PortgasDMor

15/11/2017

הקטע הבא מסתמך על סרטון שמצאתי ביוטיוב, של פיראטים אמיתיים מסומליה שמשתלטים על ספינות ודורשים כופר. שימו לב לדגל שבו הפיראטים משתמשים. https://www.youtube.com/watch?v=wDIT3Hbqdoo

נמשיך בסיפור:

לא אלאה אתכם בכל סיפור המסע שלנו עד ליפן, אציין רק שתי הרפתקאות יוצאות דופן שקרו לנו במהלך המסע. הראשונה קרתה לאורך חופי סומליה, כמעט ביציאה לאוקיינוס ההודי, והשנייה באוקיינוס ההודי עצמו, באמצע האוקיינוס.
לפי החוק הימי, תליתי את דגל יפן בירכתיים, כי הספינה הייתה שייכת לאייס, שהשתמש כזכור בדרכון יפני. בראש התורן התנופף לו בגאון הדגל של שירוהיגה, ומבחינת אייס, זה היה הדגל האמיתי של הספינה.
יום אחד, כשהיה תורי להשיט את הספינה ואייס פרש לישון בחדר השינה למטה, שמתי את ההגה על שיוט אוטומטי, וניסיתי לגלוש קצת במחשב של אחי עם האינטרנט הלווייני. מדי פעם הרמתי מבט לראות שהכל בסדר ושום ספינה לא מגיעה ישר ממול. התכתבתי קצת עם זהבה ואלון (היחידים שידעו והאמינו שאני באמת מפליגה עם אייס), ובפעם הבאה שהרמתי מבט, ספינה מנועית חסמה את דרכנו כשהיא ניצבת ללא נוע היישר בנתיב ההפלגה שלנו. בדרך כלל, ספינה מנועית אמורה לפנות את הדרך למפרשית. אבל הספינה הזאת פשוט עמדה שם, ולא נראה שהיא מתכוונת לזוז. לא הייתה לי ברירה, החלטתי לרדת קצת מהרוח ולעקוף אותה מכיוון הירכתיים. סובבתי את ההגה, הרפיתי את המתח במפרש הראשי לזווית רחבה יותר, ניגשתי להרפות בהתאם את המפרש החלוץ (הקדמי), ואז ראיתי שעל דופן הספינה שמולי, תלוי דגל עם הסמל של שאנקס! מה לעזאזל?! מעריצים של וואן פיס באמצע הים?! אבל הייתי חייבת לדלג אחורנית כדי לכוון גם את המפרש האחורי, כי הייתי לבד ואייס ישן. בעודי מתעסקת עם החבלים, שמעתי סירת מנוע מתקרבת. כשראיתי אותה, היא כבר נקשרה אלינו לירכתיים, הסולם שלנו נמשך כלפי מטה, וחמישה אנשים שחומי עור עלו בזריזות אל הסיפון. אחד מהם כיוון אקדח לראשי, והורה לי באנגלית קלוקלת להיכנס אל בטן הספינה. נכון שהתאמנתי עם אייס, אבל לבד נגד חמישה גברים חמושים לא היה לי הרבה מה לעשות, אז ירדתי למטה, כדבריו. שני אנשים ירדו אחרי, והשאר כיוונו את הספינה מול הרוח ועצרו אותה.
ניגשתי לאייס וניסיתי להעיר אותו. "אייס, אייס, קום! יש לנו אורחים לא קרואים." אמרתי ונענעתי את כתפו. רק לאחר מספר נסיונות, הוא פקח את עיניו כדי סדק, הסתכל בבלבול ימינה ושמאלה, "מה? מה?" והרים את שמלת המיני שלי לנגב את פניו. "אייס!" קראתי בהפתעה, מושכת את השמלה בחזרה למקום. שני הפיראטים לא יכלו שלא לפרוץ בצחוק, כשהם בקושי שומרים על אקדחיהם מכוונים אלינו.
כשעיניו התמקדו סוף סוף בשני הפיראטים, הם חזרו מיד לפרצוף רציני והודיעו: "אנחנו השתלטנו על הספינה שלכם. אם אתם רוצים את הספינה והחופש שלכם בחזרה, אנחנו דורשים כופר של 40,000 דולר. אם יש לכם ביטוח, זה הזמן לממש אותו." "ביטוח?" שאל אייס, עדיין לא לגמרי מאופס. "מה זה?" "אם אין לכם ביטוח," המשיכו הפיראטים, "תדאגו שהמשפחות שלכם או המדינות שלכם ישלמו. אם לא נקבל את הכסף תוך שלושה ימים - נשרוף לכם את הספינה!"
אייס כיווץ את גבותיו. "מישהו מטפס על התורן!" הוא קרא. הוא צעד צעד אחד אל בין שני הפיראטים, תוך שהוא פושט ידיו לשני הצדדים, נוגע באקדחים שלהם, שנשמטו מיד לוהטים לרצפה. הפיראטים לא הספיקו אפילו לצעוק, לפני שעל ראש כל אחד מהם נחת אגרוף שגרם להם לאבד הכרה. אייס זינק מיד במעלה המדרגות אל הסיפון, ובעוד אני אוספת עם כפפת מטבח את האקדחים, נועלת אותם באחד הארונות וניגשת לקשור את הפיראטים המעולפים, הקשבתי לכל מה שהתרחש למעלה, על הסיפון.
"היי!" שמעתי את קולו של אייס, "עזוב מיד את הדגל של שירוהיגה! רד משם!" "בחור, רד מהתורן או שאנחנו יורים!" קראו הסומלים. שתי יריות נורו באוויר. "עזוב אותי או שאני דופק לך כדור בראש!" צרח הפיראט שעל התורן. נשמעה עוד יריה, צרחה וחבטה, שזיהיתי כנחיתה של אייס מהתורן אל הסיפון. "קסו! חוררתם לנו את הגג בקבינה! אתם תתקנו את זה!" כעס אייס. אחרי כמה חבטות וצעקות נוספות, אייס הציץ פנימה בחיוך שובב. "הכל בסדר, מור?" הוא שאל. "כן, בדיוק סיימתי לקשור אותם." עניתי. אייס קפץ פנימה, העמיס את שני הפיראטים על כתפיו ויצא שוב אל הסיפון. "בואי, נלך להגיד שלום לקפטן שלהם." הוא אמר.
 

