צאט גלובאלי

מי שלא בא לצאט מקבל באן! + הדלפות שדרוג שם.

אודות

  • 0
  • נקבה
  • בת 18
  • הצטרף ב01/06/2017

סטטיסטיקת אנימות

צופה: 7 סויים: 1
  • סה"כ: 8
  • פרקים: 0

אסאמדה-סאן אהב את [תחרות] הכתיבה (השנייה) של אנימה ספין!

פורסם 21/07/2018

הנה הסיפור שלי:

(זה לקוח מספר שכתבתי לפני הרבה זמן

וזה הפרק ה1)

וסיפור ללא שם:

"יומני היקר:

seen.png

שמי הוא אלפייה ואני גרה במושבה בשם לורינרה כולם אומרים שהחיים מחוץ למושבה מאוד מסוכנים, ושאלפים גמדים ושאר היצורים נכחדו ממזמן. ממה שאני הכי מפחדת זה שמישהו יגע כי בפעם האחרונה שנגעו בי זה היה לפני 3 שנים. ומאוד הצטערתי על זה כי חברתי הטובה נגעה בי מבלי להבחין ומתה.

seen.png

ועכשיו אני נמצאת בפארק של המושבה שוכבת על הספסל וכותבת לך, כשכולם בביתם יושבים ואוכלים עם משפחתם, רק אני יושבת בחוץ ומכרסמת פירות וירקות. אני מקווה שלא יבוא מישהו ויחליט להתנקש בי כמו פעם האחרונה שהייתי פה"

seen.png

"היי ילדה!" הרמתי את ראשי מהיומן ראיתי מולי את רדלוק ופוריק וידעתי שסופי קרב! . שאלתי אותם מה הם רוצים וישר שמתי את היומן בתיק שלי שלא יראו אותו. קמתי על הרגליים שלי ואמרתי:" אם בעלכם להציק לי אז תציקו בבקשה פעם אחרת".

seen.png

פסעתי שני צעדים אחורה, ליבי פעם בחוזק הילדים בגילי לא ידעו את הסוד שלי רק המבוגרים. הם לא ידעו שאני מסוגלת להרוג בני אדם, ותמיד היו עקשנים לדעת את הסוד שלי. "אלפייה, אמרו לך שאת יפה?" רדלוק התקרב אליי יותר ופוריק נשאר מאחור עם חיוך על שפתיו, רדלוק חייך חיוך שטני ואמר:" מעניין מה את מסתירה מאחורי הכובע המוזר הזה" גם אני לא ידעתי מה יש שם אני פשוט שמתי אותו כול הזמן ככה מישהו אמר לי בגיל 6 לעשות.

seen.png

ידיי רעדו מפחד ידעתי שמשהו יקרה ולכן ישר רצתי, רצתי הכי מהר שיכולתי אבל רדלוק ופירוק רדפו אחריי.

seen.png

"ממה את בורחת?" רדלוק שאל אותי כולי רועדת מפחד, לא ידעתי מה יקרה אבל המשכתי לרוץ, עברתי דרך הגשר, הגעתי כבר לאזור המגורים ובלי לשים לב מעדתי על אבן ונפלתי. באתי לקום אבל גיליתי שרגלי מדממת. רדלוק התקרב אלי יותר ויותר והאנשים רק צחקו מסביבי מרוב צחוק על שנפלתי, רדלוק תפס לי את כף היד וסיבב אותה. הוא חייך, ניסיתי להאבק ולכן הוא ישב עלי, כולי מפוחדת ממה שיקרה אך תוך שנייה חיוכו נעלם, ישר הבנתי מה הולך לקרות. הוא נפל אחורה ידיו קרסו וראשו מפוחד ואומר :"מה קורה לי?" ובין רגע קרס לרצפה ומת. לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי את הלב שלי פועם חזק ופוריק הסתכל עלי בשוק, הוא התיישב ליד רדלוק, בדק את נשמתו ואמר:" הרגת אותו!"

seen.png

וקלטתי ישר מה קרה היכולת המוזרה שלי שוב פעלה, קמתי על רגליי חצי פצועה והסתכלתי על האנשים מסביב, האנשים התלחששו ושמעתי אותם אומרים:

seen.png

"שוב זה קרה!"

seen.png

"היא לא יודעת לשלוט בעצמה!"

seen.png

"מפלצת! שתלך מפה!"

seen.png

דמעות זלגו מעיניים ורצתי לביתי.

seen.png

יום למחרת-העשירי לאוקטובר:

seen.png

כשהתעוררתי בבוקר וזכרתי את מה שקרה אתמול החלטתי להישאר בבית, ולא רק זה, היום זה היה יום הולדתי ה-16 וידעתי שאם אני יצא החוצה אני לא יישאר בחיים. אך לצערי זה לא קרה, נשמעו דפיקות בדלת, כשפתחתי את הדלת ראיתי את מפקד החיילים של המושבה ועוד שלושה חיילים ניצבים בדלת. המפקד נכנס הבייתה ואמר לי:

seen.png

"אלפייה! המועצה קוראת לך!"

