע, אבל האמת שלא עשיתי את זה בשבילך, עשיתי את זה בשביל עצמי, הרי אם לא היית אתה השותף שלי להנהגה הייתי צריך להיתקע עם קרן פריצי, תאמין לי, אני מעדיף לעזור לך לעצור את המנהל מאשר להיות איתה באותה קדנציה, תסמוך עלי, כל דבר חוץ מזה" השיב אלמוג בחיוך, האמת הייתה שלא כל דבריו היו שקר, הוא באמת העדיף את השותף הנוכחי שלו על פני קרן, אך אם היה נגזר עליו להיות איתה הוא לא היה מתרעם על העניין ומקבל אותו כי הייתרון בקרן היה שהיא הייתה פשוט עושה ה-כ-ו-ל לבד, אם שותפה כמוהה החופש היה במרחק נגיעה. 
"תודה אחי".
"בכיף אח שלו". אמר אלמוג ונפרד ממנו לשלום.
שעה נסיעה מהוגוורטס.

Elementary

08/12/2017

פרק 6

השמש שלחה את קרניה והעירה אותו משנתו, הרצפה עליה שהה הייתה עשויה אספלט ועליה הוא יכול היה לראות סימנים מוזרים, הוא יכול היה לשמוע קולות צעדים מהירים ומפה לשם דברי תמיהה שהתפוגגו מהר יותר משבאו, הוא קם ממקומו והביט מסביבו בערפול, כמה אנשים מעודנים למראה שלחו אליו מבטים סקרניים, אך הוא פתר אותם במבט נוקב אחד אותו הוא שלח לכל אחד ואחד מהם, כאומר – אל תנסו אותי, והאלה משו מיד מין ההזמנה ושבו לעיסוקיהם תוך כדי פזילה קלה לעברו, דבר שרק עורר וחיזק את סלידתו כלפיהם. צעדיו היו כבדים ו-"סר!" קרא קול משום מקום , אך הוא בחר להתעלם ממנו ולהמשיך בדרכו, אך ההוא קרא בשנית ומשלא שמע מענה גם בשלישית, נזעק ונלחץ אם כל רגע שעובר, לבסוף החליט האיש לעצור ולהביט לאחור בדיוק כאשר זר מוחלט דחף אותו למעבר לכביש, לקחו לו דקות אחדות לקום ממקומו ולהביט באיש באיבה, האיש הזר התנשם והתנשף על הכביש לא רחוק ממנו, הזר הביט בו לרגע בבהלה ומחה זרזיף דם משפתו העליונה. כמה אנשים שעברו במקום הביטו בצמד המוזר בשתיקה.
"עליך להיות זהיר יותר" קרא הדוחף ועבר את הכביש לעברו על מנת ללחוץ את ידו, אך הזה רק הביט בו בשתיקה, "אני שגיא, ואני הצלתי אותך הרגע ממוות בטוח" הוא אמר והחווה בידו על המכונית שעמדה לא רחוק מהם, בעליה עודנו ישב במקומו קפוא במקומו ומבוהל עד עמקי נשמתו. האיש הביט בשניהם ולבסוף הושיט את ידו ללחיצה, מצילו קיבל את התודה ולאחר שתיקה קצרה הוסיף "אוכל לעזור לך איכשהו?".
"איפה אני?"
"בבריטניה, כאן לצערי בשונה משוויץ' צריך לשים לב לכללי התחבורה והזהירות, איך לא ראית את זה שהרמזור בצבע אדום?" שאל בפליאה מבלי להסיר ממנו את עיניו הבוחנות כיתר האנשים שהביטו בהם בשתיקה. דבר שלא מצא חן בעיניו כלל. בייחוד לא נוכח העובדה שהוא היה בטוח שהמילה 'רמזור' הייתה מילה בדויה לחלוטין.
"רמזור זה הדבר הזה " אמר והחווה בידו על קופסא שחורה אם שלושה עיגולים - שניים כהים ואחד אדום, "וזה, " אמר והצביע על הקרקע "זה כביש, על הדבר הזה" אמר ורקע בכוח על האדמה "נוסעים, ככה שאם אתה רוצה לעבור את הכביש אתה צריך לוודא שאחד העיגולים שברמזור ששמה בצבע ירוק, אחרת בפעם הבאה אנשים כמוהו" הוא הצביע על הנהג והרכב "ידרסו אותך ואני לא אהיה שמה לעזור לך" אמר בקרירות, עזב את ידו ויצא ממעגל הסקרנים לעבר מקום לא מוכר. האיש לא יכול היה לעמוד במקומו, הוא חייב היה לקבל תשובות ונראה היה שהאיש בעל המבטא המוזר יתן לו אותן. לקחו לו רק דקות אחדות לכפר על הפער ולעמוד לצידו, משהבחין בו הבריטי הוא אמר מילה לא ברורה והביט על השעון שלו בריכוז כה רב עד שהיה ברור לכל שהוא מעמיד פנים.
"תקשיב, אתה יכול לספר לי עוד קצת על המקום הזה?" שאל, אך שגיא סירב לדבר איתו "בבקשה" הוסיף אך ההוא נותר אילם, האיש ראה אנשים קשים יותר, ולא היה מוכן לוותר "בבקשה ספר לי על המקום הזה" ביקש.
שגיא נעצר במקומו והביט בו בכעס "אני לא מדבר אם זרים, אז לך מכאן" הורה וחזר ללכת הפעם בקצב מהיר יותר.
"הצלת אותי לפני רגע!" קרא האיש,
"ו...."
"אתה מכיר אותי".
"אני אפילו לא יודע את שמך, או מאיפה אתה, ברור שאתה לא מכאן, כפויי טובה" קרא והחיש את קצב צעדיו.
"טוב, טוב, הבנתי, חכה רגע" אמר ועצר, שגיא האיט את צעדיו "אני –" התחיל האיש אך ברגע האמת הוא לא הצליח להוציא מילה מגרונו שהתייבש מהניסיון הקלוש להשיג את שמו "אני – "ניסה בשנית אך דבר לא עלה והמושיע שלו נראה ממש לא מרוצה מהמצב "אני חושש שאני לא זוכר את השם שלי" אמר לבסוף. שגיא הביט בו בעינים גדולות, פתח את פיו כדי לומר אך האיש עצר בעדו במבטו "הדבר היחיד שאני זוכר זה שאני קמתי על הדבר הזה, איך קראת לו ? – כביש, למעט זאת אני לא זוכר דבר" אמר ולראשונה הרגיש מבוהל.
שגיא בחן אותו ארוכות ולאחר שתיקה ארוכה אמר " ממתי זה ככה?"
"אני חושב שמהרגע בו התעוררתי אני לא זוכר דבר מלפני כן, אפילו לא מי אני או בן כמה אני ומה הוא לעזאזאל שמי" אמר ונדמה היה כי יהיה מוכן לשבור את תא הטלפון מרוב אכזבה ויאוש.
שגיא תפס בכתפו ומשך אותו לאחור, "אולי כדי שתבוא איתי, אני הולך כרגע לספארי, זה מקום כזה בו אנו כולאים חיות" אמר וכעבור רגע הוסיף "לצורכי למידה ושמירה על תנאי מחייתם כמובן, הרבה מהם בסכנת הכחדה וכדומה, תצטרף אליי" אמר ופנה ללכת לכיוון גן החיות.
האיש הביט בו בשתיקה ופסע אחריו אל הלא נודע.

