רולטה רוסית לשדרוג

מעכשיו שלושה ראשונים כל סיבוב זוכים! - סיבוב 16

PortgasDMor

28/06/2017

היי חברים, אז מכיוון שהאתר שלנו התאחד, המליצו לי להמשיך לפרסם את הסיפור בהמשכים שלי כאן בספין. כדי שלא ייצא עמוס מדי, אני אפרסם כל חלק בתגובה חדשה, בדיוק כמו שעשיתי קודם.

כולם יודעים כמה אני אוהבת את אייס, ועד כמה הייתי רוצה

ספויילר
שהוא ימשיך לחיות, אם אפשר. דבר נוסף, אף פעם לא הבנתי מעריצות שצועקות "תעשה לי ילד", אבל במקרה של אייס, שההורים שלו יצאו מגדרם כדי שהוא יחיה, ואמא שלו אף הקריבה לשם כך את חייה, ממש מציק לי שככה נגדעה השושלת של גול די רוג'ר, בלי שלאייס יהיה שום בן שימשיך אותו. אז גם בזה טיפלתי בסיפור. דרך אגב, כתבתי את הסיפור בגוף ראשון, אבל גם "אני" שבסיפור היא לא באמת אני, אלא דמות שחיה בעולם שלנו, מישהי שיותר מתאימה ממני לאייס.

ועכשיו לסיפור עצמו:

אני אוהבת את פורטגס די. אייס.
זה התחיל מזה שצפיתי בסדרה, התאהבתי באייס 

ספויילר
כשהוא היה כבר על הגרדום, וסנגוקו השפיל אותו כל כך מול כל העולם.
שמחתי כשלופי הצליח לשחרר אותו, ופשוט נקרע לי הלב כשהוא מת. בכיתי, התאבלתי, ניסיתי להתגבר, אבל החור בנשמתי היה גדול בערך כמו פצעי המוות של אייס. ואז החלטתי שאני חוזרת אחורה, כדי לחפש כל פיסת מידע, איזה רמז ולו הקל ביותר, שייתכן שהוא שרד, איכשהו. צפיתי בו באימפל דאון, שבוע לפני ההוצאה להורג, מדבר עם גארפ. טוען בכל תוקף שוואיטבירד הוא אביו היחיד. ואז, אחרי שגארפ הלך, זה קרה. הרגשתי פתאום את עצמי נשאבת פנימה, דרך החלון שבמסך המחשב, ולפתע הייתי שם, ממש מולו, בתוך התא.
"מי שם?" הוא רטן, בגבות מכווצות.
נבהלתי, ולקחתי צעד אחורה. "אתה יכול לראות אותי? איך זה יכול להיות?" שאלתי, נדהמת.
"אני יודע שאת שם. מי את?"
ניסיתי לחייך. "קוראים לי מור. אני... שמחה לפגוש אותך פנים אל פנים, אייס."
"מה את רוצה?"
"אממ... לא ידעתי שזה אפשרי בכלל ש... ניצור קשר... אבל מאחר שזה קרה, אולי יש איזו דרך שאוכל לעזור לך?"
"לעזור לי? למה? מי את?"
"קוראים לי מור, אני... כנראה גרה בעולם מקביל לשלך. אני צפיתי ב...סיפור של לופי..." איך אני אסביר לו, לעזאזל? כשאני בקושי מבינה בעצמי איך זה קרה?
"לופי?!" אייס הרים את ראשו, ונעץ בי מבט מוזר, כאילו הוא רואה ולא רואה אותי בעת ובעונה אחת.
"כן, וראיתי אותך פה, אז חיפשתי דרך לעזור לך, ואז פתאום נשאבתי לכאן..."
"אבל גם אם צפית, איכשהו, בלופי, אני לא מבין. למה שתרצי לעזור לי?"
"כי... אני..." הרגשתי את הלחיים שלי בוערות "התאהבתי בך..." לחשתי במבוכה.
חיוך עקום ריצד על שפתיו של אייס. "התאהבת בי? איזו בחירה גרועה, בחורה."
"אני יודעת, בהתחשב בנסיבות... אבל אם אני כבר כאן, אולי בכל זאת יש משהו שאוכל לעשות כדי לעזור לך?"
"בטח, למה לא. אם תצליחי להשיג את המפתחות לאזיקים האלה, אני כבר אמשיך משם. הם נמצאים על החגורה של הסוהר. זה שאת בלתי נראית אולי יעזור לך להצליח להשיג אותם."
"טוב, אני אנסה." אמרתי, עברתי בקלות דרך הסורגים כאילו הם לא שם, ופניתי לחפש את הסוהר המצרי האידיוט הזה.
"תיזהרי!" אייס קרא אחרי.
אבל כשמצאתי אותו, מנמנם על השולחן, גיליתי שאני בעצם כמו רוח רפאים. לא יכולתי להרים או להזיז שום דבר מוחשי בעולם הזה. למעשה, הייתי שם, אבל הייתי גם נטועה ממש חזק אצלי בבית, על הכיסא מול המחשב.
מתוסכלת, חזרתי לתא של אייס עם דמעות בעיניים.
"אני כל כך מצטערת, אייס, היד שלי עברה ממש דרך המפתחות, אבל לא יכולתי לגעת בהם."
גופו של אייס צנח מטה עד לאן שאפשרו לו השלשלאות.
בקול מיואש, הוא אמר "זה בסדר, לא באמת ציפיתי לשום דבר בכל מקרה."
הוא לא בכה, אבל הוא נראה כל כך אומלל, שפשוט הייתי חייבת לנסות, לשים לו יד על הכתף כדי לנחם אותו.
ואז, היד שלי נגעה! פתאום שנינו נמשכנו, חזק, בחזרה לחדר שלי בבית. אייס ישב שם, על המיטה שלי, באותה תנוחה שבה הוא היה קשור, והידיים שלו צנחו! הוא היה חופשי, אבל בעולם שלי. הסתכלתי על מסך המחשב. אייס עדיין היה שם, נטוע בעולם שלו, ונראה ישן.
על המיטה שלי, אייס שיפשף את פרקי ידיו ורגליו. "מה לעזאזל קרה פה?!" הוא שאל.

arar

28/06/2017

כדי לשנות את הכותרת היא ספויילר 

PortgasDMor

28/06/2017

זה שהצלתי אותו לא מגלה לאנשים

ספויילר
שהוא מת. יכולתי לכתוב גם סיפור "איך הצלתי את נאמי" נניח מאיזו הרפתקה.

PortgasDMor

29/06/2017

אחרי שיצאתי מההלם הראשוני, הסברתי לו שככה גם לי זה קרה.

