אודות

  • אודות מי? מה? מו? מי- אני. מה- מסתבר שבת אנוש. מו- עושה פרה. ואין לי ממש עוד מה לכתוב כאן, תיחיו עם זה.
  • מיכל/יוסארין
  • ציורכתיבהאספת משפטיםספרים (הסופר האהוב עלי הוא ברנדון סנדרסון)מכורה לסלטים מוזרים
  • שנינות של מלכת האופל
  • ביקום
  • שיחה עם בלהבלהבלה
  • 265
  • נקבה
  • בת 16
  • הצטרף ב14/05/2018

סטטיסטיקת אנימות

צופה: 23 סויים: 93 בהמתנה: 9 נזרק: 15 מתכונן לצפות: 102
  • סה"כ: 242
  • פרקים: 17

Yosarin senpai אהב את [דיון] - המצב של ז'אנר האיסקאי

פורסם לפני 10 שעות

יודעים, על הנייר איסקאי זה קונספט ממש מגניב, בן אדם מהעולם שלנו משתגר למקום שונה ומוזר ממה שהוא רגיל אליו, תחשבו על כל האפשרויות שיש לך עם קונספט כזה, אתה יכול לשגר מישהו לחלל, לעתיד, לעבר, לעולם פנטזיה בסטייל ימי הביניים, ולעוד אינספור מקומות שונים ומגוונים שאפילו לא חשבתי עליהם, אפשר גם לחשוב על המון סוגי אישיות לדמות הראשית שלך ולשאר הדמויות שלך, בגלל שאיסקאי זה לא משהו כל כך שונה מסיפור פנטזיה או מדע בדיוני רגיל, זה סתם נותן לנו דרך סופר נפוצה להזדהות עם הדמות שנקראת fish out of water. הדמות שלך נכנסת לסביבה חדשה ולא מובנת שבה כולם נראים מוזרים ושונים חוץ ממנו, אם לא הבנתם עד עכשיו אז הנקודה שלי היא שאפשר לעשות בייסיקלי כל דבר עם איסקאי, ממש הכל, ותעשיית האנימה קלטה את זה מהר יותר ממני או מכם, נכון שאפשר לשגר דמות מורכבת לעולם מוזר ומקורי עם המון דמויות שונות ומגוונות, אבל אפשר גם לשגר אדם חסר אישיות לעולם פנטזיה שראינו אינספור פעמים ובעולם הזה יהיו בנות יפות, ותעשיית האנימה בחרה באפשרות השנייה בגלל שזה מה שמוכר בשביל וויבס ללא חיים, הם מדמיינים את עצמם בתור קיריטו בגלל שקיריטו כל כך חסר אישיות לכן כל אחד בעיקרון יכול להזדהות איתו ברמה מסוימת, כל הבנות שמקיפות את קיריטו לא נועדו לשמש כדמויות, הן נועדו להיות הפנטזיה של הוויבס, קאייבה וכל שאר הנבלים בסדרה לא נועדו להיות דמויות מעניינות שמהוות איום לדמות הראשית שלנו בדרך מעניינת ומלאת ניואנסים, הם לא יותר ממכשול דמיוני בשביל קיריטו.

מה שאני מנסה לומר זה שאין שום בעיה בז'אנר האיסקאי(זה לא ז'אנר אבל לכתוב setting כל פעם זה מעצבן) הבעיה היא בתעשיית האנימה שמשתמשת באיסקאי כדי להחזיק כמה שיותר חזק את הכמות הספציפית שיש לה של קונים מכורים שיקנו כמה שיותר מרץ', אפילו לאיסקאי טובים דוחפים שטויות, למה בדיוק הדמות הראשית ביוג'ו סנקי חייבת להיות עם גוף של לולי בלונדינית, זה שובר את כל החוויה באנימה בהתחשב בעובדה שזו אנימה צבאית וילדים וצבא לא הולכים ביחד, אבל כמה וויבס רוצים את זה אז הכותב המקורי החליט לדחוף את זה בפנים, לפחות הוא חשב על עולם מעניין עם פוליטיקות מורכבות ודמות ראשית נהדרת בעלת דינמיקה ייחודית עם אלוהים, אבל שוב הקטע עם העובדה שהוא בגוף של לולי בלונדינית מוציא אותך מהחוויה.