Elementary

09/12/2017

פרק 7

"אז את בעצם אומרת, שהרכבת היא רכבת של קוסמים, שלוקחת אותם, אתכם, אותנו לבית ספר לקוסמים, בו אתם לומדים קסמים, כי אתם בעצם קוסמים וקוסמים לומדים קסמים והכול." אמר דן באיטיות וסקר את התא בעיניו, "אז, בית ספר לקוסמים" הוסיף תוך כדי מלמול הצירוף האחרון, כמדבר בינו לבין עצמו. ניכר בפניו שהוא לא מרוצה מהמצב ומין הדרך בה הוא הגה את המילה 'קוסמים' כמילה מקוללת ואסורה לא ניתן היה לטעות בכך שהוא היה מעדיף לעשות כל דבר שבעולם על מנת לעזוב את המקום הפסיכוטי בו הוא נכח, גם אם פירוש הדבר היה שהוא יאלץ לקפוץ מרכבת האקספרס שנסעה במהירות כה מופרזת שלא הותירה לדן ברירה אלא להשלים אם זה שהתחנה היחידה אליה היא מתכוונת להגיע היא בית הספר המוזר והבדיוני עד כדי טירוף לקוסמים. מי היא חושבת שהם? אנשים חסרי חיים שיאמינו לה? כאילו מי מאמין בקסמים? אין דבר כזה קסמים, מעולם לא היה דבר כזה קסם או כישוף ורוב הסיכויים שעם כל הטכנולוגיה ההולכת והמתפתחת במהירות שיא שגם לא יהיו קסמים ואם היה ויצא לאנשים לכנות דבר מסוים כ- 'קסם' פירוש הדבר שהם נפלו לתרמית ענקית של אחיזת עיניים. כך האמין דן מאז ומעולם ולא הייתה לו כל כוונה לשנות את דעתו רק בגלל שילדה חמודה ללא צמות אמרה לו שהוא בדרכו אל טירתו של מרלין לפגוש את גנדולף הלבן ולשחק פוקר נגד תמונה מדברת, כאילו מה היא חושבת לעצמה? תהה הוא בליבו ונחר בבוז, למראה תגובתו היא הביטו בו בהתרסה, היא לא נראתה לו כמישהי שהוזה או משקרת לתומה, להפך ענייה הכנות העידו על כך שגם אם חייה יהיו תלויים בכך היא תאמר את האמת, בשונה מהאיש שלקח להם את התיקים בכניסה לרכבת, וקרא להם בשמות של מאכלים איטלקיים בלתי מוכרים. אימא, אבא, לאן הבאתם אותי?! זעק דן בליבו. קול קטן  שניסה לעודד את רוחו לחש לו שתמיד ישנה האפשרות שעקב כך שהוא לא אכל את ארוחת הבוקר המיוחלת ולא ישן היטב בלילה הוא לא היה מרוכז בדבריה שהיו יכולים בכלל להיות –' אנחנו הולכים לטירה שמוכרת כטירתו של מרלין לצפות במופע קסמים,' חיוך ריצד על פניו, זה וודאי הפתרון! הוא וודאי שמע אותה לא נכון, קבע דן בליבו וחייך אליה במתיקות "אז, תזכירי לי שוב לאן אנחנו נוסעים?" שאל. למשמע שאלתו הביטה בו שחר בדאגה קלה.
"טוב. אנחנו נוסעים להווגורטס" היא אמרה באיטיות, מבהירה כל מילה ומילה כמוודא שהוא מבין את כוונתה, דן הביט בה בגלגול עיניים, אומנם הוא מודאג אבל הוא לא עילג.
"את יודעת שאני מבין מה שאת אומרת.." הוא אמר בקוצר רוח, למשמע דבריו שחר נראתה נבוכה, "אנחנו מקשיבים" זירז אותה דן.
שחר שלחה אליו מבט פגוע "אז, כמו שכבר אמרתי קודם, אנחנו נוסעים לבית הספר לקוסמים, שמה אני ויתר האנשים שנמצאים ברכבת יכולים לעשות קסמים וללמוד קוסמות, מובן שבשלב כלשהו אנחנו גם עושים כל מיני מבחני כשפומטרי ומג'ימטרי, אתה יודע, זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע, אבל בסופו של יום, אנחנו רוב הזמן עושים קסמים" אמרה שחר בנשימה אחת וגרמה לדן לצנוח לאחור במשובו, "מה?" היא שאלה בהרמת גבה. דן הביט בה ביאוש. "מה?" שאלה בשנית, עניה הצטמצמו לכדי חריץ.
"את בטוחה?" שאל דן, קולו היה רווי בעצב בשל התקווה שפרחה מהישג ידו, נראה היה שהוא עדיין היה בשפיות ושזו הניצבת מולו באמת אמרה את מה שהוא אמר, אחח למה אימא, למה הצטער בליבו דן.  זכריה שעד לאותו הרגע לא היה מרוכז בשיחה השיב את עיניו מנוף ההרים האפרורי שהיה מחוץ לחלון והביט בשחר בציפייה בשעה שהיא לעומתה שלפה שקית מכיס גלימתה ואכלה באדישות סוכריות צבעוניות ומוזרות למראה, משהבחינה במבטם היא השיבה את הסוכריות לכיסה הימני ונאנחה בחוסר עניין.