ספויילר
הוא נמצא למעשה גם פה וגם שם, והגוף האמיתי שלו
בעצם שם, ככה שהוא לא באמת חופשי, אבל לפחות הוא קצת חופשי בעולם שלי. הוא לא היה בלתי נראה, כמו שאני
הייתי אצלו. ראיתי אותו, והוא ראה אותי לראשונה, ופעור פה הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש.
"את בטוחה שזאת מציאות... זאת המציאות שלך? הצבעים, הכל... כל כך לפרטי פרטים..."
"כן, ככה זה אצלי." אמרתי בחיוך.
"הממ... אז בעצם את אומרת שאם משהו קורה לי שם, אני ארגיש את זה פה?" אייס שאל.
"אני מתארת לעצמי, כן."
"אז אני אהיה חייב לחזור לשם עד הבוקר. הסוהרים עושים לנו מסדר ודואגים להעיר את כל מי שעוד ישן. ולא בצורה
נעימה."
"אני מצטערת, אייס. הלוואי שהייתי יכולה לשחרר אותך באמת..." בעוד אני מדברת, הקיבה של אייס הכריזה בקולי קולות
על מצבה.
"אוי, איזו מן מארחת אני," אמרתי, "בוא נארגן לך משהו לאכול!" משכתי את ידו והובלתי אותו לכיוון המטבח. התחלתי
להוציא מהמקפיא בערך את כל סוגי הבשר שהיו לי שם, דברים שתכננתי לשבוע שלם. הוא לקח אותם מידי. "אני אפשיר
אותם", הוא אמר. גבותיו התכווצו בריכוז ומאמץ לפני שלהבה קטנה זינקה מבין אצבעותיו.
"מוזר," הוא אמר, "כל כך קשה לי פתאום לשחרר אש." "בעולם שלי זה נגד חוקי הטבע," הסברתי, "וחוץ מזה, הגוף שלך
שנשאר בעולם שלך עדיין כבול באזיקי אבן-ים. עצם העובדה שהצלחת בכלל ליצור אש מפתיעה!"
לקחתי את הבשר המופשר מידיו, שעכשיו לא היו חמות בכלל, תיבלתי אותו והלכתי להדליק את המנגל גז שבמרפסת.
בשנייה שפתחתי את ברז הגז, להבה אדירה קפצה פתאום מהמנגל. נבהלתי קצת, אבל אייס אמר "מצטער, אני עוד צריך
להבין איך זה עובד בעולם שלך" והחליש את הלהבה.
"טוב," אמרתי. "אם ככה, אולי אתה תשגיח על המנגל, בזמן שאני אכין צ'יפס."
"עלי," אמר אייס, והתחיל להניח את הבשר על המנגל בידיים חשופות.
כמה דקות לאחר מכן, ישבנו שנינו אל השולחן. אני עם קצת צ'יפס וסלט, הוא עם ערימה של בשרים, פיתות וצ'יפס
שיכלה להספיק לכל המשפחה שלי. דיברנו על ההבדלים בין העולמות שלנו, ועל איך הדברים עובדים כאן, בעולם שלי.
כשהוא היה לקראת סיום הארוחה, פתאום קלטתי את העיניים שלו מתגלגלות אחורה, הראש שלו התחיל להתנודד, ובדיוק
לפני שהוא נחת לתוך הצלחת, הספקתי לסלק אותה במהירות ולהניח כרית קטנה במקומה. בזמן שהוא ישן, לא יכולתי
להפסיק להסתכל עליו. הפנים שלו הוסתרו על ידי השיער השחור הארוך שלו, אבל עיני נמשכו לשריריו המשורגים,
והבחנתי שהקעקועים שלו נראים בעולמנו הרבה יותר מפורטים ומרשימים. ואז הבחנתי גם בכמות האדירה של השריטות
והחבורות שהוא היה מכוסה בהן. הן לא היו סתם קווים כמו באנימה, הן היו פצעים אמיתיים שחלקן עדיין דימם. הצטמררתי.
אייס הרים את ראשו. "נרדמתי." הוא אמר. "הבאת לי כרית? איזו חמודה את, תודה."
"על לא דבר," עניתי, "בטח אתה מת מעייפות. הצלחת לישון בכלל מאז שהגעת לשם?"
"לא ממש..." הוא ענה.
"הלילה תישן כאן, במיטה שלי. אני אשן בסלון. מחר בבוקר תחזור אם אתה חייב, אבל בערב אני אקח אותך שוב ואראה
לך קצת את העולם שלי." אמרתי.
"אני אשמח לראות את העולם שלך," הוא ענה, "אבל לא יהיה מנומס מצדי לישון במיטה שלך, ועוד אחרי שרוקנתי לך
כמעט את כל המקרר..." הוא קם לעמוד, ואחת השריטות הארוכות בשריר החזה שלו נפתחה פתאום והתחילה לדמם.
"קסו..." הוא קילל, בגבות מכווצות.
"בוא." אמרתי, אני אטפל בזה. משכתי בידו וחזרנו לחדר שלי. הבאתי פולידין, פלסטרים, מים וצמר גפן, התיישבתי לידו על
המיטה והתחלתי לטפל בכל השריטות. בזמן שידי נגעו בעדינות במקומות שונים בחזה ובבטן שלו, הרגשתי לפתע יד
אוחזת במותניי. בנשימת הפתעה, הרמתי את עיני בזמן שידו השנייה גלשה לתוך שערי, והעולם כאילו עמד מלכת בזמן
שעינינו התלכדו ושפתותינו נצמדו לנשיקה.
מחוגי השעון חזרו למסלולם כשאייס הסיט לפתע את ראשו ואמר, "סליחה. לא הייתי צריך לעשות את זה. אני לא רוצה
לגמול לך רעה תחת טובה, מור."
"מה?" שאלתי, מופתעת. "זה בסדר אם אתה לא מרגיש כלפי אותו דבר כמו שאני..."
"לא, זה לא זה." אייס קטע את דבריי. "תביני... למרה מרה נו מי יש גם חסרונות. לא קל לשלוט בו, במיוחד כשאני
מתעצבן, או כשאני... כלומר... מאז שאכלתי אותו, נשים נכנסות להיסטריה ברגע שאני קצת... אממ... מתחמם." הנמשים
על לחייו של אייס זהרו בתוך אדמומיות שהגיעה על לאוזניו.
חייכתי בהקלה, "זה כל הסיפור? אני לא מפחדת מהאש שלך, אייס. כמעט כל יום אני חוטפת איזו כוויה במטבח, זה כלום.
קצת קרח, קצת אלוורה וזהו. חוץ מזה," צחקתי בשובבות, "תגיד, מים לא אמורים לנטרל אותך?" טבלתי אצבעות בקערית
המים שהבאתי קודם כדי לטפל בפצעים שלו, השפרצתי עליו קצת והתחלתי לברוח.
תוך שני צעדים דרכי נחסמה, וזרועות חסונות אחזו בי ואמצו אותי אל חזהו החשוף. "את לא מפחדת מאש, מה?! בסדר
גמור. רק אל תבכי לי אחר כך. אף לא דמעה אחת. מובן?" הוא הרים אותי בקלילות עד ששפתי שוב נגעו בשפתיו
ואצבעות רגלי כבר לא נגעו ברצפה. הוא נשא אותי אל המיטה ובזאת, נפתרה הבעייה של מי יישן איפה.

☆aje311☆

29/06/2017

אני מחכה להמשך

PortgasDMor

30/06/2017

אחרי שמצאתי איפה הכפתור של הספוילרים, המשך הסיפור יהיה תחת ספוילר, כדי לא לספיילר בעמוד הראשי למי שעוד לא הגיע לפרקים 500+

ספויילר
"מור! מור! אני חייב לחזור! עכשיו!" אייס ניער אותי בחוזקה כדי להעיר אותי. שיפשפתי את עיני, זה היה ממש מוקדם
בבוקר. "מה קרה?" שאלתי, ופתחתי את חלון המחשב. אייס נראה ישן, אבל חבורה חדשה של שוט התנוססה לאורך חזהו.
מלפניו עמד סוהר, עם השוט המדובר. "לעזאזל!" אמרתי, "אתמול נכנסתי כשישבתי מול המחשב, תנסה!" אייס התיישב
מול המחשב, אבל דבר לא קרה. הסוהר צעק "קום כבר חתיכת בן בליעל! מה אתה מחייך?!" והרים שוב את השוט.
"אולי אתה אמור לחזור בדיוק כמו שהגעת," הצעתי, לחוצה. אייס עבר למיטה, שיכל רגליים והרים את ידיו.
"אני אחזור אליך הלילה, חכה לי." אמרתי לאייס, כשעזרתי לו לכוון את הידיים לתנוחה המדויקת שבה הוא היה קשור.
בנקודה הנכונה, הוא נשאב ממני לפתע ואני נשארתי עם חלל ריק בחדרי. בחלון המחשב, אייס הרים את ראשו במבט
מתריס, מוכן להנחתה הבאה, אך היא לא הגיעה. "היי, סוהר, אכפת לך לעזור לי לגרד קצת בגב?" נשמע קולו של ג'ינביי
שספג עבור אייס את ההצלפה. הסוהר יצא. ג'ינביי קרא אחריו "אבל אפילו לא נגעת איפה שמגרד לי!".
"תודה." אמר אייס לג'ינביי. היה לי כזה חלום נפלא. לעזאזל, הלוואי שלא הייתי צריך להתעורר!"
"חלום נפלא? כאן, באימפל דאון?" שאל ג'ינביי.
"הוא הרגיש כל כך אמיתי, הייתה שם אשה שבאה להוציא אותי מכאן, והעבירה אותי לתוך עולם ממש מוזר, למרות שהגוף
שלי עדיין היה נטוע כאן. היא הייתה כל כך יפה, ואקזוטית, וכל כך טובה אלי שהיא הזכירה לי את מאקינו."
הוא חושב שאני יפה? הסמקתי. עם כל הבחורות המדהימות להפליא שיש בוואן פיס? בעולם שלנו אני סתם בחורה
רגילה... אולי בעיניו האנשים בעולם שלנו נראים מדהימים כמו שהאנשים בעולם שלו נראים בעיני?
"היא הייתה מאוהבת בי," המשיך אייס, "היא הכינה לי אוכל ואחר כך עשינו אהבה. היא לא פחדה מהאש שלי, ג'ינביי.
בכלל!"
"חלום באמת נפלא, אייס. אם מישהו באמת היה יכול להוציא אותך מכאן, ניתן היה למנוע את כל המלחמה המתקרבת."
כיביתי את מסך המחשב. חלום, מה? זה כל מה שהוא האמין שזה היה. אם כך, אני חייבת להוכיח לו שאני הרבה יותר
מסתם חלום שמתפוגג. אני אחזור אליו הערב, אני אקח אותו לבלות, הרי בסך הכל נשארו לו רק 6 ימים לחיות... רק 6
ימים! ועל זה אני חושבת? אני חייבת למצוא דרך לחלץ אותו משם! אמנם שם אני בלתי נראית, אבל עכשיו כשאני יכולה
להיכנס לעולם שלו, אולי אפילו המילה הנכונה לאדם הנכון, יכולה לעשות את כל ההבדל! יש רק בעיה אחת... הפרקים
כבר קיימים. הם לא ישתנו כי נכנסתי לשם. עובדה - אייס היה חייב לחזור על הבוקר. השאלה היא, האם יש דרך להציל
אותו מבלי שדבר ישתנה בפרקים? אני חייבת למצוא דרך. ואין לי הרבה זמן... עיני נחתו על הספר השני של הארי פוטר
שהיה זרוק על השולחן. אילו רק היו בוואן פיס קסמים... אילו רק היה בוואן פיס איזה עוף חול שדמעותיו יכלו להחזיר את
אייס מסף המוות, כמו את הארי... רגע... רגע! אולי אין שם עוף חול אמיתי, אבל יש פרי שטן! של מרקו! והוא אפילו נקאמה
של אייס! הלוואי שהדמעות של מרקו עובדות באותו אופן! אני אשאל את אייס. הערב.