PortgasDMor

27/11/2017

לאחר שכל הפיראטים נקשרו, אייס העמיס אותם בערימה בחלק הקדמי של סירת המנוע שלהם, פינה לי ספסל בחלק האחורי, ואילו הוא עצמו נעמד לידי, עם רגל אחת בתוך הסירה, והשנייה, בוערת, על המנוע. החרטום התרומם כשהסירה זינקה ממקומה, ואחד הפיראטים שהחליק לכיווני, ניסה לנצל זאת כדי להכניס לי בעיטה. הפיראט צרח כשרגל לוהטת עצרה אותו במקומו.
תוך שניות הגענו אל ספינת הפיראטים, כשחמישה אנשים נוספים יורדים מהגשר ומתקרבים אלינו בריצה ואקדחים שלופים. אייס העמיס את הפיראטים הקשורים על כתפיו, ובזינוק נחת על הסיפון והשליך אותם בערימה לרגליו. אני עליתי אחריו בסולם ונעמדתי לצדו.
"אנחנו השתלטנו על הספינה שלכם." דקלם אייס את אותו הנאום שנתנו לנו הפיראטים. "אם אתם רוצים את הספינה והחופש שלכם בחזרה, אנחנו דורשים כופר של מיליארד ברי. אם יש לכם ביטוח, או אוצרות אחרים על הסיפון, זה הזמן להעביר לנו אותם." המשיך אייס, "אין לנו הרבה זמן, אז אם לא נקבל את הכסף תוך שלוש דקות - נשרוף לכם את הספינה!" אמר אייס והבעיר את אגרופו בתנועה מאיימת. במכנסיו של אחד הפיראטים הקשורים הקרוב ביותר לאייס, הופיע עיגול רטוב. "מור, תעשי סריקה בספינה, תראי איזה אוצרות יש להם." פנה אלי אייס. "כן, סנצ'ו," עניתי, "אבדוק, למרות שרוב הסיכויים שהאוצרות שלהם נמצאים בבנק, ולא כאן." נכנסתי אל תוך הספינה כשמאחורי שוב צלילי יריות, צעקות וחבטות. יצאתי לאחר כמה דקות כשבידיי ערמה של כמה לפטופים, טלפונים ניידים וקופסת תכשיטים אחת, שהייתה בחדר של הקפטן.
כל הפיראטים, מלבד אחד, היו שכובים על הרצפה, מעולפים או כפותים. האחרון הוחזק בידו של אייס בצווארונו, כשאצבעות רגליו אינן נוגעות ברצפה. "אז אתה הקפטן של חבורת הליצנים הזאת?" שאל אייס. "עעע, כן." ענה הקפטן, מנסה לשווא לשחרר מעט את אחיזתו החונקת של אייס. "למה אתם משתמשים בג'ולי רוג'ר של שאנקס? אני יודע שאתם לא חלק מהצוות שלו." שאל אייס בגבות מכווצות, "ולמה ניסיתם לקחת גם את הדגל של שירוהיגה?" "שאנקס... הוא פיראט גדול..." ענה הקפטן, "וגם... וואיט- שירוהיגה." אייס הניח אותו על הרצפה. "אני מעריץ אותם. אני עדיין לא מאמין שאתה באמת כאן." המשיך הקפטן, כשהוא סוקר בעיניו את אייס מכף רגל ועד ראש, ולבסוף נועץ את עיניו בצלקת שבבטנו. "הרי גם בסדרה אתה כבר..." "מת?" שאל אייס בחיוך מר-מתוק. הקפטן הנהן בחשש. "זה נכון," ענה אייס כשהוא מושך אותי אליו. "הייתי כבר מת אילו המלאכית השומרת שלי כאן לא הייתה מצילה אותי. מה מצאת, מור?" הוא פנה אלי. הראיתי לו את הערימה שבידיי. "כמו שחשבתי," עניתי, "לא הרבה. אבל המטבח שלהם מפוצץ באוכל!" אייס בחן את ערימת המכשירים שבידיי, ולבסוף פתח את קופסת התכשיטים, הוציא שרשרת עדינה עם אבן חן תכולה, וענד אותה לצווארי. "אולי..." גמגם הקפטן ההמום, "אולי נזמין אתכם לסעודה ונשכח מכל העניין?" "אני באמת רעב," חייך אייס. "והאוצרות שלכם די עלובים, מלבד קופסת התכשיטים הזאת, אז יאללה, תביאו את האוכל. בואו נחגוג!" בעזרת להבות קטנות, אייס שחרר את כל הפיראטים הכפותים מהחבלים. רובם הצליחו לעמוד בגבורה בכוויות הקטנות שהם חטפו, הסירו מעצמם את החבלים ורצו פנימה, אל המטבח (או להחליף מכנסיים...).
"איזה מין משתה זה בלי שום משקאות חריפים?" התלונן אייס כמה דקות לאחר מכן, בפה מלא באוכל. "מאז שעזבנו את המדינה שלך, מור, כבר כמה שבועות אני לא מוצא שום משקה חריף כדי לחדש את המלאי." "מצטערים," ענה אחד הפיראטים, "אנחנו מוסלמים, אסור לנו. אולי אתה רוצה קולה?" "נכון," הוספתי בזמן שאייס הושיט את ידו אל הפחית האדומה, "ממצרים ועד לכאן, עברנו רק ליד חופים של מדינות מוסלמיות. אסור להם, לפי הדת, לשתות אלכוהול." "רגע," אמר הקפטן, "אולי יש אצלי משהו שהחרמתי מהספינה הקודמת." הוא קם וחזר עם שישיית בירות. "מקווה שזה מספיק." הוא אמר לאייס והתיישב. "או!" אמר אייס ופתח פחית, "עכשיו זו סעודה לעניין!".
הפיראטים אכלו, חגגו, שרו ודיברו עם אייס על אסטרטגיות של פיראטים. "אולי תהיה הקפטן שלנו?" שאל הקפטן את אייס, אחרי שגם הוא לגם קצת בירה. "מצטער," ענה אייס בחיוך שובב, "לא יכול." "למה?" שאלו הפיראטים במקהלה. "אני צריך להגיע ליפן. יש שם מישהו שאני מחפש." "מה?" שאל הקפטן, נדהם. "אל תגיד לי שגם בלאקבירד נמצא כאן?!" גם אני נעצתי באייס מבט תוהה. איכשהו, תמיד היה נראה לי טבעי שהוא ירצה לשוט ליפן. אחרי הכל, זו הארץ בה דוברים את השפה שלו, וזו המדינה שפרשה עליו את חסותה והעניקה לו דרכון, אבל מעולם לא חשבתי לשאול אותו אם יש לו סיבה אחרת. אייס צחק. "לא, לא, קורוהיגה נמצא בעולם שלי, וזו הסיבה שאני חייב לחזור! הנקאמה שלי בסכנה! אני יודע שהם יתקפו אותו אחרי כל מה שהוא עשה לטאץ' ולשירוהיגה, אבל אין להם מושג מול מה הם עומדים! אני חייב להזהיר אותם, והאדם היחידי בעולם שלכם שיכול להחזיר אותי לשם, נמצא ביפן. אנשי שגרירות יפן שנתנו לי את הדרכון סיפרו לי עליו. שמו אייצ'ירו אודה."

PortgasDMor

21/12/2017

טוב אז האמת שבאמת לא התכוונתי להגיע לזה, רציתי להשאיר את אייס חופשי לכל בחורה אחרת שאולי תתאהב בו (או בחור?) אבל כמו שקרה לי בהרפתקה הקודמת, פתאום הסיפור התחיל להוביל את עצמו, ולאייס יש את האופי שלו ורצונות משל עצמו שאני לא יכולה להתווכח איתם. אז אני מרשה לכם להחשיב את החלומות שלי מעכשיו ליותר הזויים מהחלומות של בואה הנקוק על לופי.
נמשיך בסיפור:

נכנסתי להלם. אייס יודע על אודה? הוא מתכוון לפגוש אותו ולחזור לשם עוד לפני סוף קפיצת הזמן? תמיד ידעתי שמתישהו אצטרך להחזיר אותו, אבל קיוויתי שבכל זאת יהיו לנו לפחות את השנתיים האלה ביחד, ועכשיו... יכול להיות שנגיע ליפן עוד לפני שהתינוק ייוולד ואז... כלומר, בהתחלה כשרק גיליתי על ההריון, ואייס היה עדיין מחוסר הכרה, לקחתי בחשבון את האפשרות שאצטרך לגדל אותו לבד. אבל עכשיו, כבר כמה זמן שהנחתי שנגדל אותו ביחד... עזבתי את הקבוצה וניגשתי להישען על המעקה, בוהה בגלים, מהרהרת בעתיד הלא ברור שלפני. נכון, הצלתי את אייס. אבל גם הנקאמה שלו בטח הצילו אותו עוד הרבה פעמים. יש לו מחויבות אליהם, ואל לופי... אני לא האדם היחיד בחיים שלו. אמנם הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל רק פעם אחת, וזה היה עוד בישראל. מאז כבר עבר יותר מחודש. אז אולי בכלל...
ריח של בירה. ויד חמה הונחה על כתפי.
"קרה משהו, מור?" שאל אייס. פניתי אליו ופגשתי במבטו הדואג. "אני... פשוט..." גמגמתי, "לא חשבתי שנצטרך להיפרד כל כך מהר..." "להיפרד?!" קרא אייס בהפתעה. "את חושבת שאני מחפש את אודה כדי להיפרד ממך? בדיוק להיפך! אני רוצה שהוא יכניס אותך לעולם שלי כמו שצריך. שתהיי מוחשית שם, שאוכל לראות אותך ולגעת בך שם, גם בלי האקי תצפית." החששות שבלבי החלו להתאדות, כשלפתע אייס ירד על ברכיו, החזיק בידיי בשתי ידיו, ואמר "מור, אני יודע שאני סתם פיראט פרוע וחסר השכלה, ואולי אני לא ראוי לך בכלל, אבל..." יכולתי לחוש את פעימות ליבו ההולם כגלים של חום שקרנו ממנו, "אם את בכל זאת אוהבת אותי, האם תסכימי... להינשא לי?"
הפיראטים, שהתאספו סביבנו כדי לצפות בסצינה הרומנטית, החלו לעודד אותי ולקרוא: "תגידי כן!" "תגידי כן!"
"אבל אייס," לחשתי בהיסוס, "אני יודעת כמה חשוב לך החופש שלך. נישואין לא יקחו ממך את החופש הזה?" הרי זאת הסיבה שאפילו לא העליתי בדעתי את האפשרות הזו עד עכשיו. ראיתי את המחיר שגבתה ממנו השהות באימפל דאון. לעולם לא ארצה להכניס אותו ביודעין למצב שבו יילקח ממנו החופש שלו. "מור," זווית פיו של אייס התרוממה לחיוך עקום, "להיות חופשי, זה גם לבחור בעצמך את בני המשפחה שלך. כשבחרתי בלופי, סאבו או שירוהיגה, זה לא מנע ממני חופש, רק הטיל עלי אחריות מסוימת. אחריות שבחרתי לקחת על עצמי. והפעם אני בוחר בך. האם תסכימי לבחור בי גם ולתת לי את ידך?"
"תגידי כן!" "תגידי כן!" קראו הפיראטים במקהלה. חיוך מאושר החל להתפשט על פני, ושתי דמעות אושר נטפו במורד לחיי וטפטפו מסנטרי. "כן," הנהנתי. "אני בוחרת בך."
אייס קם לעמידה, אסף אותי אל בין זרועותיו והרים אותי באוויר בסיבוב. "קפטן!" הוא פנה אל קפטן ספינת הפיראטים. "תחתן אותנו!".
 