"טוב, כמו שאתם, המוגלגים צריכים ללמוד קודם את המתכון לעוגה כדי להכין עוגה כך גם אנחנו צריכים ללמוד את מתכוני השיקויים, נוסחאות הלחשים ומשוואות שינויי הצורה. כמובן שיש גם שיעורים מעשיים כמו טיפול בחיות פלא וכאלה, אתם יודעים, שנה שעברה אפילו הביאו לנו דרקון קטן לשיעור והיינו צריכים להאכיל אותו, אבל בעיקרון עיקר הלימודים הוא במקצועות העיוניים והכול, כמו אצל המוגלגים " הסבירה שחר בפשטות כאילו היה מדובר בדבר שבשגרה, וכאילו שדיבורים על דרקונים הם דיבורים נורמאלים ורגילים. דן הביט בה בתמיהה בשעה שעיניו של זכריה שהתרחבו בציפייה נדדו חזרה לחלון, ניכר בו שבשונה מחברו שהוא דווקא היה מרוצה מהמצב ושלוו חרף הידיעה שחטפו אותם לרכבת מלאה בפסיכופטים ש"הולכים ללמוד קסמים". בעיני דן המצב נראה יותר כמו נסיעה הזויה לטירת משוגעים.
"זכרייה, אנחנו חייבים ללכת" לחש דן בתקיפות לזכרייה שישב לצידו בשעה ששחר הסיטה את מבטה מהם ושלפה מכיסה השמאלי קופסא מחומשת ממנה בצבצה צפרדע מבריקה למראה אותה להפתעתו הרבה של דן היא שלפה בנינוחות וקירבה לפיה, דן לא היה יכול שלא להביט בה בסלידה בשעה שהיא נגסה בה, והתמוגגה מטעמה. זהו עד כאן, קבע דן שכבר לא יכול היה לשאת את הלך העניינים יותר, הוא נישען לאחור אחז במרפקו של  זכרייה ולחש לו בבהילות "עכשיו". זכריה שעד לאותו הרגע כבר הספיק להירגע השיב את מבטו מהחלון והביט בהם לסירוגין, משהבחין בצפרדע האכולה למחצה התרחבו עיניו באיימה. דבר אותו פירשה שחר לא נכונה ומרוב טוב ליבה התקרבה אליהם אם הקופסא המחומשת, כשחיוך רחב פרוס על פנייה.
"תרצו לטעום גם?" שאלה שחר באדיבות, לא מסירה מהם את מבטה, הצפרדע נטולת הראש שנחה בין אצבעותיה השלובות פנתה אליהם בתחנונים, לסתו של זכרייה איימה לעזוב את פניו ולברוח מהמקום יחד אם ארוחת הערב שלהם מהיום הקודם שרמזה להם שלא תוכל לסבול דברים מוזרים נוספים.
"לא..זה בסדר, תודה, אכלתי בשרי" גמגם דן בשעה שעצר במקומו וטר בעיניו אחר פתח מילוט נוסף מהמקום המוזר בו הם שהו. שחר לעומתה הסיטה ממנו את מבטה והציעה לזכריה שהחוויר ונע באי נוחות במקומו.
"אני..אני גם אכלתי בשרי, אכלנו בשרי וזה לא כשר" גימגם זכריה, ניכר בפניו שדמו כירוקות שהוא עומד להקיא, דן לא היה בטוח האם בגלל הצפרדע שאחזה את ידיה בתחנונים או שמא מהנסיעה הארוכה.
"זו רק צפרדע שוקולד," אמרה במשך כתפיים "אתם יודעים, הממתק השחור והמתוק הזה שיש אצל כולם.. הייתי בטוחה שיש את זה גם אצלכם המוגלגים אלא אם כן שוויץ' היא עיירה של סקיבים ואז זה כבר סיפור אחר, באמת שכדי לכם לטעום, זו לא באמת צפרדע, " אמרה שחר בחיוך בשעה שקמה ממקומה והסתבכה קלות בגלימתה שהפילה אותה חזרה למושבה בעוצמה כזו שגרמה לידיה לשחרר את אחיזתן מהצפרדע שקפצה על הזמנות הפז שניתנה לה וברחה מהמקום בדילוגים חופשיים. דן וזכרייה עקבו אחריה במבטם בשעה שההיא חמקה אל החופש. "פרידום" לחש זכריה באוזנו של דן.  דן גלגל עיניים באדישות בשעה שהחל לפנות אל הדלת בזהירות, אך שחר קלטה אותו במבטה והוא נותר לשבת במקומו במבוכה.
"חבל, לא תמיד נתקלים בצפרדע עם שבבי אגוזים" אמרה שחר במשך כתפיים, "אתה לא מאמין לי, נכון?" שאלה לבסוף והפרה את הדממה, למשמע דבריה שב זכריה להביט מבעד לחלון ודן השפיל את מבטו אל האדמה. "כך חשבתי" היא אמרה וקמה ממקומה, מועקה קלה הציפה את ליבו חרף המצב, הוא לא רצה לפגוע בה לרעה או להעליב אותה.