seen.png

לא רציתי ללכת, לא היה לי כוח לקבל מוסר עכשיו אז אמרתי:

seen.png

"ואם אסרב?"

seen.png

המפקד הרים טיפה את חרבו, ואמרתי: "טוב אני ילך לקחת אוכל ואבוא"

seen.png

פסעתי אחורנית והתקדמתי צעד אך הרגשתי שאני לא מסוגלת לזוז, סיבבתי את ראשי וראיתי את אחד החיילים מחזיק לי את היד וקפאתי, הרגשתי את אותו הרגשה שהרגתי את רדלוק והחברה הכי טובה שלי. הסתובבתי מהר וניסיתי להרחיק את ידי אך הם החזיקו אותי חזק ואמרתי:" שחררו אותי אתם תמותו בבקשה! אל תגעו בי אני מתחננת!" ניסיתי להיאבק אך ככול שהתאבקתי הם הדקו יותר חזק. באתי להחטיף לחייל אגרוף שיעזוב אותי, אך ברגע האחרון הם תפסו לי את היד השנייה ואזקו לי את שני ידיי באזיקים מוזרים שכפות ידיי מוסתרות על ידי כפפה מוזרה כך שלא אפגע באף אחת.

seen.png

"ועכשיו אלפייה את לא תברחי נגדנו קדימה לצעוד!". ההרגשה שלהיות אזוקה הציקה לי מאוד, הרגשתי עוד יותר מנודה הידקתי חזק את ידיי לחזה, וראשי מכופף שנכנסנו לרחוב המבטים לא השתנו, הם תמיד היו אפלות כועסות, ומלא שנאה כלפיי, הרגשתי ברגע הזה יותר בודדה האחת שהולכת למוקד למות. הדמעות עמדו לי על סף זליגה אך לא רציתי להראות את עצמי חלשה ועצרתי אותם מלזלוג, היומן הקטן שלי היה בבית ורציתי כול כך להחזיק אותו, הוא היה החבר היחיד שלי חוץ מהחברה שלי מהיסודי שנרצחה על ידי. רציתי כול כך לברוח, להתנתק מהכפר, להעלם מפה אך המושבה מבוצרת שמורה 24 שעות גם באוויר וגם ביבשה אין לי שום אפשרות לברוח.

seen.png

לקחו אותי לבניין המועצה וככל שהתקדמתי ועליתי קומה יותר חיילים הצטרפו מרוב חשש שאברח. נכנסתי לתוך חדר הישיבות. כשנכנסתי ראיתי במה ועליה 3 אנשים בכירים במושבה, שלושתם היו אחריים על המושבה. הם הורו לי לשבת בכיסא בהתחלה לא רציתי כי מי יודע מה יקרה לי בכיסא, ובכול מקרה התיישבתי. חיילים רבים הגיעו ואטמו את החלונות והדלתות, וברגע זה החשד שלי עלה וידעתי שלא אצא מפה.

seen.png

"שלום לך אלפייה אלזימה!"

seen.png

זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו קרא לי במושבה בשם המשפחה הסתכלתי עליה במבוכה והיא המשיכה:

seen.png

"אלפייה, האם את יודעת למה זומנת לפה?"

seen.png

ברור שידעתי, זומנתי לפה בגלל שרצחתי את רדלוק חשבתי, לא רציתי להגיד זאת כי אני רק יחמיר את המצב ולכן שתקתי. האיש האמצעי שישב מולי ליד הבימה קם ואמר:

seen.png

"לפני שנתחיל בכול, אנחנו רוצים לתת לך מתנה!"

seen.png

"מתנה?" שאלתי אותם, הופתעתי רבות, מתנה? ממתי נותנים לי! כאילו לי! ליחידה שלא צריכים לתת לה מתנה. אבל זה שימח אותי כי מישהו לפחות חושב עלי.

seen.png

"כן מתנה שתעזור לך בעתיד." הדלת הצדדית נפתחה, בפתח הופיע זקן עם מקל מוזר וגביש בראש המקל ובידיו יש תיבה. שאלתי אותם בשביל מה? הרי אחת כמוני לא צריכה מתנות אך הזקן אמר:

seen.png

"ברור שאת צריכה מתנה הנסיכה אלפייה אלזימה!"

seen.png

"אתה בטח טועה אדוני אך אני מפלצת! אין לי שום זכות להיות נסיכה!" אמרתי בעודי קופצת מהכיסא בבהלה מהמשפט. ליבי דפק במהירות ידי רעדו, החדשות האלו הרעידו את גופי, הצמרמורת עוברת וחולפת.

seen.png

"אין שום טעות נסיכתי!" אמר הזקן. חיוכו עלה על גדותיו והוא המשיך:

seen.png

"חיכיתי לרגע הזה, מהרגע שבאת לפה ילדתי!"

seen.png

צעקתי אליו שלא יבלבל את השכל ושהוא לא מבין כלום, ואין לא מושג בכלל מי אני? , ושהוא לא מכיר אותי. אבל חיוכו לא השתנה.