PortgasDMor

11/01/2018

"מה, עכשיו?" שאלתי בהפתעה, "אבל אין לי אפילו שמלה! ואיך הוא יכול לחתן אותנו בכלל?" "את לא יודעת?" אייס הרים גבה, "בלב ים, לקפטן יש הרבה סמכויות. אחת מהן היא לחתן אנשים. בתקופה שהייתי עם שירוהיגה, הוא חיתן לפחות שלושה אנשי צוות. אבל הנשים תמיד נשארו בסוף בחוף. אף אחת לא רצתה הרפתקאות, כמוך." לא הייתי בטוחה שמה שהוא אמר תקף בעולם שלנו, אבל גם ככה היינו במים הטריטוריאליים של סומליה, שכרגע שורר בה כאוס שלטוני מוחלט, אז זה לא ממש משנה בכל מקרה. הרי אנחנו עושים את זה בשבילנו, לא בשביל המסמכים. אייס הרים לפתע את מבטו מעבר לכתפי, אל חלונות הספינה שמאחורי. "חכי רק רגע!" הוא קרא, זינק פנימה, תלש וילון תחרה לבן מהחלון, יצא בחזרה והחל לכרוך אותו סביב מותניי. הוא הידק אותו באמצעות וו התלייה שהוא עיקם מאחורי גבי, ואת העודף קרע בתנועה חזקה בקו ישר לחלוטין, והניח אותו כהינומה על שערי. "הווו!" קראו הפיראטים, ואחד מהם שרק. "איזו כלה יפהפיה!" "יש לי משהו גם בשבילך." אמר הקפטן לאייס, והביא לו מחדרו חליפה מהודרת, לבנה כשלג. אייס צחק. "מה זה? מדים של חיל הים?" "חס וחלילה," ענה הקפטן. "זו החליפה שאיתה אני עושה עסקים. כלומר דורש את הכופר מהאנשים של בני הערובה. תלבש, תלבש." אייס לבש את החליפה מעל המכנסיים השחורים שלו, והיא כמעט התאימה לו אפילו ברוחב הכתפיים. בכל זאת, גם הקפטן של הפיראטים היה אדם שרירי וחסון. הסתכלתי על אייס, ולא יכולתי להתיק ממנו את מבטי. הוא נראה כל כך... מכובד, כמו שמעולם עוד לא ראיתי אותו.
גם החתונה עצמה הייתה מאוד משונה. עירוב מוזר של חתונה יהודית, מוסלמית, נוצרית ויפנית. הפיראטים החלו לדקלם תפילות, לשיר ולרקוד סביבנו, ואנחנו הצטרפנו לריקודים, כשאייס מניף אותי כל כך הרבה באוויר, שחשבתי שהשמלה המאולתרת שלי תתפרק ותעוף. אבל היא החזיקה מעמד, אייס הידק אותה ממש חזק בוו הווילון המעוקם. בשלב כלשהו ביקשתי מאייס לשבור כוס, והוא פשוט תפס בידו כוס שתייה גדולה, חצי מלאה במים, והטיח אותה על הסיפון. זכוכיות עפו לכל עבר ונחתו במים משני צדי הספינה (חלק מהפיראטים גם חטפו), ואני תפסתי את הבטן מרוב צחוק, ובסוף הצלחתי לומר, "טוב, נו, העיקר ששברת...". לאחר שנרגענו קצת, החלפנו טבעות. אייס הניח על אצבעי טבעת עדינה, מעוטרת אבנים תכולות, שתאמה לשרשרת שהניח על צווארי קודם לכן. בקופסת התכשיטים (שתכולתה עברה לאחר מכן לפאוץ' הכחול של אייס), מצאתי גם טבעת של גבר, מגניבה, בצורת גולגולת, שאותה הנחתי על אצבעו של אייס. אייס הבעיר את אגרופו ובחן אותה. הטבעת התרחבה בחום. "היא תהיה שימושית גם בקרב." ציין אייס בחיוך שובב. הקפטן דיקלם כעת כמה שורות מסרטים, שהסתיימו במילים "אני כעת מכריז עליכם כבעל ואישה. אייס, אתה רשאי לנשק את הכלה."
אייס רכן לעברי ואני עליתי על קצות אצבעותי לקראתו. מבטנו התלכד ושפתותינו נפגשו לנשיקה רכה וארוכה. כל כך שקענו בנשיקה, ששכחנו את כל העולם סביבנו והתמקדנו רק זה בזו, טועמים, מלטפים... בתחילה הפיראטים עודדו אותנו, אחר כך החלו לשוחח בינם לבין עצמם, ולבסוף מישהו אמר: "יאללה, תמצאו כבר חדר!" מבלי לנתק את שפתיו, אייס סימן לדובר לרדת אל סירת המנוע. האיש, שלא העז להמרות את פיו, ירד אל הסירה, ואייס הרים אותי בזרועותיו, כשהנשיקה מתהדקת עוד יותר, וקפץ אל הסירה. הפיראט הניע את הסירה, ולקח אותנו בחזרה אל הספינה שלנו, שבינתיים נסחפה קצת יותר רחוק. בעודנו מתנשקים, אייס הוריד מראשי את ההינומה ופתח את הוו המעוקם של הווילון. השמלה המאולתרת צנחה אל רצפת הסירה, ואני נשארתי בשמלת המיני שלי. ידיי, שליטפו את חזהו הרחב, המשיכו לכיוון כתפיו והפשיטו אותו ממקטורן החליפה. אייס פשט גם את המכנס הלבן, ונשאר במכנסיו השחורים, הקצרים. הגענו לספינה ואייס אסף אותי שוב אל בין זרועותיו החסונות, וזינק אל הספינה כשאש פורצת מרגליו ומרימה אותנו אל הסיפון. מאחורי גבי הוא סימן לפיראט לחזור לספינתו, ונשא אותי פנימה, אל חדר השינה שלנו.
כשהפיראטים עזבו, הם עוד הספיקו לראות את הספינה שלנו מתנדנדת על פני המים. הם נעצו בה את מבטם זמן ממושך, כי באותו יום כלל לא היו גלים...

PortgasDMor

10/02/2018

הפיראטים שלחו לנו את התמונות שהם צילמו בחתונה המאולתרת שלנו, ואני העליתי אותן לפייסבוק. להפתעתי קיבלתי תגובת "מזל טוב" מאמא שלי, התנצלות ובקשה לשמור על קשר. האמת היא שאחרי חודש של הפלגה, קצת התגעגעתי אליה, ומאותו יום שמרנו על קשר דרך הפייסבוק. התמונה של אייס כאל השמש עדיין התגלגלה בפייסבוק עם תיאוריות שונות ומשונות, ואני תהיתי אם יום אחד מישהו יעלה גם את התיאוריה שיש לזה קשר לוואן פיס.
לאחר שעזבנו את סומליה הפלגנו לאי בשם סוקוטרה, שהיה בעצם סולטנות ששייכת לתימן. באי הזה תכננו להצטייד היטב לקראת החצייה של האוקיינוס ההודי, למעשה ההפלגה הארוכה ביותר שלנו ללא יבשה קרובה. כשהגענו גילינו שהאי הזה די נידח, ללא חשמל ומים זורמים, אבל בשוק מצאתי כמעט כל מה שהיינו צריכים. בעיקר דאגתי לפירות וירקות טריים, כי כמו שקרה לג'וני ויוסאקו באיסט בלו, גם בעולם שלנו מי שמפליג הפלגות ארוכות בים עלול ללקות במחלת הצפדינה אם הוא לא מקבל מספיק ויטמין C.
בשלב מסויים התחילה לרדוף אחריי רוכלת זקנה, שניסתה למכור לי משהו ירוק ודוחה במין צנצנת משומשת של ריבה. ניסיתי להתעלם ממנה ולהמשיך, אבל היא משכה בבגדיי והמשיכה לדבר אלי בשפה המשונה שלה, מנסה לשכנע אותי לקנות. הצלחתי להסתובב ולהשתחרר ממנה, אבל אז היא הניחה לפתע יד על כתפי. קפצתי בבהלה, כי הכתפיים שלי היו ממש שרופות מהשמש אחרי הפלגה כל כך ארוכה לחופי ארצות מדבריות, ונגמר לי קרם ההגנה ולא הצלחתי להשיג חדש בסומליה, שכולם שם היו כהי עור. אבל אז, קלטתי שהמגע שלה בכלל לא שורף, אלא קריר ונעים. הסתכלתי עליה בתימהון, ואז סוף סוף הצלחתי להבין את מה שהיא ניסתה להגיד לי. אלוורה. זו הייתה אלוורה תוצרת בית, באיכות מעולה, שהיא הכינה בעצמה מהצמחים הייחודיים שצמחו באי סוקוטרה. למותר לציין שקניתי ממנה מספיק צנצנות כדי שיספיקו לי לפחות עד שנגיע ליפן. כי באמת, אני חוטפת לאחרונה כוויות קטנות לעתים די קרובות. לא... לא בגלל אייס! זה מהבישולים...
אייס הלך להתאמן בהאקי במדבר, וכשהוא חזר ראיתי אותו מעלה שלוש כבשים חיות לסיפון. הוא התכוון להכניס אותן פנימה, אבל מיד הטלתי וטו. "בשום פנים!" אמרתי לו, "אין מצב שאני חיה עם ריח של כבשים בחדר השינה שלנו כל ההפלגה!" בסופו של דבר הוא אלתר להן מכלאה קטנה על הסיפון הקדמי, וכך יצאנו לחצות את האוקיינוס ההודי, כל הדרך מאפריקה ועד הודו.
כל עוד שטנו לאורך הים האדום הצר והארוך, כמעט שלא היו גלים. כשהגענו למפרץ עדן, התחילו קצת גלים, אבל הם היו כלום לעומת גלי האוקיינוס, שהיו הרבה יותר גבוהים ורחבים מהם. הספינה שלנו התנדנדה בחינניות מצד אל צד כשחתכנו את הגלים כמו להב לכיוון מזרח. מזל שכבר הייתי בסוף החודש הרביעי להיריון, והתרגלתי כבר לחיים בים, אז כמעט שלא הגעתי למצב של הקאות, למרות שמדי פעם עדיין הרגשתי בחילות. דרך אגב, שלא תדמיינו אותי עם איזו כרס ענקית או משהו, כן? עד חודש שישי לא ראו עלי שום דבר. אולי איזו גבעונת קטנטונת מתחת לפופיק. מה שכן, מאז הפעם הראשונה שהרגשתי תנועות עובר, בכל פעם שהייתי שוכבת לנוח, הקטנצ'יק היה מתחיל להשתולל. מדי פעם אייס היה מניח את ידו על בטני, ולוחש לי לפופיק. "היי שירו, עדיין מוקדם להתאמן בהאקי. יהיה לך מספיק זמן לכך כשתצא..." אייס הרים אלי את עיניו. "את יודעת שגם אמא שלי דיברה אלי כשהייתי בבטן? בגלל זה אני זוכר את הקול שלה. הרבה פעמים כשאני רוצה להירגע אני נזכר בו." "אמא שלך הייתה בוודאי אשה מאוד מיוחדת." אמרתי. "כמה אומץ ונחישות ודאי היו לה רק כדי להביא אותך לעולם." "אני חב לה את חיי." ענה אייס. "ובגלל זה," עניתי, "לא יכולתי לסבול את המחשבה שתמות שם במארין פורד. להורים שלך היה מאוד חשוב שתצא לעולם בכל מחיר. לא ייתכן שתמות לפני שמימשת את ייעודך." "ייעוד?" שאל אייס, מופתע. "איזה ייעוד?" "אני לא יודעת," עניתי בכנות, "אבל יש לי תחושה, שאמור להיות איזה משהו. אולי זה משהו שקשור ל-D, או שאולי ייעדו אותך להיות מלך הפיראטים הבא?" "לא, לא!" אמר אייס. "גם אני חשבתי ככה בהתחלה. אבל אם למישהו מגיע להיות מלך הפיראטים הבא, זה לאחי הקטן. את לא מבינה עד כמה הרצון שלו חזק. אם יש לי בכלל איזה ייעוד, אולי זה לחזור ולעזור לו להגיע לשם!" "אולי." עניתי, "הלוואי שיכולתי להיות מוחשית בעולם שלך כדי לעזור לך לעזור לו... נרדמת?!" שאלתי כשראשו צנח בפתאומיות על בטני.
כך נכנסנו לשגרה של חיים בים, כשאנחנו ישנים ומשיטים את הספינה בתורנות בינינו. מדי פעם אייס היה מחליט להאט מעט את ההתקדמות, כדי שיוכל לזרוק כמה חכות למים ולדוג דגים. אני כמובן ניצלתי את ההאטה הזו כדי להתאמן בשחייה, רחוק מהחכות, מהצד השני של הספינה. הקפדתי תמיד לקשור למותניי את חבל הביטחון, כדי שתמיד אוכל לחזור לספינה או שאייס יוכל למשוך אותי חזרה בשעת חירום. התאמנתי גם בצלילה מתחת לגלים הגבוהים, ופיתחתי את הריאות שלי להחזיק אוויר כמה שיותר זמן. ומזל שעשיתי את זה, כי בהרפתקה הבאה השתמשתי ביכולת הזו עד למקסימום האפשרי.
 