PortgasDMor

01/07/2017

ספויילר
בערב, לאחר מסדר האסירים האחרון, נכנסתי שוב פנימה. "ערב טוב, אייס, ג'ינביי," קדתי קלות. ג'ינביי פער את פיו
בתדהמה. "ערב טוב, מור. אז את לא חלום בסופו של דבר! אייס סיפר לי עלייך כל היום." עיניו של אייס נצצו. "מור," הוא
אמר, "הגעת! התחלתי לפקפק בכך שאת אמיתית אפילו." "לעולם אל תפקפק בי שוב, אייס. לא משנה מה יקרה. ג'ינביי,
אפשר לבקש ממך טובה? אני לא יכולה לעשות למענך כלום, כי אייס הוא האדם היחיד שאני יכולה להוציא מהעולם הזה.
אבל אם אכפת לך ממנו, אתה יכול לקרוא לו בבוקר לפני שהשומרים מגיעים? אנחנו צריכים כמה שניות כדי שנוכל
להחזיר אותו לכאן. אני לא רוצה שהגוף שלו יחטוף מכות בזמן שהקוקורו שלו אתי." "אין בעיה, גבירתי," אמר ג'ינביי וניסה
להתכופף קדימה למרות השלשלאות. "בוא, אייס. נזוז." אמרתי והחזקתי את זרועותיו מלמטה. מיד הרגשנו את המשיכה
האדירה, ואייס ישב על המיטה שלי, כשהפעם הידיים שלו לא צנחו, אלא נעו קדימה כדי לחבק אותי. ידיי נכרכו סביבו ואייס
לחש את שמי ואמר שכל היום הוא לא הפסיק לחשוב עלי. נצמדנו זה לזו ואז... קרקרה לו הבטן. צחקקתי. "רוצה לאכול?"
שאלתי בחיוך. "רוצה לאכול אותך!" הוא ענה ונשך בעדינות את שפתי התחתונה. החזרתי לו נשיכה, שהפכה לנשיקה,
ושוב, העולם עצר מלכת כששקענו זה בזרועות זו.
קרקור נוסף החזיר את העולם לקיומו. "בוא, אייס. יש לי בשבילך מסעדה מושלמת הערב: יומנגס." "יומנגס?" אייס הרים
גבה. "כן, הם מגישים מנות ענקיות, ואם אתה שובר את השיא שלהם אתה מקבל את הארוחה בחינם!" "נשמע מושלם!"
הסכים אייס. "רק, אה... לא נהוג אצלנו להיכנס למסעדה בלי חולצה." הבאתי לו חולצה של אחי, והוא הכניס באי רצון את
הידיים מבלי לכפתר את הכפתורים. החולצה הייתה הדוקה על כתפיו הרחבות. "אני לא אוהב להסתיר את הסמל של
אוייג'י," הוא מלמל, "אבל אחרוג ממנהגי הפעם, עד שאכיר קצת את המקום הזה." "תודה, אייס." אמרתי, "תוכל להסתדר
עם כפכפים?" "כמו של אחי הקטן," אייס חייך חיוך רחב. הובלתי אותו החוצה, אל המכונית הישנה והחבוטה שלי. "איזו
מכונה מוזרה!" התפלא אייס. "קוראים לזה מכונית. אנחנו משתמשים בה ביבשה," אמרתי, "חכה ותראה, אני חושבת
שתאהב אותה." הכנסתי אותו למושב שליד הנהג, ונכנסתי בעצמי למושב הנהג. הפעלתי את הווייז לכיוון המסעדה, ואייס
אמר בתימהון "זה הלוג פוס שלך..." "בערך," צחקתי. "זה עובד על ג'י פי אס. כן, זה מכשיר ניווט." "מגניב!" אמר אייס
בעיניים נוצצות. התנעתי את המנוע, ואייס פער את פיו בתימהון. "אש." הוא אמר "יש אש פועמת במנוע. אני מרגיש את זה."
חייכתי ולחצתי על דוושת הגז. הוא הביט בי בדריכות, מרוכז בכל חושיו כשהמכונית זינקה קדימה. הגענו למסעדה, אייס
קיבל את הארוחה החינמית שלו, כשהוא שובר בקלות את השיא שלהם בערך פי שניים. כשחזרנו למכונית, אייס התעקש
שאתן לו לנהוג. "אבל אין לך רישיון," אמרתי, "ואתה בכלל לא מכיר את החוקים..." "גם אם הייתי מכיר את החוקים," קטע
אותי אייס, "לא בטוח שהייתי מציית להם. אני פיראט, שכחת? אל תדאגי. אני הבנתי איך להפעיל את המכו...נית הזאת."
"ואם יתפוס אותנו שוטר?" שאלתי, לחוצה. אייס צחק. "שוטר? אפילו מארין עם פרי שטן לא יכול לתפוס אותי, אז שוטר?
בעולם שלך? נו באמת." "ואם תתפוס אותנו מצלמת מהירות?" הקשיתי. "את מתכוונת לעמודים הכתומים האלה עם
החלזונות המשדרים?" שאל אייס. צחקתי, והרגשתי לחוצה פחות. "כן, רק בלי החלזונות..." "אם זה מלחיץ אותך אני אדאג
שהם לא יצלמו אותנו. נו, כנסי כבר!" אמר אייס והתיישב במושב הנהג.

PortgasDMor

02/07/2017

אייס נהג במכונית במהירויות שמעולם לא העזתי להגיע אליהן, למרות שהמנוע נשאר שקט, והסל"ד רגיל.

ספויילר
נדמה שהוא שלט בעצמו בבעירה שבתוך המנוע, תוך שהוא מביא אותו ליעילות מקסימלית. דהרנו כמו הרוח, עוקפים מכוניות אחרות על ימין ועל שמאל, ובכל פעם שעברנו עמוד כתום, אייס הוציא את היד מהחלון, שחרר איזה "הי-גאן" ושרף את המצלמה. העקיפות האלה בשנייה האחרונה, הפחידו וריגשו אותי בעת ובעונה אחת. במקום לצרוח, אצבעותי התהדקו על ירכו. הוא ליכסן אלי מבט, מה שהלחיץ אותי עוד יותר, כי הוא אפילו לא הסתכל על הכביש לעזאזל! "אל תדאגי, מור," הוא אמר. "את יודעת מה זה האקי?" "האקי?" שאלתי, "זה משהו שהמארינז משתמשים בו, לא?" אייס צחק. "המארינז ועוד כמה יחידי סגולה בקו הגדול. עבדך הנאמן משתמש בו ממש עכשיו. את יכולה להירגע. אנחנו לא נתנגש בשום דבר. אני צופה מה מתקרב אלינו המון זמן מראש, ואני שולט לחלוטין במכונית." אייס הפנה את המכונית ישר מערבה על הכביש המהיר, ותוך כמה דקות הגענו לים. יצאנו מהמכונית והתיישבנו על קצה מצוק הכורכר. אייס לקח נשימה עמוקה. "אח, הריח של החופש..." הוא אמר אל הרוח שעלתה מן הים ופרעה את שערותינו. ישבנו שם, זה לצד זו, ושוחחנו, כשמדורה קטנה בוערת מאחורינו כמו מן קומזיץ קטן כזה, לזוג. "ספר לי קצת על הנקאמה שלך," ביקשתי מאייס. "הנקאמה שלי?" אייס חייך, "אין כמו הנקאמה שלי. אנחנו כמו משפחה אחת גדולה. שירוהיגה כמו אבא של כולנו, את לא מבינה עד כמה הוא חזק, וחכם, ו... ו... אין אף אדם אחר בעולם שאני מעריך ומעריץ כמו את אוייג'י." "כן," חייכתי. "אני מבינה. הוא האבא האמיתי שלך." אייס הרים גבה. "אני מתכוונת, אבא אמיתי הוא מישהו שלא רק מגן עליך, אלא גם מכוון ומדריך אותך בחיים ומקבל אותך כמו שאתה. כן?" אייס הנהן. "אני שמח שאת מבינה אותי." "ושאר הצוות," שאלתי, "מי החבר הכי טוב שלך?" בטח מרקו, חשבתי. אני צריכה לשאול אותו על מרקו. "טאץ'." הוא ענה. "כלומר, הוא היה. הוא רצה שנהיה חברים עוד לפני שהחלטתי בכלל להצטרף אליהם. טאץ' היה המפקד שלי לפני שקודמתי, נלחמנו גב לגב, שמרנו זה על זה, אחים לנשק, את יודעת. היו לנו קרבות קשים נגד מפקדים של יונקו אחרים, ומעולם לא הובסנו. הטיץ' הארור הזה!" המדורה נסקה לגובה ביחד עם עוצמת קולו של אייס. "עכשיו אוייג'י רוצה לצאת למלחמה נגד חיל הים כולו רק כדי לשחרר אותי. אני לא מבין בשביל מה. זו הייתה טעות שלי, ואני בלבד צריך לשלם עליה." "אם לך היה בן," שאלתי בעדינות, "לא היית הולך לחלץ אותו אם הוא היה מסתבך בצרות?" "מה?" שאל אייס, מבולבל מעט. "אני לא רוצה ילדים. אני לא רוצה להעביר לאף אחד את הדם המקולל הזה במיוחד כשאני יודע טוב מאוד איך זה לגדול כשהדבר היחידי שקיבלת בירושה זה שם ידוע לשמצה. תגידי, מור," שאל אייס, "את בטוחה שאמצעי המניעה שהשתמשנו בהם הם טובים?" "הם אמורים להיות," עניתי, "למרות שאני מקווה שהם לא איבדו מיעילותם אחרי שהם נמסו קצת..." "קסו!" קילל אייס, וטמן את ראשו בין ידיו. נגעתי בזרועו בעדינות. "אבל לא משנה מה יקרה," אמרתי, "אני לא מתחרטת לשנייה על שעשינו אהבה." אייס הרים את ראשו. "בעצם גם אני לא." אמר אייס, וחיוך קלוש הופיע על שפתיו. "לא משנה מה יקרה." הוא חיבק את מותני וראשו נשען על כתפי. ישבנו שם בשקט למשך זמן מה, רק עם הכוכבים ולחישת הרוח. ואז, שמתי לב שנהיה קריר. המדורה כבתה. זזז... פתאום שמעתי מבן זוגי השעון עלי. אוי, לא שמתי לב כמה מאוחר כבר! "אייס, בוא, נחזור למכונית." ניסיתי להעיר אותו, ללא הצלחה. הוא היה שקוע בשינה כל כך עמוקה שהייתי חייבת לגרור אותו בחזרה למכונית. הוא היה כבד יותר מכפי שהוא נראה, מטר שמונים וחמש של מסת שרירים מוצקה. איכשהו הצלחתי להכניס אותו למושב שליד הנהג, וחזרתי הביתה, כשאני נוהגת לאט ובזהירות כרגיל.