תקשיבי, אני לא התכונ – " התחיל דן אך נקטע במיידי על ידי מבטה המאיים של שחר ששלחה את ידה אל כיס גלימתה ושלפה מתוכו מקל מוזר למראה, היא וודאי צוחקת עליהם, חשב דן בליבו והשפיל את מבטו לאדמה בתקווה להבליע את החיוך הרחב שהציף את פניו ואיים להסתיים כצחוק קולני ורועם. היא באמת חושבת שחתיכת העץ שבידיה היא מטה קסמים? איפה היא חיה. אולי באמת רכבת המודע שלה ירדה מהפסים. הוא חשב בליבו בשעה שהיא מצידה אחזה את ה"שרביט" לפניה וכיוונה אותו אל כוס המשקה המוזר שהייתה על השולחן למולם, תוך כדי לחישה אחת והנפת מקל פרצו ניצוצות מתוך קצה "השרביט" והכוס נותרה כשהייתה, סומק קל עיטר את פניה חרף נחישותה להסתיר זאת ולנסות את ה'טריק' בשנית, בשלישית אך דבר לא קרה, הכוס נותרה במוקמה על שולחן התא החיוור בניגוד מוחלט לפניה הסמוקות באדום עז. בידה, היא אספה את שרביטה לכיסה ויצאה מהדלת ללא מילים, משעזבה את התא, קמו זכריה ודן בסערה והתקדמו אל היציאה, בתקווה שהם עוד יצליחו לחזור לביתם. התקווה כיננה בליבם. דן כבר ראה את הדיון הארוך שהוא יקיים אם הוריו, אם הם עוד פעם ייקחו אותו לטיול הוא אישית ישרוף את הכרטיסים על מנת להישאר בבית, הוא לא יעזוב אותו שוב לעולם. לעולם, אף פעם, אפילו לא אם - "אני יכול לעזור, קרה משהו?" שאל אלמוג שנכנס בדלת והטיל צל כהה על שניהם, בשעה שעצר אותם רגעים ספורים לפני הבריחה מהרכבת המוזרה.
"לא אתה לא, אנחנו הולכים" קבע דן נרחצות וצעד באיטיות אל הדלת, אך אלמוג לא מש ממקומו.
"ללבוש את הגלימות אני מקווה כי כמעט הגענו," חייך אלמוג למרות שעיניו אמרו אחרת, דן וזכריה הביטו בו בפליאה. "אני מבין שלא...אולי כדי שאני הסביר לכם כמה דברים, כמעט הגענו. מה תרצו לדעת?" הציע אלמוג באדיבות, אך לדן נמאס, הוא אחז בניצב הדלת בידו והתכוון לצאת אל מסדרון הרכבת, אך אלמוג הניח יד חמה על ידו ועצר בעדו, לדן לא הייתה ברירה והוא שב לשבת במקומו לצד זכרייה שחזר להביט בחלון, מתעלם מהלך העניינים בתא. איך הוא יכול להיות כל כך שלוו? תהה דן בליבו, בשעה שהכעס הציף את רוחו.
"אחרי שנגיע להוג-שרק- משהו הזה שלכם, אתם תחזירו אותנו לקבוצה נכון?" שאל דן את אלמוג שהביט ארוכות בעיניו.
"אתה צריך לנקות את המשקפיים, אחרת יהיה לך כאב ראש" אמר אלמוג בשעה שסגר את הדלת, "הינה כך רפארו – רואה, כבר המצב נראה יותר טוב לא ?" שאל אלמוג בחיוך, בצפייה שהלה שלפניו ישתף עימו פעולה אך דן רק הביט במשקפיו בדאגה ואז בו ואז שוב במשקפיו ואז בתא, מה קורה אם האנשים ברכבת הזו היום? שאל אלמוג בליבו, . כמו אם דן גם השיחה אם ר'ייצל לא התקיימה כפי שקיווה שתהיה, בשונה ממה שחשב היא פשוט ביקשה ממנו לעבור בין התלמידים ולוודא שכולם נמצאים מאורגנים במקומם ושכל הקרונות מסודרים, אלמוג עשה כדברייה אך לא יכול היה להתעלם מהעבודה שיתרה מכך שהיא דרשה ממנו לעשות את כל מטלותיה היא אפילו לא התייחסה אליו כאל חבר אלא כאל אדם זר שעליו היא הופקדה. אילו משימתו וודאי היה מברר איתה את הלך העניינים, אך מפאת המצב הרגיש בו הוא היה לא הייתה לו ברירה אחרת פרט לעשות כמבוקשה ולוודא שה"אחמים" לא יעזבו את קרונם. רק עוד שלוש עשרה דקות עד שנגיע לשם, בבקשה שזה יעבור מהר. התפלל אלמוג בליבו ושלף חפיסת קלפים מוזרים – מחומשים מכיס גלימתו, דן שעדיין נראה מוטרד וזכריה הביטו בו בשתיקה בשעה שהוא פיזר את הקלפים על השולחן. שתיים עשרה דקות מהווגרטס.