לסיכום סאו, אוברלורד, נכדו של החכם זה חרא לדעתי, לכו תראו אסקפלונה ויוג'ו סנקי אם אתם רוצים איסקאי טוב, או שתראו אנימות ישנות. לא חייב להיות איסקאי

Yosarin senpai אהב את [דיון] - המצב של ז'אנר האיסקאי

פורסם לפני 10 שעות

צוטט: Yosarin senpai

חלק ממה שהכי משגע אותי באיסקאי, זה שברובש המקרים זה שלזה שהדמות הראשית הגיע מהעולם שלנו, אין טיפת קשר לכל שאר הסיפור. חוץ מזה שהם גרי-סו-אובר-פאוור מעצבנים

אני מסכים איתך כל כך. בדרך כלל זה פשוט תירוץ כדי לעשות דמות שהיא פשוט הכי חזקה. אין פה שום בניית דמות.

פשוט "הוא הגיע מעולם אחר ואלוהים נתן לו כל כח שקיים אז הוא הכי חזק ואיכשהו כל בחורה שרואה אותו מתאהבת בו במבט ראשון". זה משפט שמסכם בערך 90% מסדרות איסקאי.

Yosarin senpai אהב את למי אתם בוחרים בבחירות?

פורסם לפני שבוע

צוטט: MISTER X D

אני מניח שאני תומך במחנה הדמוקרטי
עריכה: אל תבזבזי את הקול שלך. אם את לא רוצה להצביע לפחות תצביעי לגנץ, שיחליף את ביבי

מה רע בביבי? מה רע לך במדינה שלך כרגע? אני מתאר לעצמי שהבעיה היחידה שלך זאת עזה כי בכל שאר הדברים אנחנו בעלייה מטורפת! אז כנראה שהבעיה שלך זאת עזה... אז בוא נחשוב ביחד מה גנץ יעשה? יחזיר את ההרתעה? איך בדיוק? ואם הוא מתכנן להכנס לעזה אז צריך להיות מוכנים ללפחות 100 חללים של צהל אם לא יותר... נב. ואני לא הזכרתי את זה שאין לבן אדם הזה קמצוץ של קריזמה לעומת ביבי.... אז למה באמת להצביע לגנץ בואו נחשוב? אה בגלל שאנחנו שמאלנים!!!

Yosarin senpai אהב את נערת הארנב ומה שבא אחרי, או- העולם על פי שרדינגר

פורסם לפני שבוע

יצא לכם לשמוע פעם על החתול של שרדינגר? אני מניח שכן, בעיקר אם ראיתם באני גירל סנפאי. אבל למי שלא יודע מה זה- החתול של שרדינגר זו שאלה פילוסופית שמתארת עיקרון פיזיקלי. נניח שאני לוקח קופסה. אני שם בה חתול, אלמנט רדיואקטיבי שפולט בממוצע חלקיק קרינה אחד בשעה, וגלאי קרינה מחובר לקפסולת רעל, שישחרר את הרעל אם הוא יקלוט שהשתחרר חלקיק קרינה. בהנחה שעברה חצי שעה, האם החתול חי או מת? אז זהו, שהוא גם וגם. כל עוד לא פותחים את הקופסה, החתול חמישים אחוז חי וחמישים אחוז מת. או בגדול, כל עוד אני לא מתבונן במשהו, הוא קיים ולא קיים באותו זמן, לאור העובדה שאני לא יודע. אבל למה, בעצם, אני מסביר את זה? כי אחרי שהסתכלתי על יישום מעשי של העיקרון, התחלתי פתאום לחשוב. אם מסתכלים על העולם שלנו בתור חתול גדול בקופסה, אז הכל מקבל זוית חדשה שמשנה את הכל. 

 

נניח אני אקח את הסביבה של בית הספר. אני מגיע לכיתה, והמורה שואלת אם עשיתי שיעורים. המחברת מולי, סגורה. בגדול, אני אמור לדעת. אבל תחשבו על זה- כל עוד היא סגורה, אז עשיתי שיעורים ולא עשיתי אותם באותו זמן- עד שהמחברת תיפתח ואז יוכל להתקיים רק מישור אחד, שבו רק אחת מהאפשרויות (זו שאני ככל הנראה ידעתי על קיומה) תתרחש. 