☆aje311☆

02/07/2017

מה שמוזר בסיפור זה 1 שאייס לא חושב שזה מוזר שהוא השתגר לעולם אחר 2 קשה לי להאמין שאייס היה מדבר איתך על זה שהוא בנו של רוגר 3 ולמה שאייס יזוםן איתך יחסי מין  ושאת פשוט תסכימי לשכב עם דמות דימיונית שיכולה לשרוף את הקונדום ולהביא לך ילד מעולם אחר 4 מעניין מה אודה חושב בכל העיניין

PortgasDMor

02/07/2017

חחח
1. אחרי 3 שנים בעולם החדש, אייס רגיל להגיע לכל מיני איים מוזרים ולגלות דברים שלא ייאמנו. יחסית למה שקורה שם, העולם שלנו לא עד כדי כך חריג. 2. הוא לא הזכיר את שמו של רוג'ר. 3. אייס בן 20, ובסיפור הזה, גם אני (אולי אפילו 21), ולאף אחד מאיתנו זו לא הפעם הראשונה. כשמתאהבים חזק כמו שזה קרה לי, שיקול הדעת לפעמים קצת משתבש ואז פשוט זורמים עם הלב לאן שהוא לא ייקח אותך. 4. חכה ותראה...

DeadPool

02/07/2017

דווקא המוות של אייס היה הדבר היחידי שגם נהניתי לראות בסדרה וגם הדבר הכי טוב שקרה בסדרה!!!

PortgasDMor

02/07/2017

בסדר גמור, כל אחד יכול ליהנות מדברים אחרים באותה סדרה. אני גם מבינה את הצורך במוות שלו, להתקדמות העלילה. אם אתה מעדיף להשאיר את אייס מת, אתה לא חייב לקרוא. את הסיפור שלי אני כותבת למי שכאב לו, כמוני, לאבד את אייס, והיה רוצה לחשוב שאולי, באיזושהי דרך, יש סיכוי שהוא עוד יחזור.

PortgasDMor

03/07/2017

במשך הלילות הבאים, הבאתי אותו אלי בכל ערב, ואיתו, זו תמיד הייתה הרפתקה שלעולם לא היה עולה על דעתי לעשות לבדי.

ספויילר
ערב אחד הוא טען שהוא חייב לצאת לריצה, כי הוא מנוון מרוב ישיבה. ואז הוא חזר לי עם מכונית ספורט אדומה, חדשה, נוצצת, עם גג נפתח. "מאיפה הבאת אותה?" שאלתי. "עם כל הכבוד למכונית הקטנה והישנה שלך, הייתי חייב לנסות משהו קצת יותר חזק." אמר אייס, כשזווית פיו מתרוממת לחיוך ממזרי. "בואי, כנסי. אל תדאגי, נחזיר אותה אחר כך." היססתי, אבל בסוף התיישבתי לידו. עוד לא הספקתי לחגור, ואייס כבר הוריד את דוושת הגז לרצפה, כשהמכונית מזנקת בטירוף. "יו-הו!!!" צעק אייס, והפנה את המכונית לכיוון כביש 6. "לאן נוסעים?" שאלתי בצעקה, מעל שאגת הרוח. "מה זה משנה?" צעק אייס, כששערותיו מתנפנפות. "העיקר שיהיה שם אוכל!". אייס טיפל כמובן בכל המצלמות שעל הגשרים. "אני עושה את זה בשבילך, את יודעת. כדי שהמוניטין שלך לא ייפגע. את צריכה להמשיך לחיות פה, ואני..." קולו דעך לפתע. "ואתה גם צריך להמשיך לחיות." אמרתי לו. "אל תיתן לאזיקי אבן הים להשפיע עליך. בבקשה, אייס, תבטיח לי שתנסה למצוא כל דרך, כל פרצה הכי קטנה באבטחה, ותשתחרר משם!" "זה לא כזה פשוט..." הוא אמר, עם ייאוש בקולו. "אני בטוחה שיהיו לך הזדמנויות," אמרתי, מנסה לעודד אותו, "פשוט תפקח עין ותנצל אותן. אתה לא יכול פשוט לתת להם להרוג אותך בדיוק באותו אופן כמו את מלך הפי--" "תשתקי!" צעק אייס. "זה לא תלוי בי בכלל!! הסיכויים שלי להימלט הם אפסיים! מבינה?!" הוא נעץ בי מבט חודר. אבל כשהוא ראה את ההבעה על פני, את הדמעות שנצצו בעיני ואיימו לגלוש במורד לחיי, הוא הנמיך את קולו ואמר "אני אעשה כל מה שאני יכול. זה כל מה שאני יכול להבטיח לך. אבל מור," הוא הוסיף, "אם... בכל זאת... זה יהיה הסוף... בשנייה האחרונה, בבקשה תביאי אותי אלייך. אני רוצה... שפנייך יהיו הדבר האחרון שאראה." ניסיתי לנגב את הדמעות שכבר התגלגלו במורד לחיי בלי שהוא יראה, אבל הוא בכל זאת ראה. "מה את בוכה..." הוא רטן בזעף. "הנה, קחי." הוא חפר בפאוץ' הכחול שבמכנסיו, והציא משם סרט נייר דק, גזור. "זו החתיכה האחרונה שנשארה לי מהוויור קארד שלי. הוא יוביל אותך למצוא אותי גם אחרי שאצא מאימפל דאון." בגרון חנוק, לקחתי מידו את פיסת הנייר המאורכת, גילגלתי אותה בזהירות וטמנתי אותה סמוך ללבי. "אני... אביא אותך אלי בשנייה האחרונה... ואני... אני אציל אותך, אם יהיה צורך. אני אמצא דרך. לא יודעת איך, אבל אני אמצא. אני לא יכולה שתמות." אמרתי בקול חנוק. "די, די," אייס פרע את שערותי בכף ידו. "הנה, הגענו למסעדה. בואי נאכל!" אייס הביא אותנו למסעדה אסיאתית, הזמין מנה ענקית של ראמן, ואחר כך עוד אחת ועוד אחת... אחרי שהוא נמנם קצת על השולחן, הוא אמר לי "מור, תחזרי למכונית, אני אגיע שנייה אחרייך." "יש לך איך לשלם?" שאלתי. "אל תדאגי," הוא ענה, "יאללה, צאי." ברגע שהתיישבתי במכונית. אייס קפץ ממקומו ורץ להצטרף אליי. הוא זינק והתיישב במושב הנהג דרך הגג הפתוח, כשבעל המסעדה רץ אחריו וצועק "היי! בחור! שכחת לשלם!" כשהמנוע כבר שואג, אייס הסתובב לעברו וענה לו ביריית הי-גאן אחת לעבר מצלמת האבטחה של המסעדה. שוב דהרנו לכיוון כביש 6, מטפסים ל-250 קמ"ש ומזגזגים מימין ומשמאל, כשהפעם, מכונית משטרה דולקת בעקבותינו. אייס פתח פער בינינו לבינם, ואז, הם התחילו לירות לנו בגלגלים! "אמאל'ה!!!" צעקתי. אבל אייס צחק והמשיך לזגזג. "אין מצב שהם יצליחו לפגוע בנו, מור. תירגעי, אני אשאיר להם את הרכב שיוכלו להחזיר אותו לבעלים שלו בלי שריטה." אייס פתח פער עוד יותר גדול, כזה שכבר בקושי הצלחנו לראות אותם מאחורינו, ואז, פתאום, אייס עצר בחריקת בלמים בדיוק מתחת לגשר. הוא תפס אותי במותניים, ובזינוק גדול קפץ כלפי מעלה, כשאש פורצת מכפות רגליו ומניעה אותו גבוה יותר, עד שנחתנו בקלילות על הגשר. מכונית המשטרה עצרה בחריקה מול המכונית האדומה הנטושה, והשוטרים קפצו ממנה והתחילו לחפש את הנהג. "פחחח," גיחך אייס בלחישה, "הם אפילו לא חושבים להסתכל למעלה. בואי נחזור הביתה, אנחנו לא רחוקים." "מה לא רחוקים?" התלוננתי, "אנחנו אולי איזה 5 ק"מ מהבית." "נו, זה כלום." אמר אייס. "יאללה בריצה. אני ארוץ בקצב שלך." "טוב, נו," נאנחתי, "כנראה שאין ברירה." התחלתי לרוץ, אבל אחרי כשתי דקות, אייס אמר "אוקיי, הבנתי. ככה זה לא ילך." הוא הרכיב אותי על גבו, והתחיל לרוץ בקצב כפול, אם לא יותר. חיבקתי את צווארו, תוך שנזהרתי לא לחנוק אותו, והמחרוזת האדומה ניתרה עם קצב הריצה והסתבכה בין אצבעותי. "מה הסיפור של המחרוזת, אייס?" שאלתי. "אה, זה?" צחק אייס. "סחבתי כמה חרוזים מהמחרוזת של דאדאן, שתהיה לי מזכרת מהבית." הוא ענה. "לא חושב שהיא שמה לב בכלל." הגענו הביתה הרבה יותר מהר ממה שהערכתי, כששנינו עייפים ומזיעים אך עם זאת במצב רוח מרומם. משכתי אותו לחדר האמבטיה ולמרות הרתיעה הטבעית שלו ממים, הוא נכנס אחרי וסגר את הדלת.

