PortgasDMor
28/06/2017
היי חברים, אז מכיוון שהאתר שלנו התאחד, המליצו לי להמשיך לפרסם את הסיפור בהמשכים שלי כאן בספין. כדי שלא ייצא עמוס מדי, אני אפרסם כל חלק בתגובה חדשה, בדיוק כמו שעשיתי קודם.
כולם יודעים כמה אני אוהבת את אייס, ועד כמה הייתי רוצה
ספויילר
שהוא ימשיך לחיות, אם אפשר. דבר נוסף, אף פעם לא הבנתי מעריצות שצועקות "תעשה לי ילד", אבל במקרה של אייס, שההורים שלו יצאו מגדרם כדי שהוא יחיה, ואמא שלו אף הקריבה לשם כך את חייה, ממש מציק לי שככה נגדעה השושלת של גול די רוג'ר, בלי שלאייס יהיה שום בן שימשיך אותו. אז גם בזה טיפלתי בסיפור. דרך אגב, כתבתי את הסיפור בגוף ראשון, אבל גם "אני" שבסיפור היא לא באמת אני, אלא דמות שחיה בעולם שלנו, מישהי שיותר מתאימה ממני לאייס.
ועכשיו לסיפור עצמו:
אני אוהבת את פורטגס די. אייס.
זה התחיל מזה שצפיתי בסדרה, התאהבתי באייס
ספויילר
כשהוא היה כבר על הגרדום, וסנגוקו השפיל אותו כל כך מול כל העולם.
שמחתי כשלופי הצליח לשחרר אותו, ופשוט נקרע לי הלב כשהוא מת. בכיתי, התאבלתי, ניסיתי להתגבר, אבל החור בנשמתי היה גדול בערך כמו פצעי המוות של אייס. ואז החלטתי שאני חוזרת אחורה, כדי לחפש כל פיסת מידע, איזה רמז ולו הקל ביותר, שייתכן שהוא שרד, איכשהו. צפיתי בו באימפל דאון, שבוע לפני ההוצאה להורג, מדבר עם גארפ. טוען בכל תוקף שוואיטבירד הוא אביו היחיד. ואז, אחרי שגארפ הלך, זה קרה. הרגשתי פתאום את עצמי נשאבת פנימה, דרך החלון שבמסך המחשב, ולפתע הייתי שם, ממש מולו, בתוך התא.
"מי שם?" הוא רטן, בגבות מכווצות.
נבהלתי, ולקחתי צעד אחורה. "אתה יכול לראות אותי? איך זה יכול להיות?" שאלתי, נדהמת.
"אני יודע שאת שם. מי את?"
ניסיתי לחייך. "קוראים לי מור. אני... שמחה לפגוש אותך פנים אל פנים, אייס."
"מה את רוצה?"
"אממ... לא ידעתי שזה אפשרי בכלל ש... ניצור קשר... אבל מאחר שזה קרה, אולי יש איזו דרך שאוכל לעזור לך?"
"לעזור לי? למה? מי את?"
"קוראים לי מור, אני... כנראה גרה בעולם מקביל לשלך. אני צפיתי ב...סיפור של לופי..." איך אני אסביר לו, לעזאזל? כשאני בקושי מבינה בעצמי איך זה קרה?
"לופי?!" אייס הרים את ראשו, ונעץ בי מבט מוזר, כאילו הוא רואה ולא רואה אותי בעת ובעונה אחת.
"כן, וראיתי אותך פה, אז חיפשתי דרך לעזור לך, ואז פתאום נשאבתי לכאן..."
"אבל גם אם צפית, איכשהו, בלופי, אני לא מבין. למה שתרצי לעזור לי?"
"כי... אני..." הרגשתי את הלחיים שלי בוערות "התאהבתי בך..." לחשתי במבוכה.
חיוך עקום ריצד על שפתיו של אייס. "התאהבת בי? איזו בחירה גרועה, בחורה."
"אני יודעת, בהתחשב בנסיבות... אבל אם אני כבר כאן, אולי בכל זאת יש משהו שאוכל לעשות כדי לעזור לך?"
"בטח, למה לא. אם תצליחי להשיג את המפתחות לאזיקים האלה, אני כבר אמשיך משם. הם נמצאים על החגורה של הסוהר. זה שאת בלתי נראית אולי יעזור לך להצליח להשיג אותם."
"טוב, אני אנסה." אמרתי, עברתי בקלות דרך הסורגים כאילו הם לא שם, ופניתי לחפש את הסוהר המצרי האידיוט הזה.
"תיזהרי!" אייס קרא אחרי.
אבל כשמצאתי אותו, מנמנם על השולחן, גיליתי שאני בעצם כמו רוח רפאים. לא יכולתי להרים או להזיז שום דבר מוחשי בעולם הזה. למעשה, הייתי שם, אבל הייתי גם נטועה ממש חזק אצלי בבית, על הכיסא מול המחשב.
מתוסכלת, חזרתי לתא של אייס עם דמעות בעיניים.
"אני כל כך מצטערת, אייס, היד שלי עברה ממש דרך המפתחות, אבל לא יכולתי לגעת בהם."
גופו של אייס צנח מטה עד לאן שאפשרו לו השלשלאות.
בקול מיואש, הוא אמר "זה בסדר, לא באמת ציפיתי לשום דבר בכל מקרה."