seen.png

"אלפייה!"

seen.png

הקול הזה היה צעקני ותוקפני, שתקתי את פי האיש דיבר זה היה המורה שלי הופיע האיש הבכיר ה-2 שהיה היחיד מכוסה בגלימה. למה המורה פה? מה הולך פה? . הסתכלתי סביבי והמבט של כולם היו רציני האווירה הזאת גרמה לה לחלחלה בגוף.

seen.png

"אני ידוע שקשה לך להקל זאת אך תקשיבי עד הסוף! בבקשה תמשיך דולירוס!"

seen.png

"תודה אריקו!"

seen.png

ועכשיו ראשי התמלא בשאלות. מה הולך פה? מה המורה שלי עושה פה? למה מתכוונים במילה נסיכה? למה אחת כמוני צריכה מתנה, ודווקא עכשיו? . אבל לא שאלתי ונתתי לזקן להמשיך.

seen.png

"נתחיל מההתחלה:

seen.png

לפני 16 שנה ממלכת האלפים הותקפה על ידי מישהו שאף אחד לא יודע, רוב האלפים נהרגו אך מעטים נעלמו, הממלכה שלהם נהרסה המלך והמלכה הלכו להסתתר אבל ללא הועיל הפולשים מצאו את המחבוא, כשצבא האלפים בא לעזור לחלץ את משפחת המלוכה היה מאוחר מכיוון שהמלכה נעלמה ביחד עם ביתה והמלך נרצח.

seen.png

אחרי כמה שנים ממלכת האלפים השתקמה אבל לא היה להם מנהיג, ונעשו הרבה חיפושים למציאת המלכה וביתה אך לבסוף התייאשו וממלכת האלפים נשארה ללא מנהיג עד היום..."

seen.png

שאלתי אותם מה קרה לבסוף לנסיכה והמלכה, דולירוס חייך חיוך ואמר:

seen.png

"זו את! , את הנסיכה של האלפים"

seen.png

ברגע זה התחלתי לצחוק, מי אני נסיכה? עוד של אלפים? הגזע שחשבתי שנכחד עוד מלפני מיליון שנה. ואמרתי:

seen.png

"תן לי הוכחה אחת שכול מה שאמרת זה נכון!" רציתי לראות מה הוא יעשה, וגם רציתי הוכחה הרי כול זה שטותי מידי וילדותי.

seen.png

"בסדר"

seen.png

דולירוס פתח את התיבה ושם הופיעו שני דברים:

seen.png

"שרביט וכפפות!"

seen.png

פקעתי בצחוק ואמרתי:

seen.png

"הדברים האלה, הם דברים שיש לכול ילד: כפפות נגד החורף ושרביט לאלה שרוצים להתחפש למלכים"

seen.png

הייתי היחידה שצחקה ולכן שתקתי. הסתכלתי על דולירוס ופניו היו רציניות הוא התקרב לעברי ואמר:

seen.png

"היום זה יום הולדתך ה-16 אלפייה! היום שבו את תלכי לממלכת האלפים ותמלכי שם!"

seen.png

והסתכלתי לעבר המורה שלי והוא הנהן, אחרי כן סקרתי את החדר והבנתי שאין לי דרך להימלט אז אמרתי:

seen.png

"ואם אני יסרב לבוא איתך זקן? מה יקרה לי?"

seen.png

"אלפייה דברי בכבוד הוא.."

seen.png

"הוא מה?" אמרתי, והמשכתי:

seen.png

"כול הזמן ניסיתים להפטר ממני, אז למה עכשיו? למה דווקא עכשיו אתם מנסים להיפטר ממני? למה אתם מגרשים אותי? אני לא נסיכה ולא אלפית! אני בת אדם אני אלפיה!"

seen.png

"לא!" אמר דולירוס והמשיך:

seen.png

"שמך הוא אלפייה אלזימה בתם של הנרי וקארה המלכים של אלפיים וייעודך הוא למשול על ממלכת האלפים ולשרות שם סדר, את לא מבינה שדודך הורס את הממלכה!"

seen.png

"אתה טועה! אני לעולם לא הייתי נסיכה ולא אהיה! אני מפלצת בת אדם שכולם מפחדים ממנה אני אלפייה! אני גרה במושבה הזאת והולכת..." אך ברגע זה דולירוס הופיע מולי והוציא לי את הכובע.

seen.png

"מה אתה עושה? צעקתי אליו!" הוא הביא לי את השרביט ושהסתכלתי על השקיפות שלי ראיתי אוזניים של אלפים. ועכשיו התחלתי להילחץ, הרגשתי את הרגשות שלי מתפרצים, את כול הסבל שלי יוצא החוצה, וצרחתי:

seen.png

"אני לא אלפית! אני אלפייה!"

seen.png

האדמה התחילה לרעוד, צרחתי בקולי קולות הזכוכיות התנפצו, בקירות הופיעו סדקים, עיניי היו עצומות וכול מה שרציתי זה להשמיד את המועצה ואת העובדה שאני שונה...

seen.png

------