PortgasDMor

04/07/2017

ספויילר
הגיע הערב האחרון שלפני ההוצאה להורג, ועדיין לא הייתה לי שום תוכנית מגובשת. אני חייבת להציל אותו, אבל איך? אני לא אוכל למשוך אותו לכאן לפני הפגיעה, כי אי אפשר לשנות את הפרקים והוא לא נרדם אפילו בשום מקום ביום האחרון. אם אני אמשוך אותו לכאן אחרי הפגיעה, ישר לבית חולים, אולי הוא יחיה, אבל יישאר נכה ומשותק ממקום הפגיעה ומטה. אלה לא חיים שאייס ירצה לחיות. לא. מחשבותי חזרו למרקו הפניקס. הלילה אני אשאל את אייס. אני חייבת לברר אם יש בדמעות שלו כוח ריפוי לאחרים. וגם אם אצליח לרפא אותו כאן, מה יהיה על הגוף שלו בעולם שלו? יקברו אותו חי? לא, לא, אני חייבת למצוא לזה פתרון. חייבת.
נכנסתי לקחת את אייס אלי בפעם האחרונה. פניו היו נפולות מאוד. "אייס..." ניגשתי אליו לגעת בו. אייס הרים מעט את ראשו. "מור, אל-" אבל כבר נגעתי בו, ושנינו נמשכנו אל העולם שלי, אל החדר שלי.
אייס נאנח עמוקות, הושיט את ידיו לחבק את מותניי והשעין את ראשו אל חזי. ליטפתי את שערו ללא מילה והחלטתי לעצמי שהלילה, אני פשוט אהיה שם בשבילו. "מור," נאנח אייס, "רציתי להישאר שם הלילה." "מה? למה?" שאלתי. "את יודעת שבואה הנקוק הייתה אצלי אתמול. היא אמרה לי שלופי יורד אלי לשחרר אותי, אבל הוא עוד לא הגיע. אני דואג לו." "זה בסדר," אמרתי לו. "תוכל לצפות בתא שלך מכאן, דרך המחשב. אם הוא יגיע, תחזור." "הוא אף פעם לא משתנה, אחי הקטן." אמר אייס. "הוא תמיד מסתבך בצרות. מאימפל דאון יש רק דרך אחת לצאת. הדרך שבה אצא מחר. אני לא אוכל לעזור לו הפעם. עשיתי כל מה שאני יכול כדי שהוא לא יוסגר לחיל הים, ואז הוא הולך ומכניס את עצמו לכאן בכוונה?! אני לא יודע אם לכעוס עליו או לחבק אותו..." "הוא ממש ממש אוהב אותך, אתה יודע." "כן," השיב אייס. "אף פעם לא הבנתי למה. עוד מאז שהיינו קטנים." אייס שוב שתק. נראה היה שהוא מפליג במחשבותיו הרחק מכאן, לזמנים ומקומות אחרים. "אתה רוצה משהו לאכול?" שאלתי לאחר זמן מה. "אני לא רעב היום." הוא ענה, מדוכא. "בכל זאת, כדאי שתאכל. אם מחר תהיה לך בכל זאת הזדמנות להשתחרר, חבל שתפספס אותה רק כי לא יהיו לך מספיק אנרגיות להילחם." "את באמת מאמינה שתהיה לי הזדמנות כזאת?" שאל אייס. "כן." עניתי. "אני בטוחה." "איזו אופטימיות!" הוא צחק צחוק חסר שמחה, "טוב, תביאי משהו. אני לא זז מפה."
כשחזרתי עם מגש עמוס כל טוב, אייס עדיין ישב על קצה המיטה שלי, בוהה בתא שלו שבמסך המחשב. "בחייך, אייס, אם לופי יבוא, ג'ינביי יקרא לך." אמרתי והתיישבתי לצידו, מעבירה לו את המגש. אייס אכל בתנועות אוטומטיות, בלי לשים לב בכלל מה הוא אוכל. "אפשר לשאול משהו?" שאלתי בעדינות. "הממ?" אייס הרים גבה. "קראתי באיזה מקום, שדמעות של עוף החול יכולות להחזיר אדם מסף מוות." אמרתי. "אתה חושב שאולי גם הדמעות של מרקו פועלות באותו אופן?" "מרקו?" ענה אייס. "מרקו גבר שבגברים. מרקו אף פעם לא בוכה. אין לבנאדם דמעות. אפילו כשטאץ'... טאץ'..."קולו של אייס נשבר. "מור, מחר אני הולך להצטרף אליו." "די, אייס." "אליו ואל סאבו. סיפרתי לך על סאבו? יש לך מושג כמה אני מתגעגע אליו?" "יש לך מושג כמה אני אתגעגע אליך אם תמות, אייס?" עניתי בחזרה. "כמה לופי יתגעגע אליך? ושירוהיגה? ואפילו דאדאן?" אייס נאנח עמוקות, אך לא ענה. הוא עזב את המגש, אפילו שנשאר עליו די הרבה אוכל, וטמן את ראשו בין ידיו. "הבטחת לי." אמרתי. "הבטחת שתעשה כל מה שאתה יכול כדי להשתחרר." "גם אם זה יקרה איכשהו," ענה אייס, "כל חיל הים יהיה שם כדי לתפוס אותי." "כן, אבל גם שירוהיגה," עניתי. "קסו! הוא לא צריך לבוא." אמר אייס והרים את ראשו כדי לנעוץ בי את עיניו. "הפרתי את פקודתו, אין שום סיבה שהוא לא יפקיר אותי לגורלי." "לא הייתי מצפה לפחות מזה מאבא אמיתי," אמרתי, "הוא יעשה כל שביכולתו לתת לך הזדמנות להשתחרר. תנצל אותה. רק תיזהר מסגני האדמירל, הם ממש חזקים." "אני מוריד אותם." ענה אייס, כשמעט התלהבות שוב חודרת לקולו. "רק האדמירל עצמו, ואולי גארפ, הם ברמה של שירוהיגה". "בכל זאת תיזהר מאקאינו, אייס." הזהרתי. "הוא איש לבה, תצטרך להפעיל נגדו אש ממש לוהטת כדי שזה ישפיע עליו בכלל." "אל תדאגי, מור," אייס אמר, "אם זה יגיע לזה, אני אשרוף אותו לאפר!" אגרופו התלקח כהדגמה לדבריו. הלוואי שזה היה נכון, חשבתי בליבי, אבל לפחות נראה שהוא התעודד קצת. כשידו חזרה למצב הרגיל, הוא תפס אותי במותניי וקירב אותי אליו. "תודה, מור," הוא אמר. "אני לא יודע איך הייתי עובר את הלילה הזה בלעדייך." ידו השמאלית נכנסה אל בין שערותי, ושפתותינו נצמדו לנשיקה.
מלבד אוכל, יש רק פעולה אחת שגורמת לאייס להירדם ישר אחריה. רציתי שהוא יישן, כדי שיהיה לו כוח להילחם למחרת. אבל הוא לא ישן רגוע. הוא התהפך ונאנח מתוך שינה, וכיווץ את גבותיו ואגרופיו מדי פעם. הוא ישן ככה אולי שלוש שעות, ואז התעורר בקפיצה, מכוסה זיעה קרה, וצעק "לופי! לופי! איפה אתה!" "אייס," אמרתי בשקט, "הוא עוד לא הגיע." "מור..." הוא הביט עלי, "נרדמתי. הכל בסדר איתך?" מבטו נראה מודאג לפתע. "אה, זה שום דבר," עניתי, "יש לי קצת בחילה, זה תכף יעבור." אייס קפץ והביא לי כוס מים. "תודה," חייכתי, ולגמתי מעט. "הנה, עבר." "מור, אני צריך לחזור." אמר אייס. "אני יודעת." אמרתי, ונשכתי את שפתיי כדי לא להתחיל לבכות. "את זוכרת מה הבטחת לי?"הוא שאל. "כן, אני זוכרת." עניתי, "גם אתה זוכר מה הבטחת לי?" "זוכר, ואקיים." הבטיח אייס. "גם אני." עניתי, ולא יכולתי לעצור יותר את הדמעות בזמן שהוא התיישב בתנוחה הנכונה כדי לחזור לתא שלו, ונעלם מחדרי.

PortgasDMor

05/07/2017

כל אותו הבוקר, הייתי על קוצים. ידעתי שזה אמור לקרות מתישהו בצהריים. ועד אז, אני חייבת להיות מוכנה.