PortgasDMor

09/03/2018

אחרי כשבועיים של הפלגה, כשמסביבנו רק ים וים ללא כל יבשה באופק, פתאום הפסיקה הרוח לנשוב. ניסינו לתפוס כל משב רוח קל, אבל לבסוף המפרשים פשוט נשמטו, והפסקנו להתקדם. אייס בדק את המכשירים והתחזיות. "צפויים לנו יומיים ללא רוח," הוא הודיע. "ואחר כך תגיע לכאן סערה לא קטנה. נוכל לנצל את הרוחות של קצה הסופה כדי להשלים את הפער." "מה?" שאלתי בתדהמה, "פשוט ניתקע כאן יומיים? אי אפשר להתקדם בינתיים עם המנוע?" "מור," ענה אייס, "המנוע הזה לא מיועד להפלגות ארוכות בים. הוא מיועד רק כדי להיכנס לנמל ולצאת. אם נפעיל אותו עכשיו, אפילו עם האש שלי לא נוכל להפעיל אותו יותר משעתיים לפני שהוא ילך." "הרפתקה משעממת..." התלוננתי. אייס צחק. "בואי, יש לנו מה לעשות. צריך לקשור ולהדק את כל הדברים שלנו כדי שלא יתחילו להתגלגל כשתגיע הסערה. "באמת נפליג לתוך הסערה?" שאלתי בחשש. "לא ממש," אמר אייס. "תראי." הוא הצביע על עיגול לבן גדול שהסתובב לאיטו על המפה. "אנחנו נעקוף את הסערה מצפון, נתפוס את הרוחות שלה אבל לא ניכנס ממש לתוכה. מבינה?" "זה נראה ממש כמו הוריקן..." כמעט לחשתי, "יש הוריקנים באוקיינוס ההודי?" "בכל ארבעת האוקיינוסים יש הוריקנים." אמר אייס. "יכול להיות שבמקומות שונים קוראים להם בשמות שונים, אבל בכל אוקיינוס רחב מספיק, סערה כזאת יכולה להיווצר." "יש רק שלושה אוקיינוסים, לא?" שאלתי, מבולבלת. "אה, נכון." ענה אייס. "כאן יש רק שלושה כאלה, עם כל היבשות שלכם."
אחרי שקשרנו והידקנו למקום כל חפץ אפשרי, אייס החליט לשחוט את הכבשה האחרונה. אין טעם להשאיר אותה על הסיפון שסתם תיפול למים, הוא טען. אייס אכל בערך חצי, ואת השאר הקפאנו. 
את יום המחרת בילינו כמו כל זוג אוהבים, כשאין נפש חיה שיכולה להפריע לפרטיותנו במרחק מאות קילומטרים. ביקשתי ממנו לספר לי קצת על מסעותיו בים, על הצוות הראשון שהוא אסף ועל התקופה שבילה תחת וויאטבירד. אייס הוא לא דברן גדול, אבל כשהזכרתי את הנקאמה שלו הופיע על פניו חיוך רחב, והוא סיפר לי קצת עליהם ועל כל מיני הרפתקאות שהוא עבר, ובכלל לא סופרו באנימה או במנגה.
בלילה נרדמנו כך, מחובקים, אך מוקדם בבוקר לפתע העיר אותי טלטול חזק, שכמעט גרם לי להתגלגל מן המיטה. "אייס!" קראתי, "הרוח חזרה! קום!"
אייס התעורר בקפיצה, עבר את המרחק אל המדרגות בשני צעדים רחבים, וניתר אל הסיפון. כשהגעתי גם אני למעלה, אייס כבר בדק את המכשירים והתחיל לחלק לי הוראות, בעודו מותח בעצמו את המפרש הראשי ומכוון אותו. אחרי שכל המפרשים היו מתוחים היטב, הספינה שלנו החלה לצבור מהירות ולחתוך את הגלים שהלכו וגבהו, כשהיא מוטה בזווית שמאלה עקב עוצמת הרוח על המפרשים. "יוהו!" צעקתי, "איזה כיף! ממש כמו סירת מירוץ!" אייס צחק ופרע בחיבה את שערות ראשי. "יום אחד אני אעשה לך סיבוב על הסטרייקר שלי." הוא אמר, "אז תראי מה זאת מהירות!" "אני אחכה לזה." עניתי בחיוך.
לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת בוקר, אבל מפני שהים הלך וסער יותר ויותר, הארוחה לא נשארה אצלי בקיבה הרבה זמן. התכופפתי מעל הדופן השמאלית הנמוכה יותר, ואחרי זה הרגשתי קצת יותר טוב. "קסו!" שמעתי את מקלל מהעמדה שלו ליד ההגה, "היינו צריכים לעקוף את הסערה מדרום." "מה?" שאלתי, מבולבלת. "הסערה," הסביר אייס, "אתמול היא נעה לכיוון דרום-מזרח, ועכשיו היא שינתה כיוון לצפון-מזרח! היא רודפת אחרינו! תראי!" אייס הצביע אל מעבר לירכתי הספינה, קצת ימינה מאיתנו. חשרת עננים שחורים נראתה באופק. "לא תהיה לנו ברירה. ניאלץ להיכנס קצת אל תוך הסופה. אני מקווה שלא להרבה זמן." אמר אייס. "תקשרי את חבל הביטחון, מור. שלא תפלי למים!" "אולי תיקשר גם אתה?" שאלתי, "בכל זאת, אם תיפול לא תוכל לזוז!" "אני לא נופל למים, מור." ענה אייס, מגלגל את עיניו. "אבל... סיפרת לי שנפלת למים כשחיפשת את בלאקבירד, לא?" שאלתי. "לא נפלתי. ניצלו את זה שהייתי מופתע ובעטו בי למים. זה משהו אחר!" ענה אייס. "אין לך מה לדאוג לי. פשוט תשמרי על עצמך."
לא משנה כמה מהר הפלגנו, התחזית של אייס התממשה. תוך פחות משעתיים כבר כל השמיים היו מכוסים עננים, וגשם זלעפות התחיל לרדת עלינו.הגלים גבהו עוד יותר והתנפצו על הסיפון. אייס החזיק בכוח בהגה שרצה רק להשתולל ימינה ושמאלה בטירוף, ואני דאגתי למתיחות במפרשים, ושלא ייווצרו לנו קשרים בחבלים שהתפתלו כמו נחשים על הסיפון. "אני מקווה שתוך חצי שעה נצליח לצאת מזה!" צעק אייס מעל לשאגת הרוח והגלים. "סומכת עליך!" צעקתי בחזרה.
הרוח המשיכה להתגבר יותר ויותר, עד שההטייה שלנו שמאלה הפכה למסוכנת. שחררתי את המפרשים ככל יכולתי, אבל הם עדיין היו מלאים ברוח שכמעט השכיבה את הספינה על הצד. "צריך לקפל את המפרשים לחצי הגובה!" צעק אייס. "כן, סנצ'ו!" צעקתי בחזרה והתחלתי למשוך ולגלגל את החבל האחראי על המפרש הראשי. המפרש ירד כחצי מטר ונתקע. לא משנה מה עשיתי וכמה נלחמתי בחבל, המפרש לא הסכים לזוז. "אייס!" צעקתי, "אני לא מצליחה! זה תקוע!" "קפלי את המפרש האחורי!" צעק אלי אייס בחזרה. "אני אשחרר את זה! אני מחזיר לשיוט אוטומטי, אז תיזהרי!" עברתי לתורן האחורי, והחזקתי במעקה כשגל גדול שטף אותי מכף רגל ועד ראש. החלטתי להוריד את המפרש לחלוטין, אין טעם במצב כזה לשוט עם שני מפרשים. המפרש התקפל בלי בעיות מיוחדות, אז קיפלתי גם את המפרש החלוץ בעוד אייס נאבק בחבל התקוע. הוא טיפס על התורן כדי לשחרר את החבל שנתפס שם, וקילל נמרצות כשכמעט שרף אותו בטעות.
לפתע הגיע גל ענקי, יחד עם משב רוח ששוב השכיב את הספינה ממש על צידה כך שקצה התורן הראשי כמעט נגע במים. החזקתי חזק במעקה הספינה, וראיתי את אייס מנתר באוויר בניסיון לחמוק מהגל האדיר. אבל לחרדתי הרבה, פתאום הבחנתי שהחבל של המפרש שאותו ניסה לשחרר היה מלופף סביב זרועו! צליל קריעה חזק נשמע, התנועה של אייס שינתה לפתע כיוון באופן בלתי צפוי, והגל הענק סגר עליו ובלע אותו. "אייס!" צרחתי באימה. הספינה התיישרה בבת אחת. המפרש הראשי היה קרוע לחלוטין, ולשבריר שנייה הספקתי לראות את אייס צולל, כשאחריו משתרך קרע גדול מהמפרש הלבן.