Elementary

23/12/2017

פרק 8

"בריטניה, תמיד הייתי בטוח, שיותר שומרים יהלכו ברחובות ושהאנשים עצמם יהיו מנומסים וטובי לב, נו מסתבר...שהמציאות עולה על כל דמיון"  התבדח האיש. שגיא חייך חלושות לאור הערה שהאיש אמר והצביע בחטף על שלט גדול שעליו היו יצוקות המילים  'ZOO'  בצבע זהב. שגיא הגניב מבט לכיוונו של האיש, תדהמה התפשטה על פניו, האיש שהציל כמה שעות קודם לכן ממצב ביש נראה מתוח, עיניו היו שקועות במילים ומהצצה קטנה אל נפשו הוא יכול היה להרגיש בפחד.
"אתה בסדר?" שאל שגיא בדאגה, קמט זעיר הופיע על גבי מצחו, האיש הרים אליו את מבטו וחייך חיוך מאולץ.
"אל תדאג לי, אני מניח שזה פשוט כי לא שתיתי מים, מה זה המקום הזה שוב, תזכיר לי?" שאל האיש ונשען על גבי אחד העצים, שגיא המשיך להביט בו בדאגה בשעה שההוא המשיך לחייך "באמת, אני בסדר, אל תדאג, הרי אני איש זר ברחוב" הוסיף וגרם לשגיא לנוע באי נוחות במקומו.
"טוב, אם אתה אומר" אמר לבסוף שגיא בכניעה,  "זהו הספארי, פה אנחנו בעצם מחזיקים בבעלי חיים, אתה יודע לומדים על תפקודם, מטפלים בהם, וכמובן מביאים לפה תילדים כדי שילמדו כיצד להעריך את הטבע, הרי שמעת וודאי ששיעור החיות שבסכנת הכחדה עולה ועולה עם כל שנה שעוברת" המשיך שגיא ולמראה אותו האיש שחיוכו המואלץ לא הסתיר דבר מרגשותיו האמיתיים, הושיט לעברו את ידו. 
"זה בסדר, אני יכול עדיין ללכת בעצמי" אמר האיש וביטל את המחווה האדיבה בהנפת יד, "אז אתם בעצם כולאים אותם פה במקום בטבע לתת להם להסתובב חופשיים בטבע, ממש מוסרי" הוסיף  האיש והחל לצעוד לעבר השער, שגיא צעד בעקבותיו, האיש הזה בפירוש לא בריטי קבע בליבו שגיא.
"אז תזכיר לי שוב, מה אתה זוכר?" שאל שגיא.
"את זה שהתעוררתי על המדרכה ואתה עזרת לי" אמר.
"וחוץ מזה כלום?" 
"כלום" השיב בעצב.
"אני מצטער" 
"אל תצטער, זו לא אשמתך".
"עדיין.." 
"בבקשה ממך, תעשה לי טובה, עזרת לי, אתה לא צריך להצטער על כלום, באמת".
"מצטער"
"נו בחיאת".
"מצטער, זה הנימוסים.".
"טוב..." 
"אז מה תעשה עכשיו?"
"לא יודע, אני כנרא לא אוכל להישאר איתך נכון?" 
סומק קל הציף את פניו של שגיא, שהרכין את ראשו והחל לשחק בעניבתו השחורה מעוטרת הפרחים. "אני חושב שאפשר יהיה לסדר איזה משהו, אם אין לך כמובן לאן ללכת..אולי אוכל למצוא אצלי חדר פנוי ו-"
"אבא!" קרא ילד אחד ברחוב.
"ילדים, זה דבר כל כך נחמד, ישראלי בטח, אני מזהה את המילה הזו מאחד הסרטים שהציגו לנו בזמנו, אתה מכיר את השפה?" שאל שגיא למראה המבט המהיר ששלח האיש בילד הקטן שעמד בכניסה לשער והביט בו.
"אני לא יודע, אני חושב ש...אבל הוא בטח לא התכוון אלי"
"למה לא?" 
"אני לא טיפוס שבנוי לנהל משפחה".
"למה אתה חושב ככה?" 
"לא יודע, תראה אותי, אני נראה לך כמו מישהו שמסוגל להחליף טיטול? תעשה לי טובה, בטח הוא התכוון למישהו אחר" אמר האיש והסיט מהילד את מבטו, שגיא המשיך להביט בילד שהביט בהם תחילה בהתלהבות ואם התעלמותו של האיש באכזבה ועצב. 
"אני לא יודע, אתה בטוח שאתה לא רוצה לבדוק את העניין? אחרי הכול איבדת את הזיכרון" הציע שגיא.
"תאמין לי, אם הייתי מתחתן והיו לי ילדים, או בכלל ילד, הייתי זוכר את זה, זה לא דבר שקל לשכוח" אמר האיש.