ספויילר
היו כל כך הרבה סימני שאלה. ידעתי שמרקו יזיל כמה דמעות, אבל האם הן יעשו את הפעולה, כמו אצל הארי פוטר? ואם כן, איך אאסוף אותן? הרי אני לא יכולה לגעת בדבר בעולם שלו? ונניח שאצליח, האם אספיק לרפא את אייס לפני שהוא ימות? הרי כולם יתחילו לבכות רק אחרי שהוויוור קארד של אייס נשרף. וגם אם אצליח להביא אותו לכאן, מה יהיה על הגוף של אייס? אני חייבת לנסות לפתור את הכל, וגם פשוט לנסות את מזלי. יש לי רק הזדמנות אחת.
עיני נתקלו בקערית המים שבה השתמשתי כל ערב כדי לטפל בפצעים של אייס, ואייס השתמש בה כדי לצנן את עצמו בכל פעם שהוא חשש שהטמפרטורה שלו עומדת לצאת משליטה. אם אני אביא את הקערית אתי, אוכל לגעת בה. האם בגלל שאייס נגע בה גם, היא תהיה מוחשית בשני העולמות? זה היה סיכון שהייתי צריכה לקחת, אבל לא היה לי פתרון אחר לזה. דחפתי בקושי את הקערית לכיס. לעזאזל! למה במכנסי נשים הכיסים כל כך קטנים?! לכיס השני הכנסתי טפטפת. הסתובבתי בחדר חסרת מנוחה כשתחושת הבחילה מהבוקר עולה ויורדת בקיבתי. זה בטח מהמתח, חשבתי. איזו סתומה אני. אם קודם, כשרק צפיתי בפרקים, לא יכולתי לסבול כשאייס מת, אז מה יהיה עכשיו, אחרי שנגעתי בו, התנשקתי איתו, אחרי שהיינו לאחד? אני חייבת, חייבת להצליח היום. אחרת... אחרת... לא. אסור לי לחשוב על זה עכשיו. אני צריכה לחשוב איך אני מצילה אותו. עדיף שאביא אותו לכאן כמה שיותר קרוב לבית החולים, למקרה שהדמעות של מרקו לא יעבדו. נסעתי לכיוון בית החולים, החניתי ברחוב קרוב והסתובבתי מול בית החולים, לבחון להיכן כדאי להביא אותו. התיישבתי על ספסל רחוב, והוצאתי את הטלפון הסלולרי. אפילו זה היה סיכון. עד עכשיו, נכנסתי לעולם שלו רק דרך המחשב שלי. פתחתי את פרק 484. בדמעות, אייס סיים את נאום הפרידה שלו. "על כך שכולכם אהבתם אותי... תודה!" התייפח אייס. נכנסתי. גופי בוודאי נשמט על הספסל, כשמצאתי את עצמי מאחורי הגב של לופי, מביטה לאייס ישר בעיניים. הייתי בלתי נראית, כמובן, אך למרות חולשתו, אייס הבחין בנוכחותי, ודמעותיו הפכו לחיוך כשכוחותיו האחרונים עזבו אותו והוא החליק משכמו של לופי ונפל בחבטה ארצה. הוויוור קארד של לופי החל להישרף במהירות, וגם סרט הנייר שטמנתי סמוך ללבי החל להישרף. נכוויתי, אבל לא היה לי אכפת. ידעתי שכל עוד אני מרגישה את הבעירה, אייס עדיין לא מת. בכוחות עליונים, ניתקתי את מבטי מאייס השרוע על הרצפה, ורצתי אל מרקו, מוציאה את הקערית מכיס מכנסיי. "אייס!" צעקו כל הנקאמה שלו. ג'ינביי החל לבכות, וגם ויסטה. הגעתי אל מרקו בדיוק כשדמעותיו החלו לטפטף.
טיף-טיף.
טיף-טיף.
טיף-טיף.
טיף-טיף.
וזהו. שמונה דמעות בלבד. יש! הצלחתי לאסוף אותן בקערית! מיהרתי בחזרה אל אייס, ששכב חסר הכרה בעוד לופי צורח לצידו, כשהוויוור קארד שעל הרצפה כבר התפוגג לאפר. סרט הוויוור קארד שאצלי עדיין בער, בקושי. הוצאתי את הטפטפת ונפלתי על ברכיי, לצידו. מעלי, אקאינו תקף שוב, מרקו הגן, וג'ינביי לקח את לופי המעולף. "תחזיק מעמד עוד קצת, אייס." לחשתי, ובחנתי את החור הענק שבגבו. שוב עלתה בי בחילה למראה דייסת הבשר והעצמות המרוסקים והשרופים שבפנים, אבל נשכתי את שפתי כשזיהיתי את קצה העצם הלבנה של חוליית עמוד השדרה שבקצה הפצע. בזהירות, טיפטפתי טיפה אחת מדמעותיו של מרקו על העצם. להבה כחולה פרצה מנקודת המגע, ומשכה אליה מתוך הפצע שברי עצמות להשלמת החוליה הבאה. תוך מספר שניות כבתה הלהבה. הפעם זיהיתי בוודאות גם את חוט השדרה, עדיין קרוע. טיפטפתי טיפה נוספת, ועוד חוליה הושלמה. הקרב זז ממני והלאה כשאני יושבת בריכוז ומתקנת בזהירות בעזרת דמעותיו של מרקו את עמוד השדרה של אייס חוליה אחר חוליה. כשהגעתי לחוליה הלפני אחרונה, התלהט הקרב בין שירוהיגה לאקאינו, והאדמה החלה לרעוד. נשארתי עם טיפה אחרונה, ואסור היה לי לפספס אותה. "אוייג'י!!!" צעקתי במלוא גרוני. שירוהיגה הביט לכיווני כהרף עין, קלט את נוכחותי, הבין שאני מנסה להציל את אייס והפחית את הרעידות באזור שסביבי. בזמן ששאר האי נחצה לשניים, הצלחתי לטפטף את הטיפה האחרונה. שני קצות עמוד השדרה של אייס התחברו, ומיד הנחתי עליו את ידי, ושנינו נשאבנו בחוזקה בחזרה אל העולם שלי.

DeadPool

05/07/2017

צוטט: PortgasDMor

בסדר גמור, כל אחד יכול ליהנות מדברים אחרים באותה סדרה. אני גם מבינה את הצורך במוות שלו, להתקדמות העלילה. אם אתה מעדיף להשאיר את אייס מת, אתה לא חייב לקרוא. את הסיפור שלי אני כותבת למי שכאב לו, כמוני, לאבד את אייס, והיה רוצה לחשוב שאולי, באיזושהי דרך, יש סיכוי שהוא עוד יחזור.

נקווה שלא יחזור.
שנאתי אותו... דמות משעממת טילים אגב קראתי את הסיפור... רעיון נחמד נחמד היה לך...

אם תרצי אני כותב לייט נובל ככה שאם באלך את מוזמנת להצטרך לכתוב איתי D: יש לך כישרון!