PortgasDMor

01/04/2018

לא יכול להיות! חשבתי באימה. לא הצלתי אותו במארין פורד רק כדי לאבד אותו כאן! ללא שום היסוס, ניתרתי וקפצתי ראש אל המים הסוערים. המפרש הלבן נע ימינה ושמאלה בתנועה גלית כמה מטרים טובים מתחתיי, ואני המשכתי את הקפיצה בתנועות שחייה חזקות היישר כלפי מטה אל המפרש השוקע. הלחץ באוזניי היה עצום, אבל לא שמתי לב לכך כמעט. כל מה שעניין אותי זה להגיע. חבל הביטחון שלמותניי היה מתוח כמעט לכל אורכו כשסוף סוף הצלחתי לאחוז במפרש ומשכתי כלפי מעלה. המפרש עלה ואני שקעתי עוד יותר למטה. המשכתי למשוך, שוב ושוב, את המפרש הענק. כשראיתי את אייס, שמוט חסר תנועה בקצה החבל, כשרק זרועו הקשורה פשוטה כלפי מעלה, לא יכולתי עוד לעצור את נשימתי, וכמה בועות אוויר נפלטו מפי.משכתי בכוח את החבל, כשלפתע ראיתי אותו מתחיל להתרופף! ידו של אייס השתחררה, ושקעה ברפיון לצד גופו שהמשיך לשקוע. במאמץ אדירים, זינקתי שוב כלפי מטה ובדיוק כשחבל הביטחון הגיע לסוף אורכו, הצלחתי בקושי לתפוס בשערות ראשו של אייס, כשאני מאבדת עוד כמות נכבדה של אוויר בתהליך. משכתי אותו כלפי מעלה ונכנסתי מתחת לבית שחיו. מבטו של אייס המאובן נחת עלי לשנייה, לפני שעיניו התגלגלו לאחור והוא איבד הכרה. לחוצה, קשרתי בזריזות את קצה חבל הביטחון שלי אל החגורה הכתומה של אייס, והתחלתי שוחה בתנועות רגליים חזקות כלפי מעלה, כשהבועות שנפלטות מפי מורות לי את הדרך למעלה, וחבל הביטחון מצביע עבורי על הכיוון אל הספינה. האוויר בריאותיי התחיל להיגמר כשהגלים הגדולים טלטלו אותנו בעיגולים אנכיים גדולים מתחת לפני המים. ממש ברגע שהרגשתי כבר שאני לא יכולה יותר להתאפק מלקחת שאיפה, הגל ירד לפתע וראשי פרץ אל מעל המים. "ההההההה!" שאפתי אוויר והתחלתי להשתעל. גם ראשו של אייס היה כבר מעל המים, אבל הוא עדיין היה מעולף ולא נשם. נעזרתי בחבל הביטחון ומשכתי את עצמי ואת אייס כנגד הגלים לכיוון הספינה במהירות הכי גבוהה שיכולתי.
למזלי, טלטולי הסערה רופפו את הקשירה של סולם הירידה למים שבירכתי הספינה, והוא התקפל למצב עלייה מהמים. תפסתי אותו והתחלתי לטפס מעלה אל הספינה המתנדנדת. ברגע שגופו של אייס התחיל לצאת מהמים, התחלתי להרגיש את כובד משקלו, ולא הצלחתי להרים אותו מעבר לגובה החזה. בלי לאבד רגע, פתחתי את הקשר של חבל הביטחון סביב מותניי, וקשרתי אותו סביב חזהו של אייס, מתחת לבית השחי. משכתי בחבל ככל יכולתי כדי להשאיר את ראשו מחוץ למים, עליתי בסולם וליפפתי את החבל סביב הגלגלת למתיחת המפרש האחורי, שהייתה פנויה כי המפרש היה מקופל. בעזרת הגלגלת, הרמתי את אייס לסיפון וניסיתי לגרום לו להתעורר ולחזור לנשום. אבל הטלטולים היו חזקים מדי, והגלים המשיכו להתנפץ על הסיפון שוב ושוב ולהרטיב את אייס.
פתחתי את דלת הכניסה אל בטן הספינה, וגררתי את אייס פנימה ולמטה. רגליו נחבטו במדרגות, אבל הצלחתי בסופו של דבר להשכיב אותו על המיטה. "אייס, תתעורר!" קראתי בעודי לוחצת על בטנו העליונה, בדיוק במקום שבו התנוססה הצלקת האדמדמה שהותיר לו אקאינו. "תנשום!" מזרקה של מים נורתה מפיו כלפי מעלה, אבל אייס לא התעורר, ולא חזר לנשום. הנחתי את אזני על חזהו - דופק יש, תודה לאל. לחצתי שוב על בטנו, מעלה את הסרעפת כלפי מעלה, ומקווה שלא פתחתי שוב את הפצעים הפנימיים שאך לא מזמן התאחו. שוב יצאה מפיו כמות גדולה של מים, ואז ניסיתי להנשים אותו. לא ממש ידעתי איך, מלבד מה שראיתי בסרטים, אבל נשפתי אוויר לתוך פיו. ריאותיו נעו והתמלאו אוויר, אבל נשארו כך ולא התכווצו חזרה. לעזאזל! חשבתי, בגלל פרי השטן, המים שבתוך הריאות שלו לא מאפשרים להן לזוז! "אייס, תילחם לנשום!" קראתי, "תתגבר על זה!" שוב לחצתי על בטנו, והפעם, יחד עם כמות המים שיצאה, שמעתי שיעול חלוש. אייס פקח את עיניו, וניסה לשאוף אוויר אל ריאותיו המאובנות. "חזק, אייס! תוציא הכל!" המשכתי לעודד, כשאייס נכנס להתקפת שיעולים חזקה שנמשכה פרק זמן שנדמה כנצח. אייס המשיך להשתעל ולהקיא מים, כשבין לבין הוא ממלמל אליי, "סגרי... את הדלת... תפעילי... את המשאבה..." הרמתי את עיני אל הדלת, וראיתי גל אחר גל שנשטפים לסיפון זולגים מטה על פני המדרגות וממלאים את מסדרון הספינה. דשדשתי במים וסגרתי את הדלת היטב. אחר כך, בעודי נאחזת בקירות כדי לא ליפול עקב הטלטולים, הצלחתי להגיע אל חדר המכונות ולהפעיל את המשאבה. מזל שאייס הראה לי מבעוד מועד איך להפעיל אותה. כשחזרתי במסדרון, השיעולים נפסקו לפתע. נבהלתי, אבל אז שמעתי נחרה קלה: זזזזז...
התיישבתי לצידו על קצה המיטה, ואז, יחד עם תחושת ההקלה לדעת שהוא חי ונושם, פתאום תקפה אותי ההכרה עד כמה מסוכן כל זה היה. מה אם אייס היה טובע? מה אם לא הייתי מצליחה לתפוס אותו בשנייה האחרונה? מה אם הוא לא היה חוזר לנשום? מה הייתי עושה? אישה בהיריון, לבד, באמצע האוקיינוס, בספינה נסחפת ללא מפרש ראשי? ושוב הייתי צריכה להתמודד עם לאבד אותו... התחלתי לרעוד, חזק, מקור ומפחד, ובחילה עצומה עלתה בי. על ארבע, זחלתי אל השירותים, והתחלתי להקיא שום דבר מלבד מיצי קיבה. במשך דקות ארוכות קיבתי התכווצה בחוזקה והותירה אותי בחוסר אונים מוחלט. כשההתכווצויות פסקו, בסופו של דבר, ניסיתי לקום, חלשה ורועדת, ושטפתי את הפה. הייתי עדיין כולי ספוגה מים. פתחתי את ארון המגבות, וטלטולי הספינה שפכו אלי את כל התכולה שלו. כמה מגבות נפלו אל הרצפה הרטובה, אבל את השאר תפסתי בידי, והבאתי אל המיטה. גם אייס היה עדיין רטוב, והמיטה שמתחתיו לחה. פרשתי את אחת המגבות בחלק הרחוק יותר של המיטה, פשטתי מעליו את בגדיו הרטובים וגילגלתי אותו בעדינות אל הצד עם המגבת. אייס שיתף פעולה מבלי להתעורר. פרשתי מגבת נוספת על המקום שבו הוא שכב קודם, פשטתי גם את בגדיי ונשכבתי מכורבלת לצידו, מושכת מעל שנינו את השמיכה, כשאני עדיין רועדת בחוזקה. "המממ..." מלמל אייס מתוך שינה, התהפך לכיוון שלי והידק אותי אליו כשהוא כורך את זרועו סביב מותניי. אייס היה חמים. האש הפנימית שבו שוב בערה. לאט לאט, הפסקתי לרעוד, והחמימות המרגיעה יחד עם הטלטולים הבלתי פוסקים הביאו אותי למצב של כמעט שינה. רק המחשבות הטורדניות של "מה היה קורה אילו" ו"אנחנו נסחפים ללא שום שליטה" מנעו ממני להירדם לחלוטין.