"אם אתה אומר.." ויתר שגיא ופסע בעקבותיו בגן החיות, מזווית העין הוא הצליח להבחין באיש צעיר לוקח את הילד בידו וגורר אותו מהמקום תוך כדי אמירת מילים לא מוכרת שהיחידה מהן שהצליח איכשהו לקלוט באוזנו ולהבין הייתה המילה – יהל – ככל הנראה שמו של הילד קבע בליבו, מצטער ילד, אין דבר שאוכל לעשות למעך, הצטער בליבו שגיא בשעה שהמשיך להביט באיש ובילד שניסה להשתחרר מאחיזתו, תוך כדי קריאה "אבא!, אבא!" אך איש לא ענה לו, אף אחד לא בא להושיט לילד המסכן עזרה, כמות הפשיעות וחטיפות הילדים לטובת מסחר הרקיע שחקים ושגיא לא יכל לשאת את זה יותר, הוא לקח נשימה ארוכה, ופנה לכיוונם, למראה מעשיו צעד אחריו האיש בפליאה. אף אחד לא יחטוף ילדים במשמרת שלי חשב שגיא בליבו ככל שמספר הצעדים בינם לבין האיש עם הילד הלך וקטן, אני אציל אותך קטן, אני –"אבא" צעק הילד השתחרר מידיו של האיש שאחז בו ונעמד ליד האיש שעמד מאחורי שגיא, האיש שאחז בו הבחין בשניהם והצבע מפניו אזל, ממזר שכמ​וך, חשב בליבו שגיא– "אבא, ידעתי שלא עזבת אותי, איפה היית? אני ממש נבהלתי, הכול בסדר? לא עניתם לי? איפה דן ואימא? אבא?" שאל יהל אך האיש נותר במקומו, למראה הסיטואציה הבעת פניו שבה להיות אייתנה. 
"אני מצטער על עוגמת הנפש" אמר האיש באנגלית מושלמת, "ברשותכם אני אקח את הילד, סליחה" אמר.
"לא!" השיב שגיא ועמד בין החוטף לילד.
"אני מצטער אדוני אבל חלה פה היא הבנה אני מדריך הטיולים שלו, אני הבטחתי להוריו שאני הביא אותו אליהם בשלום" אמר האיש שתיאר עצמו כמדריך, שגיא צמצם את עיניו והביט בו  בתוכחה, אין סיכוי שהאיש הזה יקבל תילד.
"אבא! תגיד לו שאני הבן שלך, אני לא רוצה ללכת איתו" התחנן הילד לאיש, אך האיש נותר במקומו, אני אעזור לך קטן, קבע שגיא. .
"האיש הזה שאתה רואה פה מולך הוא אבא שלו, הינה הבאת אותו להוריו ועכשיו לך, לפני שאני אצלצל לאימא ואבא המאמצים שלו, שאתה וודאי לא תשמח לדעת שהתכוונתי למלכה אליזבת ולרשויות אכיפת החוק פה, אני לא יודע איך זה אצלכם אבל אנחנו פה בבריטניה לא רואים בחטיפה לאור יום מעשה של מה בכך, אז לך מכאן לפני שאני אחזור בי מלצלצל אליהם" אמר שגיא מבלי להסיר את עיניו מהאיש שנותר נטוע במקומו ללא מילים "לך!" אמר שגיא שוב, למשמע דבריו שלח החוטף מבט אחרון בילד ועזב אותם, לא רחוק ממנו עמדה ילדה שחומת אור שהביטה במתרחש בשתיקה, אל תדאגי ילדה אני אצלצל עוד דקה לרשויות ואציל גם אותך  ניחם שגיא את הילדה טלפתית, שלף את הטלפון וחייג "כן, אני רוצה לדווח על ניסיון חטיפה ברחוב קאטמול סטרייט, כן, בבקשה, תודה" אמר וניתק את השיחה, "קדימה, זזנו מכאן" אמר לאיש ולילד שעמדו מאחוריו חסרי מילים.
"אתה הרגע חטפת ילד!" התרעם האיש מחוסר הזיכרון.
"הצלתי את חיו! אתה אף פעם לא שמת על הטריק – זה אבא שלי? מה מלמדים אתכם שמה בארץ שלך? האיש ההוא ניסה לחטוף אותו והמלכה יודעת מה הוא רצה לעשות בו, תגיד לו שעכשיו הכול בסדר ושאנחנו ניקח אותו למקום בטוח" אמר שגיא ופסע אל מחוץ לגן החיות.
"אתה בטח צוחק עלי".
"אבא?" שאל הילד, 
"מצטער ילד, אני לא יודע מיהו אבא שלך ומי אתה, אבל אני אעזור לך יחד עם שגיא עד כמה שאוכל, אתה זוכר מהו שם המלון בו אתה לן?" שאל האיש את הילד,
"כן..."גמגם הילד בעצב.
"ניקח אותו אלינו" אמר שגיא למראה הבעת פניו של הילד, מי יודע, אולי החוטף יודע איפה הוא נמצא חשב בליבו והוביל אותם לעבר הרחוב קינג ג'ורג', האיש והילד צעדו בעקבותיו חסרי מילים, שגיא  שלח לכיוונם מבט חטוף וקבע בינו לבין עצמו - אני אציל אתכם. אני אציל.