PortgasDMor

06/07/2017

שוב ישבתי על הספסל ברחוב,

ספויילר
ואייס היה מוטל על המדרכה מולי. מיד חייגתי 101 והזעקתי את מד"א. "הלו, בואו מהר! יש פה איש מעולף עם פצע ענקי בגב!" "אני נמצאת ברחוב ממש מול שער בית החולים," עניתי לשאלותיהם, "על הספסל הראשון מצד שמאל."
הם הנחו אותי לבדוק דופק ונשימה, ובעודי מנסה לאתר את הדופק החלוש, כבר הגיע הצוות הרפואי, בדיוק כמו שרציתי. מיד הם החלו בפעולה, וביקשו שאזוז אחורנית כדי לא להפריע. ביקשתי ללוות אותו, והם הסכימו. מיד הוא הוכנס לחדר ניתוח, ואני נשארתי לחכות בחרדה במסדרון בית החולים. צעדתי הלוך ושוב, כשדאגה וחרדה מתרוצצות במוחי. עברתי שוב על כל הפרטים. מה שכחתי? אוי לא! הגוף של אייס בעולם של וואן פיס! הם יקברו אותו חי! אני חייבת להיכנס שוב ולדבר עם שאנקס. אבל איך אני אחזור? עד עכשיו חזרתי רק כשנגעתי באייס. אבל אייס פה, באמצע ניתוח מסובך לשיחזור של - אלוהים יודע מה אקאינו שרף לו שם בפנים. הבטתי שוב בטלפון. שאנקס עצר את אקאינו מלשחוט את קובי, ושלח את באגי למסור ללופי את הכובע. ברגע שהכובע נמסר, ואאוקיג'י וקיזארו התחילו להתקיף את הצוללת של טראפלגאר לאו, זו הייתה שעת הכושר שלי. נכנסתי ממש ליד שאנקס. כמובן שהוא הרגיש בי מיד. "שאנקס," אמרתי, "כולם חושבים שאייס מת, אבל הוא עדיין לא. אני מנסה להציל אותו. בבקשה תעזור לי." שאנקס ליכסן אלי מבט ולחש, "את מהעולם השני, כמו הטיפוס הזה, אודה, נכון?" הייתי בהלם. שאנקס יודע על אודה?! מה?! "אני אקח אחריות על אייס." אמר שאנקס. "פגשי אותי בעוד שעה בתא הקפטן אצלי בספינה." בקושי הספקתי להודות לו, ובאגי חזר אליו בדרמה וצרחות. אני חייבת לחזור, חשבתי. מעצם המחשבה, הרגשתי שוב את המשיכה החזקה, ומצאתי את עצמי שוב במסדרון בית החולים. המשיכה הפעם גרמה לי לבחילה חזקה כל כך, שמיד חיפשתי שירותים ופשוט הקאתי. הקאתי כלום, מלבד מיצי קיבה, כי מרוב מתח ולחץ, בכלל לא אכלתי כלום כל היום. חלשה ורועדת, ניגשתי לשטוף פנים. "הכל בסדר, חמודה?" הרמתי את ראשי וראיתי אחות, די מבוגרת, מביטה בי במבט מבין. "אני לא יודעת מה יש לי..." עניתי בקול רועד. "אולי את בהיריון?" שאלה האחות. "מה??? לא... לא, אני אממ..." "אכלת משהו היום?" היא שאלה בחמלה. "האמת שלא אכלתי כלום," אמרתי. "היה לי יום לחוץ ומטורף." "אז בואי איתי," אמרה האחות. "את מחכה לבחור הזה, נכון? זה שבניתוח חירום? ייקח עוד זמן עד שהוא יצא, ואחר כך עד שהוא יתאושש מההרדמה והכל. בואי תאכלי בינתיים. זאת הפסקת הצהריים שלי, אשמח שתצטרפי אלי." האחות לקחה אותי לחדר האוכל של האחיות, שלא היה שונה בהרבה מחדר האוכל של החולים, במיוחד בטעם של האוכל. אבל הייתי באמת רעבה, אז אכלתי כמה שהצלחתי. "תודה," אמרתי לה. "את יודעת," היא התחילה לספר, "לפני שעבדתי בכירורגיה הייתי הרבה שנים במחלקת נשים. את בטוחה שאת לא בהיריון? אני די מכירה את התסמינים." "האמת..." גמגמתי, "האמת היא שאני לא יודעת... השתמשתי באמצעי מניעה אבל... אני לא בטוחה שהם עבדו..." האחות חייכה אלי. "את רוצה לעשות בדיקה? אני יכולה לתת לך מקלון." "מה, עכשיו?" שאלתי. "כן למה לא? הנה," היא חיטטה בתיקה, ושלפה את הערכה המדוברת. לבי התחיל להלום בפראות. יש מצב שאני בהיריון? שאני נושאת בקרבי את הילד של אייס? לא, זה לא יכול להיות. הרי הוא דמות מצויירת! אבל בעצם כשהוא כאן הוא אמיתי לגמרי, אז...
ביצעתי את הבדיקה. עוד לפני שעבר הזמן הנקוב, כבר נראו בבירור שני פסים חזקים בחלוניות של המקלון. הראיתי את התוצאה לאחות. "מזל טוב, יקירתי!" היא פצחה בזמרה. "מי האבא המאושר?" אבל כשהיא ראתה את ההבעה על פני, היא אמרה "סליחה, זה היריון לא מתוכנן, אני מבינה? את אמ... מעוניינת להיפטר ממנו?" "מה? לא, לא! בשום אופן לא!" כמעט צעקתי. קמתי וברחתי ממנה. נכנסתי שוב לתא שירותים ונעלתי את הדלת.
המחשבות החלו להסתחרר בראשי. אני בהיריון, מאייס. זה אומר ש... יהיה לי ילד ממש חזק, עם כוח הרצון של הדי, שעובר בירושה. זה אומר ש... הבן שלי יהיה הנכד של מלך הפיראטים??? מה? לא, זה לא נורמאלי! זה לא ייתכן! והאחות הזאת! מציעה לי לעשות הפלה! אמנם אני עדיין צעירה, אבל אני יכולה בהחלט להתמודד עם גידול ילד משלי. להביא ילדים לעולם זו זכות. זה מה שלמדתי מאחת מחברותיי, לפני שנה, כשעוד שירתנו אני והיא בצבא, והיא גילתה פתאום שהיא עקרה. המשבר שהיא עברה גרם לי להחליט שאם אכנס להיריון, גם אם לא מתוכנן, זו מתנה שקיבלתי לחיי ואסור לי לוותר עליה.
אני בהיריון. מאייס. חיוך התפשט על פני. יהיה לי ילד, או ילדה, מאהוב לבי. עכשיו רק צריך לדאוג שאייס עצמו יצא מזה בשלום.

☆aje311☆

06/07/2017

את לא מבינה  כמה אני שונא אותך בגלל שאת תמיד עוצרת ברגע הכי מותח

PortgasDMor

07/07/2017

ספויילר
אייס... חשבתי. אני חייבת לבדוק מה קורה איתו. האם הניתוח הסתיים? ושאנקס - הסתכלתי בשעון - הוא ביקש לפגוש אותי אצלו עוד 5 דקות! רצתי לכיוון דלפק האחיות. האחות שלקחה אותי לאכול חיכתה לי כבר שם. "הוא עדיין בפנים." היא אמרה לי לפני שהספקתי לשאול. "את יכולה לשבת פה ולהמתין בינתיים." "טוב," עניתי. "אם אני ארדם, אל תעירי אותי. לא ישנתי טוב בלילה. אבל אם הוא יצא לפני שאתעורר, תגידי לי לאן העבירו אותו. אני רוצה לראות מה איתו, טוב?" "מדהים כמה שאת דואגת לבנאדם שאת אפילו לא מכירה," ענתה האחות. "יש לך לב טוב, אני אעדכן אותך אם תרדמי."
התיישבתי על ספסל הפלסטיק, ופתחתי שוב את הטלפון שלי. הספינה של שאנקס נראתה על המסך, כשאנשי צוותו מתרוצצים על הסיפון והתרנים, מותחים מפרשים ומתכוננים להפלגה. נכנסתי ומצאתי את עצמי על הסיפון. מתחת לחמישה סדינים, שכבה גופה ענקית, שקצה אחד של שפם ירח לבן הציץ מתחתם. לידה שכבה גופה נוספת, בגודל רגיל, מכוסה בסדין אחד. אבל שארית הוויוור קארד שבחזייתי נעה בכיוון אחר! הוצאתי את פיסת הנייר הפצפונה, הנחתי אותה בידי, ועקבתי אחרי הכיוון אליו היא הצביעה. מסביבי התרוצצו פיראטים עסוקים שלא הרגישו כלל בנוכחותי וכמעט נתקלו בי שוב ושוב. פיסת הנייר כיוונה אותי אל הירכתיים, אל תא, שדלתו הייתה נעולה. אך מכיוון שבעולם הזה לא יכולתי לגעת בדבר, הצלחתי פשוט לעבור דרך הדלת ולהיכנס. החדר היה ריק מלבד שולחן מפות גדול במרכז, שאנקס לא נראה בשום מקום, אך בצמוד לקיר, מאחורי השולחן, ראיתי לפתע מיטה קטנה ועליה שכב אייס, על צידו, כשפניו מופנות אל הקיר ודם שותת מפצעו הענק ומכתים את המצעים. "אייס!" קראתי ומיהרתי אליו, נזהרת שלא לגעת בו כאן, כדי שלא יחזור לכאן באמצע הניתוח. "הנה את!" נשמע קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את שאנקס מסתכל עלי במבט בוחן. "את בטוחה שהוא לא מת?" שאנקס הצביע לכיוונו של אייס. הוצאתי את פיסת הוויוור קארד והראיתי אותה לשאנקס. הפיסה נעה לכוון אייס. שאנקס פער את פיו. "לא ייאמן," אמר, "הייתי בטוח שזה כבר אבוד..." "הוא נמצא כעת בניתוח בעולם שלי, אבל גופו עדיין נטוע כאן." הסברתי. "תראה!" הצבעתי על הפצע במרכז הגב של אייס. בתנועות בלתי מורגשות כמעט, הפצע החל להיסגר אט אט כאילו יד נעלמה תופרת את שאריות העור השרוף בחוט בלתי נראה. "מה שקורה לגוף שלו שם, קורה לו גם כאן, וההיפך." "תקשיבי." אמר שאנקס בקול רציני. "אייס פצוע קשה מאוד. מפציעה כזאת, לוקח המון זמן להחלים. אם מישהו בעולם שלנו ידע שהוא חי, הוא יחוסל עוד לפני שיתעורר בכלל." "אז מה נעשה?" שאלתי את שאנקס. "איך אפשר להגן עליו במצב הזה?" "צריך למצוא רופא." אמר שאנקס. "רופא טוב, שאפשר לסמוך עליו. שירפא אותו וגם ישמור סוד. מכירה מישהו כזה?" "בטח לא הרופא מהצוות שלו!" עניתי. "רופא שמוותר על חיים של בנאדם בעודו חי ונושם, הוא לא רופא בעיני." בוא נראה, חשבתי. צ'ופר? אי אפשר. הוא נמצא בעצמו כרגע במלחמת הישרדות. אולי קרוקוס? הממ... הוא עסוק עם לאבון... מה עם... ד"ר קורהא? כן! בפרק 91, כשהיא רק שמעה את השם הפרטי של אייס, היא כבר קישרה אותו לגול די רוג'ר. היא מכירה אותו! "ד"ר קורהא." אמרתי לשאנקס בקול רם. "אולי היא יקרנית, אבל..." "נכון!" קטע אותי שאנקס. "ד"ר קורהא תסכים לטפל באייס, והיא לא תיקח ממנו ברי אחד! היא חייבת את חייה לאבא שלו." "לשירוהיגה?" שאלתי, מבולבלת. "חה חה חה!" צחק שאנקס צחוק לבבי. "לא, באקה, לגול די רוג'ר, כמובן! אני אקח אותו אליה. את יכולה לחזור ולהיות איתו בעולם שלך." "תודה, תודה, תודה, שאנקס!" רציתי לחבק אותו, אבל כמובן שזה לא עבד. אני חייבת לחזור עכשיו, חשבתי, בדיוק כששאנקס אמר בחיוך "אין בעד מה, חמו--" אבל לא שמעתי את סוף המשפט, כי נמשכתי בחוזקה בחזרה אל ספסל ההמתנה.

PortgasDMor

10/07/2017

צוטט: aje311

את לא מבינה  כמה אני שונא אותך בגלל שאת תמיד עוצרת ברגע הכי מותח

מעכשיו תצטרך לשנוא אותי יותר. הסתיימו הקטעים שהעברתי מהפורום הקודם, וזה אומר שעכשיו אני אמשיך לכתוב רק בזמני הפנוי, ואין לי הרבה ממנו.