PortgasDMor

14/05/2018

אחרי כחצי שעה, אייס קם פתאום כאילו לא קרה דבר, לבש את מכנסיו, פתח את הדלת ודילג במהירות החוצה. רציתי לקום אחריו, אבל לא הצלחתי לזוז. עדיין הרגשתי חולשה, והיחיד שזז היה העובר הקטן, שפצח לפתע בסדרת סלטות ובעיטות אצלי בבטן. חיוך קל עלה על שפתיי. "אז הכל בסדר איתך, מה, קטנצ'יק?" לחשתי והפסקתי לנסות לקום. אחרי כמה דקות, אייס ירד בחזרה אל בטן הספינה, הלך אל המטבח וחזר אלי עם כוס תה מהביל. "איך את מרגישה?" הוא שאל. "קצת חלשה..." עניתי בלחישה. "בואי," הוא תמך בי מאחור ועזר לי להגיע לתנוחת ישיבה. לקחתי את הכוס והתחלתי ללגום לגימות קטנטנות מהתה החם. לפתע הוא הרעים בקולו: "שלא תעזי לסכן שוב כך את שירו!" נבהלתי כל כך עד שכוס התה שבידי איימה להישפך עלי. אייס כמובן צפה זאת מראש, וייצב את הכוס עוד לפני שהבנתי מה קורה. "אז אל תסכן את עצמך!" עניתי לו בחזרה, "אתה גם יכול לקשור חבל ביטחון." אייס גיחך. "הוא יישרף." "שיישרף," עניתי, "אז תקשור אחר. אתה לא מבין? אני לא מוכנה לאבד אותך!" דמעות החלו לזלוג במורד לחיי. אייס כיווץ את גבותיו ושילב את זרועותיו על חזהו. "טוב, אם את מתחילה ליילל אני יוצא מכאן." הוא הסתובב ופנה לעבר המדרגות. מחיתי במהירות את דמעותי וקראתי אחריו. "נסחפנו הרבה?" אייס הפנה אלי את ראשו, ואז הסתובב שוב אלי. "את יפה יותר ככה, אבל לא כדאי שתתקררי." הוא אמר, מגיש לי שמלה יבשה מהארון. כשהתלבשתי, הוא התיישב על קצה המיטה ואמר, "כן, נסחפנו די הרבה אחורה וצפונה. המסע ייקח לנו קצת יותר זמן עכשיו, אבל לפחות יצאנו מטווח הסערה." "אפשר בכלל לשוט ככה עכשיו?" שאלתי, "בלי מפרש ראשי?" "כן," ענה אייס. עדיין יש לנו את המפרש האחורי ואת החלוץ. אנחנו שטים בערך בחצי המהירות, אבל מתקדמים." "כמה זמן זה ייקח לנו?" שאלתי. "בקצב הזה..." הרהר אייס, "אני מעריך אולי שלושה או ארבעה שבועות עד שנגיע להודו." "יש לנו מספיק אוכל לכל כך הרבה זמן?" שאלתי בחשש, חושבת על כך שהקיבה של אייס כבר כמעט הגיעה לקיבולת הקודמת שלה. "את אל תדאגי לאוכל." ענה אייס. "תאכלי רגיל, את בהיריון. אני אדוג ואצוד כל מה שיהיה לנו חסר." בעקבות המחשבה על אוכל, הבטן שלי השמיעה קול קרקור. "נכון!" קרא אייס, "לא אכלת כלום כל הבוקר!" הוא שוב זינק אל המטבח והגיש לי שתי פרוסות לחם שהוא הפשיר וקלה בכף ידו, וחתיכה של בשר כבש, שגם אותה הוא צלה בדרך מהמקרר אל המיטה. "אתה ממש דואג לי," חייכתי ולקחתי את הטוסטים, למרות שלא הייתי בטוחה שאני מסוגלת עדיין לעכל את הבשר. "אני תמיד דואג למשפחה שלי ולמי שהציל את חיי." חייך אייס חיוך רחב. "תודה." עניתי לו בחיוך.
בשבועות הבאים התקדמנו לאיטנו כשמסביב ניתן היה לראות רק ים וים עד האופק לכל הכיוונים. אבל אייס אמר שאין מה לדאוג, אנחנו בכיוון הנכון ואנחנו נגיע.
"תגיד, אייס," שאלתי אותו באחד הימים, "ההשפעה של המים על הגוף שלך, זה משהו שאי אפשר נניח להתאמן ולהתגבר עליו?" אייס הרים גבה. "מעולם לא שמעתי על אף אחד בעל פרי שטן שהתאמן והצליח לזוז במים." הוא ענה. "זה בלתי אפשרי." "אבל," טענתי, "נניח במים רדודים, אתה כן מסוגל לזוז, נכון?" "כן," ענה אייס, "כי רוב הגוף שלי בחוץ. אבל זו עדיין הרגשה כאילו משקולות קשורות לי לרגליים." "אז באיזה גובה של מים אתה כבר לא יכול לזוז בכלל?" שאלתי והוספתי, "כלומר, אולי אפשר להתאמן להתנגד לזה, בגבהים שונים של מים, ואז אם קורה מקרה חירום..." "שטויות." פסק אייס. "אין מה לעשות. זה החיסרון של פרי השטן. את לא מבינה כמה שאני מתגעגע לשחות..." עזבתי את הנושא, אבל בפעם הבאה שעליתי בחזרה לספינה מאימון שחייה, פתאום קלטתי את אייס מכניס ומוציא את הרגליים מתוך חבית קטנה, מלאה במים עד גובה הקרסול. "מה אתה עושה?" שאלתי בסקרנות. אייס הסמיק לפתע, וענה בהיסוס "אממ... אני... חשבתי על מה שאמרת, והחלטתי שגם אם לא יצא מזה שום דבר, שווה לנסות. בכל מקרה אני לא יכול להתאמן בהאקי עכשיו, אז אני יכול לפחות לנסות להתאמן בלהתנגד למים." "נו, ואיך הולך?" שאלתי בסקרנות. "שום דבר, בינתיים." ענה אייס. "תסתכלי, כפות הרגליים שלי משותקות לחלוטין... רגע!" קרא לפתע אייס. "מה קרה?" שאלתי בבהלה. "כלום." ענה אייס, כשאכזבה בקולו. "לרגע חשבתי שהצלחתי קצת..."
אמנם באותו יום אייס לא הצליח לחזור על ההצלחה הקטנה שלו, אבל בימים הבאים, בנחישות שאפשר למצוא רק אצל אנשי ה-D, הוא התאמן וניסה לשחזר את ההצלחה, וכך הוא למד שכאשר שריר, למשל, נמצא אפילו רק קצת מעל המים, בריכוז רב הוא מסוגל להניע אותו וכך למעשה להניע מעט את האיבר שנמצא מתחת למים. במשך השבועות הארוכים של המסע באוקיינוס ההודי, הוא התאמן על תנועות קטנות שידחפו אותו ביעילות כלפי מעלה, בכיוון היציאה מהמים. כשמלאי הצידה שלנו כבר אזל לחלוטין, וחופי הודו נגלו סוף סוף באופק, אייס הצליח כבר לצאת מחבית מלאה מים עד לגובה הצוואר שלו. זה היה יתרון משמעותי לעומת משתמשי פרי שטן אחרים, שאייס רכש עליו בלעדיות.