Elementary

24/12/2017

טוב, אז כמה הערות קטנות בשביל לעשות קצת סדר בעלילה, כי יש בה כמה קווי עלילה וקל מאוד ללכת בהם לאיבוד.
O קו עלילה דן וזכריה - קו העלילה העושה את פעמיו לכיוון הוגוורטס.
O קו עלילה המסדר - קו העלילה שבו מופיעים חברי המסדר שחוקרים את המקרה של בווייד.
O קו עלילה החטוף והילד - קו העלילה העוקב אחרי החטוף (בהמשך הפרקים זה מי ששגיא הבריטי הציל) והילד, שהוא בעצם אח של דן (יהל) והבן של אותו חטוף. עכשיו איך האב הספיק להעלים מבריטניה ולהגיע לזירת אותה הקבוצה שחטפה אותו ולחזור בחזרה תוך פחות מיממה את זה תגלו במהלך הפרקים הבאים.

במידה ויש לכם שאלות נוספות הנוגעות לעלילה, שאלו ואני הסביר את כוונתי.

להלן הפרק של השבוע הזה. קריאה נעימה.

פרק 9

"אנחנו מאבדים אותו!" אמרה מנהיגת הארגון, נימה קולה האיטית ופניה המאיימות לא העלו ספק בלב עשרות זוגות העיניים שהביטו בה באשר לחומרת המצב בו הם היו שרויים. "כפי שאתם וודאי יודעים התחלנו את משימתנו על מי מנוחות" אמרה המנהיגה ברכות "הצלחנו להטעות אותם ועל הדרך גם הצלחנו להוליך אותם שולל, דבר שעזר לנו כמובן להשיג יתרון עליהם" הוסיפה בחיוך  "אך בגלל עצלנותכם וחוסר רצונתכם, אנחנו מפגרים מאחור, הם הצליחו להשיג אותו מהר מהצפוי ואם כל רגע שעובר היתרון שהיה לנו באותם ימים רק הולך ונעלם כלא היה מעולם" אמרה המנהיגה, החיוך המתוק שהיה על פניה קודם לכן פינה את מקומו לשפתיה הקפוצות בזעם, היא סקרה כל אחד ואחד מהנוכחים בחדר.
"אבל, עברו רק שלושה ימים מאז!" הזדעק אחד מאנשיה והוביל לשטף של דיבורים ודיונים על הדבר. כסילים חשבה היא בליבה ונשמה עמוקות על מנת להרגיע את רוחה המשולהבת והיגעה. 
"נכון, עברו שלושה ימים בלבד, שלושה ימים בהם כל הסיפור הזה יכול היה להיות פשוט מאוד מאחורינו, אבל לא – לא כאלה הם הדברים, ולפיכך עלינו להתחיל להתעורר מקורי השינה ולהתחיל להשקיע יותר במטרה שלנו והיא לעצור בעדם. אתם יודעים טוב מאוד מה יקרה במידה והוא יפול לידיהם וילכד ברשת הקרה שהם טמנו לו, כל העולם יהיה נתון לחסידהם ואז כל שלושת הימים האלה יראה פתאום מהותיים מאוד בעינכם" נזפה המנהיגה שניכר בפניה שכל המצב הזה לא לרוחה כלל. שמונה זוגות עיניים רציניות וסקרניות עשו את דרכן אליה, היא זיהתה את בעלי כל ואחד מהן אך לא העידה על כך בשום דרך, במקום עטפה היא את פניה בהרשה אטומה והביטה על נקודה מרוחקת של הקיר "גורל העולם תלוי בנו, ואם אנו נעצור עכשיו ולא נעשה דבר הם יצליחו להשיג את רצונם ואז יהיה מאוחר מדי, לפיכך, נועם" היא אמרה ברשמיות וגרמה לעשרות אנשיה להביט לעברו של הלה שעמד זקוף אך בחוסר נוחות נוכח מבטיהם הסקרניים, "תבורך, קיבלת את המשימה" אמרה היא בחיוך מבשר טובות בשעה שההוא הביט בה באטימות, "השארתי את הפרטים המהותיים במעטפה הכהה שעל שולחנך" היא אמרה ובין רגע הוסיפה, "כולם משוחררים, טליה, גשי למשרדי בבקשה" דרשה המנהלת ועזבה בעצלתיים את קדמת מדרגות קומה סי.