ספויילר
ברגע שהתאפסתי על העולם שלי, קלטתי שני רופאים יוצאים מחדר הניתוח ומשוחחים ביניהם. "אני לא מבין איך
פציעה כזאת יכלה להתרחש," אמר המתמחה הצעיר. "נראה כאילו מישהו ערבב לו איברים בריאים עם פגועים
לסלט אחד גדול." זה בטח פרי השטן שלו, חשבתי. הוא לוגיה, בוודאי המרה מרה נו מי ניסה לתקן ולהחזיר למקום
את כל מה שלא נפגע ישירות. "אני חייב להודות," אמר הרופא הבכיר יותר, "שבכל שנות עבודתי גם אני לא ראיתי
משהו דומה. היה לבחור מזל גדול - חצי סנטימטר יותר למעלה או הצידה, הוא היה נפגע באיברים החיוניים. ראית
כמה הפגיעה הייתה קרובה ללב ולריאות?" "כן," ענה הצעיר, "אבל מה שמפליא אותי יותר זה שלמרות הכוויה
החמורה בגב, על עמוד השדרה שלו אין אפילו התפחמות. יכול להיות שהוא נפגע מחומר כימי כלשהו?" "תוצאות
הדגימה ששלחנו למעבדה לא מצאו שום חומר חריג," ענה הרופא הבכיר, "מלבד כמה גרגרים של טוף ובזלת.
נראה לי שנאלץ להמתין עם השאלות האלה לעת עתה."
קמתי ממקומי וניגשתי אליהם. "סליחה," ביקשתי, "מה קורה עם הבחור שעבר ניתוח?" הרופא הבכיר הסתובב אלי.
"את בת משפחה?" הוא שאל. "לא, אני..." גמגמתי, "אני זאת שמצאה אותו. רציתי לדעת אם הצלחתם להציל
אותו." "אם את לא בת משפחה, אני לא יכול לתת לך פרטים." ענה הרופא, "אבל אם את דואגת, אני יכול רק
להגיד לך שמבחינתנו הניתוח הצליח. עכשיו זה תלוי רק בו. את יודעת אולי איך הוא נפגע ככה?" אם אספר להם
איך הוא נפגע, חשבתי, הם בטח יחשבו שאני לא שפויה. "לא ממש," עניתי. "ישבתי על הספסל ברחוב והתעסקתי
בטלפון, פתאום שמעתי חבטה וראיתי אותו. הוא היה כבר פצוע." "נצטרך כנראה להמתין שהוא יתעורר כדי לקבל
תשובות," ענה הרופא. "אנחנו מנסים בינתיים לאתר קרובי משפחה או לזהות מי הוא. אני מבין שאין לך מושג?"
"עד שתמצאו מישהו," עניתי, "בינתיים אני אשאר איתו. אני לא יודעת מי הוא, אבל אני כן מזהה את הקעקוע שיש
לו על הזרוע. זה מסדרת אנימה." "סדרת אני-מה??" שאל הרופא. "אנימציה יפנית." עניתי, "תראה." הראיתי לו
תמונה מצויירת של אייס בטלפון שלי. "חה, חה," גיחך הרופא, "הבחור כנראה באמת מכור לסדרה. הוא הראה את
התמונה לרופא השני. "תראה, זה לא רק הקעקוע, הוא פשוט התחפש לדמות." הרופאים חייכו ופנו ללכת. "רגע,"
קראתי, "מה קורה איתו עכשיו?" "מיד מעבירים אותו להתאוששות," ענה המתמחה, "דברי עם האחיות."
עדנה, האחות החטטנית, הפנתה אותי לחדר ההתאוששות, אבל הזהירה אותי שיכול לקחת זמן עד שהוא יתעורר.
התיישבתי על כסא לצד מיטתו. הוא שכב על צדו, חיוור מאוד, וכל מיני צינורות ומכשירים מצפצפים היו מחוברים
אליו. המכשירים ציינו דופק ונשימה - הצלתי אותו! אבל מה הלאה? מה יקרה כשהוא יתעורר? איך הוא יתמודד?
האם הוא מסוגל בכלל באמת לחיות בעולם שלי?
נשארתי לצדו עד שעדנה האחות הודיעה לי שהסתיימו שעות הביקור וגירשה אותי הביתה. "את בהיריון, זוכרת?"
היא שאלה, "מעכשיו את חייבת לדאוג לעצמך ולעובר שלך. לכי הביתה, תשני טוב, תנוחי, אם הוא יתעורר אני
אודיע לך, בסדר?" בלב כבד השארתי את אייס בבית החולים, וחזרתי הביתה לאכול ולישון, עד למחרת בבוקר.

☆aje311☆

10/07/2017

צוטט: PortgasDMor

מעכשיו תצטרך לשנוא אותי יותר. הסתיימו הקטעים שהעברתי מהפורום הקודם, וזה אומר שעכשיו אני אמשיך לכתוב רק בזמני הפנוי, ואין לי הרבה ממנו.

ספויילר
ברגע שהתאפסתי על העולם שלי, קלטתי שני רופאים יוצאים מחדר הניתוח ומשוחחים ביניהם. "אני לא מבין איך
פציעה כזאת יכלה להתרחש," אמר המתמחה הצעיר. "נראה כאילו מישהו ערבב לו איברים בריאים עם פגועים
לסלט אחד גדול." זה בטח פרי השטן שלו, חשבתי. הוא לוגיה, בוודאי המרה מרה נו מי ניסה לתקן ולהחזיר למקום
את כל מה שלא נפגע ישירות. "אני חייב להודות," אמר הרופא הבכיר יותר, "שבכל שנות עבודתי גם אני לא ראיתי
משהו דומה. היה לבחור מזל גדול - חצי סנטימטר יותר למעלה או הצידה, הוא היה נפגע באיברים החיוניים. ראית
כמה הפגיעה הייתה קרובה ללב ולריאות?" "כן," ענה הצעיר, "אבל מה שמפליא אותי יותר זה שלמרות הכוויה
החמורה בגב, על עמוד השדרה שלו אין אפילו התפחמות. יכול להיות שהוא נפגע מחומר כימי כלשהו?" "תוצאות
הדגימה ששלחנו למעבדה לא מצאו שום חומר חריג," ענה הרופא הבכיר, "מלבד כמה גרגרים של טוף ובזלת.
נראה לי שנאלץ להמתין עם השאלות האלה לעת עתה."
קמתי ממקומי וניגשתי אליהם. "סליחה," ביקשתי, "מה קורה עם הבחור שעבר ניתוח?" הרופא הבכיר הסתובב אלי.
"את בת משפחה?" הוא שאל. "לא, אני..." גמגמתי, "אני זאת שמצאה אותו. רציתי לדעת אם הצלחתם להציל
אותו." "אם את לא בת משפחה, אני לא יכול לתת לך פרטים." ענה הרופא, "אבל אם את דואגת, אני יכול רק
להגיד לך שמבחינתנו הניתוח הצליח. עכשיו זה תלוי רק בו. את יודעת אולי איך הוא נפגע ככה?" אם אספר להם
איך הוא נפגע, חשבתי, הם בטח יחשבו שאני לא שפויה. "לא ממש," עניתי. "ישבתי על הספסל ברחוב והתעסקתי
בטלפון, פתאום שמעתי חבטה וראיתי אותו. הוא היה כבר פצוע." "נצטרך כנראה להמתין שהוא יתעורר כדי לקבל
תשובות," ענה הרופא. "אנחנו מנסים בינתיים לאתר קרובי משפחה או לזהות מי הוא. אני מבין שאין לך מושג?"
"עד שתמצאו מישהו," עניתי, "בינתיים אני אשאר איתו. אני לא יודעת מי הוא, אבל אני כן מזהה את הקעקוע שיש
לו על הזרוע. זה מסדרת אנימה." "סדרת אני-מה??" שאל הרופא. "אנימציה יפנית." עניתי, "תראה." הראיתי לו
תמונה מצויירת של אייס בטלפון שלי. "חה, חה," גיחך הרופא, "הבחור כנראה באמת מכור לסדרה. הוא הראה את
התמונה לרופא השני. "תראה, זה לא רק הקעקוע, הוא פשוט התחפש לדמות." הרופאים חייכו ופנו ללכת. "רגע,"
קראתי, "מה קורה איתו עכשיו?" "מיד מעבירים אותו להתאוששות," ענה המתמחה, "דברי עם האחיות."
עדנה, האחות החטטנית, הפנתה אותי לחדר ההתאוששות, אבל הזהירה אותי שיכול לקחת זמן עד שהוא יתעורר.
התיישבתי על כסא לצד מיטתו. הוא שכב על צדו, חיוור מאוד, וכל מיני צינורות ומכשירים מצפצפים היו מחוברים
אליו. המכשירים ציינו דופק ונשימה - הצלתי אותו! אבל מה הלאה? מה יקרה כשהוא יתעורר? איך הוא יתמודד?
האם הוא מסוגל בכלל באמת לחיות בעולם שלי?
נשארתי לצדו עד שעדנה האחות הודיעה לי שהסתיימו שעות הביקור וגירשה אותי הביתה. "את בהיריון, זוכרת?"
היא שאלה, "מעכשיו את חייבת לדאוג לעצמך ולעובר שלך. לכי הביתה, תשני טוב, תנוחי, אם הוא יתעורר אני
אודיע לך, בסדר?" בלב כבד השארתי את אייס בבית החולים, וחזרתי הביתה לאכול ולישון, עד למחרת בבוקר.

זה הסימן שלי לתכנן תוכנית רצח נגדך