PortgasDMor

11/06/2018

במקום להגיע ישר לקצה הדרומי של הודו, כמו שתכננו, מצאנו את עצמנו איפה שהוא במרכז החוף המערבי של הודו. שטנו קצת לאורך החוף כדי לחפש מקום לעגון, ולבסוף מצאנו שפך נהר ועגנו בין סירות דיג בנמל הישן של מונגלור. אייס הלך לחפש מקום שבו ניתן לתקן את המפרש הראשי, ואני שמתי פעמי אל השוק הקרוב, כדי למלא את מלאי הצידה המרוקן שלנו. כאשר חזרתי, עמוסה סלים ושקיות, ראיתי לפתע את אייס רץ לפניי, מהכיוון השני, מזנק לספינה ומפעיל את המנוע. מאחוריו רצו שלושה אנשים בצעקות, איומים ונפנוף סכינים. "מהר, מור!" קרא אלי אייס. חייבים לזוז!" הוא פרש רשת אש ביני לבין הרודפים. רצתי מהר ככל יכולתי, מאבדת כמה פירות שנפלו מהשקיות בדרך, ועליתי מתנשפת אל הספינה. יצאנו שוב לדרך, לחפש נמל אחר.
רק כשהיינו שוב בלב ים, אייס הרים את המפרש המתוקן, וכיבה את המנוע. שטנו כעת דרומה, לאורך החוף של הודו, ובדרך כלל מצאנו מקום לעגון ללילה, כך שכמעט כבר לא היה צורך במשמרות שעשינו כשחצינו את האוקיינוס. בזמן שאייס חיפש מקומות להתאמן בהאקי, ותןך כדי גם לעשות מספיק כסף עבורינו בכל מיני שיטות, אני השתדלתי תמיד לבצע את הקניות שלי מהר, ולחזור לספינה לפני אייס. לאחר כמה עגינות כאלה, אייס הבחין בכך. "מה זה, מור, למה את לא יורדת מהספינה? איזו מין הרפתקה זו? את אפילו לא נהנית מהודו!" הוא אמר לי. "אייס, אני כבר בחודש שישי." עניתי. "כבר לא כל כך קל לי לרוץ מהר כשצריך לברוח, אז אני מעדיפה להיות כאן לפניך, על כל מקרה." אייס הוריד את עיניו אל בטני המתעגלת והושיט את ידו ללטף אותה. "מצטער, לא חשבתי על זה." הוא ענה. "את יודעת מה? בעגינה הבאה נעשה משהו אחר. נרד לחוף ביחד, נטייל קצת כמו תיירים, אחר כך אעזור לך גם בשוק. לא כדאי כבר שתסחבי דברים כבדים. ואז תחזרי לספינה לנוח ואני אמצא מקום להתאמן. אם שום דבר לא יסתבך, אחזור ואקח אותך גם למסעדה. מה את אומרת?" חיוך עלה על פניי. "אני אשמח לטייל איתך ביחד. אבל גם במסעדה..." "את תצאי קודם ואני אדאג להישאר שם מספיק זמן כדי שתוכלי להגיע לספינה ללא מאמץ לפני שאצא." קטע אותי אייס.
כך הפלגנו לנו כמו תיירים, וגם קצת כמו פיראטים כי אייס לא היה יכול שלא להסתבך תמיד במשהו, עד שהגענו לקצה הדרומי של הודו, ומשם לקצה הדרומי של סרי לנקה. שם עשינו עגינה ארוכה יותר, והצטיידנו היטב לחצייה של מפרץ בנגל. זו לא הייתה הפלגה ארוכה כמו באוקיינוס ההודי, אבל התכוננו להפלגה של כשבועיים בים. אחר הצהריים אייס החזיר אותי לנוח בספינה, ולסדר דברים לקראת ההפלגה, וחזר בשעת ערב מאוחרת, עם חיוך גדול וללא חולצה. "מור, תראי!" קרא אליי אייס, כשהוא מנתר אל הסיפון וישר מפנה לי את גבו. "סוף סוף תיקנתי אותו!" הקעקוע של אייס, שנראה במשך החודשים האחרונים כמו שאריות מטולאות של הקעקוע שהיה שם קודם, זהר בצבע טרי וחדש, כשהגולגולת בעלת שפם הירח ועצמות הצלב משורטטות בקפידה לפרטי פרטים. "וואו, אייס, זה מושלם!" קראתי. אייס הפנה אליי את פניו. "עכשיו אני סוף סוף באמת מכבד את זכרו." אמר אייס בקול נמוך. ידעתי כמה זה היה קשה לו, כל אותם חודשים, לדעת שהקעקוע שעל גבו הושחת. במיוחד שכעת הוא סימל את זכרו של שירוהיגה, האבא האמיתי היחיד של אייס. אבל לא הייתה לו ברירה. אף מקעקע לא הסכים קודם לכן לקחת את הסיכון עד שעורו יחלים לחלוטין מהפגיעה. אבל עכשיו, כבר עברה חצי שנה, וסוף סוף הוא הצליח לתקן אותו. באותו ערב, חגגנו את המאורע עם בירה ובשר על האש, ואייס סיפר לי על כל מיני הרפתקאות שקרו לו תחת שירוהיגה. עכשיו, כשהיינו כבר לקראת סוף ההפלגה, ביקשתי מאייס שידבר איתי רק ביפנית וילמד אותי, כדי שכשנגיע ליפן, יהיה לי יותר קל. "כן," ענה אייס, "וגם שתוכלי להסתדר בעולם שלי כשנחזור אליו יחד. למרות שאת כל הזמן מדברת הפוך." חיוך קנטרני הופיע בזווית פיו של אייס. "כי יפנית זו שפה שמדברים בה ברוורס!" מחיתי. "ביפנית מדברים ישר!" התעקש אייס. "בעברית מדברים הפוך. למעשה, זו שפה כל כך הזויה שהיא אפילו לא קיימת בכלל במציאות!" "מה?!" "סליחה," התנצל אייס כשראה את הבעת ההלם על פניי. "בעולם שלי, התכוונתי." "העולם שלי נראה לך לא מציאותי?" שאלתי בתדהמה. "אני יודע שזו המציאות שלך, מור." ענה אייס, "אבל העולם הזה כל כך... מוגבל, שזה נותן לי תחושה כאילו אני נמצא באיזה סיפור משעמם של סופר חסר דמיון." פרצתי בצחוק כשנזכרתי בשיעורי הספרות בבית הספר. "אולי אתה צודק," צחקתי, "הכל פה קטן וחלש יחסית למה שיש אפילו באיסט בלו. בוא נגיע ליפן ונבקש מאודה להחזיר אותנו לעולם שלך ביחד. גם לי די משעמם פה." אייס הדביק נשיקה פתאומית על שפתיי. "בדיוק מה שאני מתכוון לעשות!"
לאחר חציית מפרץ בנגל, עברנו את מצר מלאקה שבאינדונזיה, בסינגפור פנינו שוב צפון-מזרחה אל הפיליפינים, ומשם צפונה אל הצד המזרחי של טאיוואן. ככל שהתקדמנו יותר מזרחה, אני הרגשתי יותר ויותר כמו תיירת ואייס התחיל להרגיש יותר בבית.
הייתי כבר בחודש שמיני כשעזבנו את טאיוואן לכיוון האי המערבי ביותר של יפן.
 

PortgasDMor

17/07/2018

"מור, תראי!" אייס הצביע על המפה שהופיעה על צג המכשירים של הספינה. הצצתי במפה. מסתבר שיפן היא לא רק שלושת האיים הגדולים שרואים במפת העולם, אלא מורכבת משורה ארוכה של איים קטנים יותר. "אני מכיר את שרשרת האיים הזאת!" הכריז אייס. "מה?!" שאלתי בתדהמה, "מה זאת אומרת?" "את יודעת, בחצי הראשון של הגראנד ליין, יש כמה שרשרות איים. את בטח מכירה את השרשרת שלופי עבר בה, נכון?" שאל אייס. הנהנתי בראשי, ואייס המשיך: "כשאני נכנסתי לראשונה לגראנד ליין, עברתי בשרשרת איים אחרת, ועל המפה היא נראית בדיוק כמו זאת!" אייס העביר את אצבעו על שרשרת האיים המערביים של יפן. "הממ... בטח באיים האלה יהיו לנו הרבה פחות הרפתקאות ממה שהיו לך בגראנד ליין." התלוננתי. "מור," ענה אייס, "מבטיח לך, שברגע שנחזור אקח אותך להמון הרפתקאות. תראי דברים שלא תאמיני שהם קיימים! אבל כרגע, המשימה שלנו היא למצוא את אייצ'ירו אודה. תוכלי לעזור לי בזה? אמנם יהיה לי מעכשיו יותר קל עם השפה, אבל עדיין יש המון דברים שאני ממש לא מבין לגבי העולם שלך." "כמובן, אייס. נחפש אותו ביחד. ונמצא אותו!" עניתי בחיוך.
כך הפלגנו לנו מאי לאי, ממש כמו בגראנד ליין, אבל בלי צורך בלוג פוס. ניסיתי לברר פרטים על אודה באינטרנט, אבל לא היה שם כלום מלבד עיר הולדתו. אייס שאל אנשים בכל אי שהגענו אליו, אבל מסתבר שאודה שומר בקנאות על פרטיותו. בסופו של דבר החלטנו להגיע לטוקיו, ולנסות לברר במשרדים של שואיישה, המוציאים לאור של שונן ג'אמפ. בשיטות של אייס, אולי נצליח לגלות משהו.
כשהגענו לטוקיו הייתי כבר לקראת סוף חודש תשיעי, והרגשתי כבדה ומסורבלת מאוד. בנוסף לכך, בלילה הקודם לא ישנתי טוב, תחושות מוזרות המשיכו להעיר אותי במשך כל עשרים דקות. "אולי תלך לבד לשונן ג'אמפ?" שאלתי את אייס. "לא אכפת לי ללכת לבד להתאמן," ענה אייס, "אבל בחיפוש אחר אודה חשוב לי שתבואי איתי. אני רוצה שאודה ישר יבין שאנחנו יחד." "טוב, נו," הסכמתי באנחה, "אבל קח בחשבון שאני הולכת ממש לאט." "נלך בקצב שלך." ענה אייס. בעזרת הטלפון שלי, ששוב הייתה בו קליטה, אייס ניווט בקלות ברחבי טוקיו. הוא הוביל אותנו ברגל וברכבת, וחיכה לי בסבלנות כשמדי פעם נעצרתי, בתחושה מוזרה כאילו חגורה רחבה מתהדקת אל בטני. נכנסנו אל הלובי של בניין משרדים גדול, ואייס ניגש אל פקיד הקבלה וביקש להיפגש עם אודה. "אודה לא עובד כאן," חייך אליו בנימוס הפקיד, "וחוץ מזה, אין לו זמן להיפגש עם כל מעריץ בקוספליי שמחפש אותו." "אני לא סתם מעריץ בקוספליי!" התעצבן אייס. "אני פורטגאס די אייס!" "כן, ברור," צחק הפקיד, "רואים." אייס תפס את הפקיד בצווארונו והרים אותו מכסאו שמעבר לדלפק. "תן לי את הכתובת של אודה!" הוא ציווה על הפקיד באיום, "עכשיו!"
בדיוק באותו רגע, חשתי את החגורה המתהדקת סביב בטני כל כך חזק, שצרחתי! "אהההההההה!" נשענתי בכבדות על הדלפק, מתנשמת בכאב. אייס עזב את הפקיד והסתובב אלי. "מה קרה, מור?!" הוא שאל בבהלה. "אני חושבת... הה..." עניתי, מתנשמת, "שיש לי צירים... הה..." "את לא יולדת לי פה!" צעק הפקיד, בעודו מנסה לסדר מחדש את העניבה שלו. "אני מזמין לך אמבולנס! ולך -" הוא הצביע על אייס, "אני מזמין משטרה, אם תיגע בי עוד פעם אחת!" אבל אייס כבר התעלם ממנו לחלוטין, וליווה אותי לספסל ההמתנה כשהוא תומך בי.