משרדה המרווח היה ממקום בקומה בי מפלס שלוש והכיל בתוכו שולחן פשוט למראה, שלוש כיסאות עור נוחים ודיוקן משורבט ענקי של "וואן ארסידנו" הנודע שהאמין בכל ליבו שבכל שרבוט יש יותר מתמונה אחת, לימים האמינה בכך גם היא. רבים טועים לחשוב שלהיות מנהלת ארגון זה דבר קל, יש ארוחות, מפגשים ושיחות רציניות וכלום עבודה, אך ההפך הוא הנכון, והיא על עורה למדה את זה, להיות מנהלת ארגון היה בראש ובראשונה שמירה על סדר, משמעת וכבוד, והיא לא הייתה מוכנה לוותר על אף אחד מהם, הרבה היה מונח על הכף אך בראש הוא בראשונה היה עליה לאסוף את כל הפרטים ולהרוס אותו כשם שהוא הרס אותה, לקחת ממנו את כל מה שהוא לקח ממנה, להשמיד אותו כמו שהוא מעולם לא חשב שהיא תהיה מסוגלת "אני אעצור אותך פארקאר, חכה ותראה, אני אעצור אותך ושום דבר לא יעצור בעדי מלעשות זאת" היא קבעה חרש, התיישבה על כיסא העור שלה ובחנה את תיק המסמכים שהיה מונח לפניה, שלושה תמונות חד גווניות הופיעו לפניה, רובן היו של אנשים שהיא לא פגשה מעולם אך הדבר הזה לא עצר אותה מלקרוא את יתר הפרטים הנוגעים לחייהם, אחד מהם הוא זה שיעזור לה לעצור אותם, תהתה בליבה בשעה שלחצה על כפתור שהיה מונח בתחתית שולחנה, תוך שניות אחדות הופיע לפניה סגניתה הנאמנה, אלה שאיין, חיוך זחוח הופיע על פניה משהבחינה באדוניתה.
"כן גברתי, במה אוכל לעזור?" שאלה.
"תבדקי לי מה שלומה של העוזרת הקטנה שלנו בטירה הההיא, אנחנו צריכות לוודא שהיא ממלאת את תפקידה נאמנה ולא מזמרת יותר מדי, בייחוד לא ליד הנסיך הקטן שלה" אמרה מנהלת המקום. 
"כמובן גברתי" אמרה אלה ופנתה ללכת.
"אלה" עצרה בעדה האדונית.
"כן, תבדקי לי, מה איתו? אני חושבת שהוא נמצא במפקדה של הזה מלמטה, אני רוצה לדעת בדיוק מה קורה שמה, ונראה לי שלו – לא יזיק מניע לספר לנו על כך קצת, אני רוצה שתסדרי לו ראיון ותקבלי אותו אלינו, כמה שיותר מהר יותר טוב" אמרה המנהלת וסגרה את הקלסר בעוצמה, למראה מעשיה התקרבה אלה ואספה את הקלסר שניצב על השולחן, "אל תפחדי ממני" ציינה המנהלת.
"אני לא" 
"זה טוב, קחי את הדברים וגשי לעבודה" אמרה המנהלת וסובבה את הכיסא אם גבה אל העוזרת, התמונה המופשטת הזכירה לה שוב את מטרתה, להשיב נקם על מה שנלקח מידיה בטרם עת, היא תשיג את זה ויהי מה, קבע בליבה, לקחה את תיקה ועזבה את המשרד, העוזרת נותרה במקומה, הדלת נטרקה אחריה, לא נותר איש בחדר. חיוך קל עלה על פניה שעה שההיא התישבה על כיסא העור והסתחררה עד שראשה החל להסתחרר.
חופש.

 

~~~

קו העלילה הנוכחי הוא קו עלילה נוסף המתחבר לשאר קווי העלילה הקיימים.

SHAY-TOHAMI

26/02/2018

היי אלמנטרי, האם מתישהו את מתכוונת להמשיך עם הסיפור הזה?
פשוט בגלל שאני לא אוהב לחכות בין פרק לפרק (בגלל המתח), אני מחכה שהסתיימו כל ההוצאות שלך, ואז אוכל לקרוא את הכל ברצף.

אגב קראתי את הפרולוג, והוא היה ממש ממש טוב.

Elementary

26/02/2018

ב-5.3 אני אפרסם את יתר הפרקים שטרם פרסמתי, סליחה על העיכוב, קצת עמוס עם הלימודים. ותודה, קריאה נעימה^^