הוא לא בכה, אבל הוא נראה כל כך אומלל, שפשוט הייתי חייבת לנסות, לשים לו יד על הכתף כדי לנחם אותו.
ואז, היד שלי נגעה! פתאום שנינו נמשכנו, חזק, בחזרה לחדר שלי בבית. אייס ישב שם, על המיטה שלי, באותה תנוחה שבה הוא היה קשור, והידיים שלו צנחו! הוא היה חופשי, אבל בעולם שלי. הסתכלתי על מסך המחשב. אייס עדיין היה שם, נטוע בעולם שלו, ונראה ישן.
על המיטה שלי, אייס שיפשף את פרקי ידיו ורגליו. "מה לעזאזל קרה פה?!" הוא שאל.
שמחתי כשלופי הצליח לשחרר אותו, ופשוט נקרע לי הלב כשהוא מת. בכיתי, התאבלתי, ניסיתי להתגבר, אבל החור בנשמתי היה גדול בערך כמו פצעי המוות של אייס. ואז החלטתי שאני חוזרת אחורה, כדי לחפש כל פיסת מידע, איזה רמז ולו הקל ביותר, שייתכן שהוא שרד, איכשהו. צפיתי בו באימפל דאון, שבוע לפני ההוצאה להורג, מדבר עם גארפ. טוען בכל תוקף שוואיטבירד הוא אביו היחיד. ואז, אחרי שגארפ הלך, זה קרה. הרגשתי פתאום את עצמי נשאבת פנימה, דרך החלון שבמסך המחשב, ולפתע הייתי שם, ממש מולו, בתוך התא.
"מי שם?" הוא רטן, בגבות מכווצות.
נבהלתי, ולקחתי צעד אחורה. "אתה יכול לראות אותי? איך זה יכול להיות?" שאלתי, נדהמת.
"אני יודע שאת שם. מי את?"
ניסיתי לחייך. "קוראים לי מור. אני... שמחה לפגוש אותך פנים אל פנים, אייס."
"מה את רוצה?"
"אממ... לא ידעתי שזה אפשרי בכלל ש... ניצור קשר... אבל מאחר שזה קרה, אולי יש איזו דרך שאוכל לעזור לך?"
"לעזור לי? למה? מי את?"
"קוראים לי מור, אני... כנראה גרה בעולם מקביל לשלך. אני צפיתי ב...סיפור של לופי..." איך אני אסביר לו, לעזאזל? כשאני בקושי מבינה בעצמי איך זה קרה?
"לופי?!" אייס הרים את ראשו, ונעץ בי מבט מוזר, כאילו הוא רואה ולא רואה אותי בעת ובעונה אחת.
"כן, וראיתי אותך פה, אז חיפשתי דרך לעזור לך, ואז פתאום נשאבתי לכאן..."
"אבל גם אם צפית, איכשהו, בלופי, אני לא מבין. למה שתרצי לעזור לי?"
"כי... אני..." הרגשתי את הלחיים שלי בוערות "התאהבתי בך..." לחשתי במבוכה.
חיוך עקום ריצד על שפתיו של אייס. "התאהבת בי? איזו בחירה גרועה, בחורה."
"אני יודעת, בהתחשב בנסיבות... אבל אם אני כבר כאן, אולי בכל זאת יש משהו שאוכל לעשות כדי לעזור לך?"
"בטח, למה לא. אם תצליחי להשיג את המפתחות לאזיקים האלה, אני כבר אמשיך משם. הם נמצאים על החגורה של הסוהר. זה שאת בלתי נראית אולי יעזור לך להצליח להשיג אותם."
"טוב, אני אנסה." אמרתי, עברתי בקלות דרך הסורגים כאילו הם לא שם, ופניתי לחפש את הסוהר המצרי האידיוט הזה.
"תיזהרי!" אייס קרא אחרי.
אבל כשמצאתי אותו, מנמנם על השולחן, גיליתי שאני בעצם כמו רוח רפאים. לא יכולתי להרים או להזיז שום דבר מוחשי בעולם הזה. למעשה, הייתי שם, אבל הייתי גם נטועה ממש חזק אצלי בבית, על הכיסא מול המחשב.
מתוסכלת, חזרתי לתא של אייס עם דמעות בעיניים.
"אני כל כך מצטערת, אייס, היד שלי עברה ממש דרך המפתחות, אבל לא יכולתי לגעת בהם."
גופו של אייס צנח מטה עד לאן שאפשרו לו השלשלאות.
בקול מיואש, הוא אמר "זה בסדר, לא באמת ציפיתי לשום דבר בכל מקרה."
הוא לא בכה, אבל הוא נראה כל כך אומלל, שפשוט הייתי חייבת לנסות, לשים לו יד על הכתף כדי לנחם אותו.
ואז, היד שלי נגעה! פתאום שנינו נמשכנו, חזק, בחזרה לחדר שלי בבית. אייס ישב שם, על המיטה שלי, באותה תנוחה שבה הוא היה קשור, והידיים שלו צנחו! הוא היה חופשי, אבל בעולם שלי. הסתכלתי על מסך המחשב. אייס עדיין היה שם, נטוע בעולם שלו, ונראה ישן.
על המיטה שלי, אייס שיפשף את פרקי ידיו ורגליו. "מה לעזאזל קרה פה?!" הוא שאל.