שם חסוי

20/07/2018

נמחק כי הייתי ממש מסרטן~

PortgasDMor

21/07/2018

אתה בטוח שאתה מוכן לקרב נגד אייס? טוב מאוד שכבר הזמנת לעצמך אמבולנס. :wink:  אשתדל להמשיך את הסיפור בקרוב.

נ.ב. תודה שאתה צופה אצלנו :) מעולם לא התכוונו לחסל את המתחרים, רק לעשות דברים בדרך שאנחנו מאמינים בה. וכן, היא כוללת כבוד לצופים ולסדרה, שאיפה לאיכות ולהוצאה בזמן. מבחינתנו, כל מי שאוהב וואן פיס הוא נקאמה (אפילו מבין המתחרים!).

שם חסוי

21/07/2018

נמחק~

שם חסוי

24/07/2018

נמחקוש~

שם חסוי

26/07/2018

צוטט: PortgasDMor

אתה בטוח שאתה מוכן לקרב נגד אייס? טוב מאוד שכבר הזמנת לעצמך אמבולנס. :wink:  אשתדל להמשיך את הסיפור בקרוב.

נ.ב. תודה שאתה צופה אצלנו :) מעולם לא התכוונו לחסל את המתחרים, רק לעשות דברים בדרך שאנחנו מאמינים בה. וכן, היא כוללת כבוד לצופים ולסדרה, שאיפה לאיכות ולהוצאה בזמן. מבחינתנו, כל מי שאוהב וואן פיס הוא נקאמה (אפילו מבין המתחרים!).

נמחק. הייתי ממש סרטן בזמנו

PortgasDMor

26/07/2018

בסדר, בסדר, לא צריך להתחנן, אני כותבת, כשיהיה מוכן אפרסם. קצת סבלנות, לידה זה לא קל. :wink:

שם חסוי

26/07/2018

ממש הספמתי אותה, הא?

שם חסוי

26/07/2018

תישארי חזקה! חסר לך שהוא מת! אם הוא מת אני חוזר לאיומי רצח!

שם חסוי

27/07/2018

צוטט: PortgasDMor

בסדר, בסדר, לא צריך להתחנן, אני כותבת, כשיהיה מוכן אפרסם. קצת סבלנות, לידה זה לא קל. :wink:

חסוי מהעתיד: אני מתבייש בעצמי מהעבר.

PortgasDMor

29/07/2018

טוב, קודם כל, אני שמחה שמגיבים לי על הסיפור שלי, אבל אם יש לכם יותר מתגובה או שתיים, אני מעדיפה שתגיבו על הקיר שלי או בהודעה פרטית, כדי לא להפריע לאחרים ברצף הסיפור. אז בואו נמשיך:

האמבולנס הגיע שני צירים אחר כך. עכשיו, כשידעתי למה לצפות, השתדלתי שלא לצרוח. רכבתי על גלי הכאב בעזרת נשימות קצרות. הפראמדיקים התחילו מיד לבדוק ולתחקר אותי, מה שנמשך גם לאחר שהגענו לבית החולים, כולל נזיפות של הרופאים על כך שלא ביצעתי מעקב הריון מסודר. בדרך שלחתי הודעה לאמא שלי מהטלפון: אני בטוקיו, ויש לי צירים. בפעם הראשונה מאז שעזבתי את הארץ, גיליתי לה איפה אני. אני מגיעה, קיבלתי מיד הודעה מאמי.
אייס צעד הלוך ושוב בעצבנות בחדר הלידה. "את בטוחה שאני צריך להיות פה?" הוא שאל. "אצלנו בכלל יולדים בבית, והגבר בכלל לא נוכח!" "שב פה!" ציוותה עליו המיילדת. "תחזיק לה את היד, ותעזור לתרגם לה." היפנית שלי עדיין לא הייתה מספיק טובה כדי להבין את כל המונחים הרפואיים, או את ההוראות של המיילדת במיוחד במצב כל כך מלחיץ. "את רוצה אפידורל?" שאלה אותי האחות. "כן!!!" צרחתי יחד עם הציר הבא.
עשרים דקות לאחר מכן, אחרי כל הפרוצדורות, נשענתי בחצי ישיבה על המיטה, ללא כאבים לחלוטין, כשרק המכשירים משמיעים את קולות הלב של העובר ומודיעים על כל ציר שמגיע. "בחיים לא שמעתי על דבר כזה," התפלא אייס, "לידה ללא כאבים." "יש כמה יתרונות בעולם שלי," עניתי לו, "אבל חשוב יותר - הזמנתי את אמא שלי, היא בטח כבר עולה על טיסה בדרך לכאן. כשהיא תגיע, תשתדל להסתדר איתה, טוב?" "אין לך מה לדאוג," חייך אייס, "אני אתנהג אליה בכבוד." "תודה," חייכתי. "היא מצטערת על איך שהיא התנהגה אלינו בישראל."
כך חיכינו ודיברנו, מתכננים תוכניות לעתיד במשך עוד כשעתיים, כשמדי פעם המיילדת או הרופאים קוטעים אותנו לבדיקות. לפתע הרגשתי כאב, למרות האפידורל, מלווה בדחף חזק ללחוץ. "אני צריכה ללחוץ!" קראתי למיילדת. "סוף סוף," היא חייכה. תיקנה את המיטה לתנוחה מתאימה יותר והחלה להנחות אותי במהלך הלידה. אייס קם ממקומו בהתרגשות, ועקב אחרי פעולות המיילדת. "הנה הוא בא, מור!" הוא קרא בהתרגשות, "אני רואה את הראש שלו!" לחיצה חזקה אחרונה ושירו יצא אל אוויר העולם כשהוא צווח במלוא ריאותיו הקטנות. המיילדת טיפלה בו בזריזות, הנחתה את אייס לגזור לו את חבל הטבור, ועטפה אותו כמו גולם של פרפר, כשרק פניו מציצות החוצה. "אני עוד לא סיימתי איתך," פנתה אלי המיילדת, "בוא," אמרה לאייס, "תחזיק אותו בזמן שאני מטפלת בה." "הוא כל כך קטן..." אמר אייס בחשש, משפיל את עיניו אל כפות ידיו הגדולות. "אני מפחד למחוץ אותו..." "שטויות במיץ!" הכריזה המיילדת, "הנה, תחזיק אותו ככה." היא כיוונה את ידיו של אייס כדי לאחוז בתינוק, ואייס נעמד בלי נוע כמו פסל, עיניו נעוצות בפני התינוק בתדהמה. "שירו..." שמעתי את אייס לוחש בזמן שהמיילדת פנתה לטפל בי בשלב הסופי של הלידה. "אוייג'י... אני מקווה שאתה רואה אותו מלמעלה... בטוח היית שמח לדעת שיש לך נכד..." התינוק, ששמע את קולו המוכר של אייס, הפסיק לבכות, פקח עין אחת והחל להשמיע קולות מציצה בשפתיו. אייס חייך אליו כשדמעות אושר זולגות במורד לחייו. "שירו, בני," אמר אייס בקול רועד מהתרגשות, "אני מבטיח לך, אני מבטיח שאעשה ככל יכולתי, להיות אבא טוב עבורך כמו שהאדם הגדול שאתה קרוי על שמו היה עבורי!" הוא רכן בזהירות ונשק על מצחו, כשדמעותיו מרטיבות את החיתולים העוטפים את התינוק.
לאחר שהמיילדת סיימה לטפל בי, היא לקחה בעדינות את התינוק מאייס והעבירה אותו אליי. היא לימדה אותי להיניק אותו, ובאותו רגע שבו הוא נצמד אלי, חשתי כאילו העולם נשטף בקסם. קסם של אהבה אמיתית וגדולה לתינוק הקטן, שהיה שלי ושל אייס ביחד. הוא היה כל כך דומה לאייס, עם פלומה של שיער מעט בהיר יותר ממנו, משהו באמצע בין החום שלי לשחור של אייס. "אני אוהבת אותך, שירו," לחשתי אליו. הושטתי את ידי הפנויה לאייס והרמתי אליו את עיניי. "עכשיו אנחנו משפחה." אמרתי לו כשדמעות אושר זולגות גם מעיניי.