 

אבל מה אני מנסה להביע בזה?

קודם כל, שהעולם שלנו הוא משהו שונה לגמרי מכל מה שאנחנו חושבים. אנחנו מסתכלים מזוית מאוד רציונלית, חד משמעית, סגורה. אנחנו כופים את המציאות על העולם שמסביבנו, על ידי עצם הידיעה עצמה. בהנחה שאני קם בבוקר וכל הזכרונות שלי, והמודעים והלא מודעים כאחד, יימחקו, האם העולם עוד ייתקיים? האם הוא ייתקיים כמו שאנחנו מכירים אותו? האם אנחנו הארוהי סוזומיה של העולם שבו אנחנו חיים? או שהחיים הם סך הכל חלום, ששום דבר מזה לא קורה, ואולי זה פשוט אני מסבך את הדברים יותר מדי? לא יודע. אבל, כל עוד לא בדקתי- כולם נכונים!

 

לאחר עוד קצת מחשבה על הנושא, הבנתי ששרדינגר בגדול טוען שהעולם סובב סביבנו. כל מה שאנחנו לא רואים ולא מאשרים את קיומו כרגע- באותה מידה לא קיים. מכאן באה הטענה שהצגתי, שהזיכרון שלנו כופה את המציאות. אנחנו מכריחים את עצמנו להודות בקיומם של הדברים שאנחנו זוכרים, מה שמכריח את קיומם, במקביל. כלומר, אוסטרליה קיימת רק כי שמעתי עליה ממקור אמין. לא הייתי שם, לא ראיתי אותה בעיניים שלי, אבל מבחינתי היא עדיין קיימת- ולכן היא קיימת במציאות, לפחות מבחינתי. כי אני חושב שאני יודע שיש אי גדול בשם אוסטרליה, ולכן אני מאמין שהוא קיים וכופה אותו על העולם שסביבי. 

אני יודע שזה רעיון מאוד משמח מצד אחד (היי! אנחנו אלוהים! לא מגניב?) אבל מצד שני, יכול להיות שכלום לא קיים ואנחנו רק כופים דמיון על הנצח, מה שמאוד מדכא בדרכו שלו, ולכן הדיון הזה מתאים לפסימיים ואופטימיים כאחד

 

אני אשמח לדון יותר בעומק לנושא אם עוד מישהו ירצה, אבל לא בפורום הזה. אפשר בפרטי או בפורום דיבורים לפתוח נושא.

 

אני מאוד מקווה שהצלחתי לגרום לכם לחשוב על משהו, ללמוד משהו, להבין משהו על עצמכם או על העולם! 

Yosarin senpai אהב את דיון | פסיכולוגים, פסיכיאטרים, הפרעות נפשיות, בעיות חברתיות, ריטלין, אבחונים וכל זה...

פורסם לפני שבוע

בסופו של דבר אני די מסכימה איתך. מאז שהגעתי לגן תמיד הוגדרתי כעוף המוזר, ותכלס זה עדיין מלווה אותי עד היום.
החובה הזו להיות כמו כולם בסופו של דבר מאוד פגעה בי כילדה, כי סירבתי ללכת עם הזרם, ואני עדיין מסרבת.
אבל כשאתה ילד תמים שעוד לא ראה כלום אתה לא קולט עד כמה החלטה גרועה זו, כי פתאום אתה מוצא את עצמך לבד, סובל מילולית, פיזית, מכל בחינה. כי במקום לקבל אותך, רק מרחיקים אותך. מפסיקים לדבר איתך, להתייחס אליך, וכשאתה ממתבגר זה מעלה הילוך והופך להתעללות של ממש. למערכת החינוך, או בכלל לאנשים, אין שמץ של מושג מה לעשות עם עצמם במקרים האלה.
כמעט נדרסתי, השליכו אותי מגרמי מדרגות, העיפו לקירות, קיללו, קראו בשמות, השפילו בפומבי, הרביצו על בסיס כמעט יומיומי,
והמערכת מוצאת את עצמה פשוט תוהה למה זה קורה. ובמקום לעשות עם זה משהו, היא רק מחמירה את המצב. גורמת לילד להיות אפילו יותר מרוחק מהסביבה שלו, ולגרום לו להיות שונה יותר, כשבפועל הוא בסך הכל רוצה להשתלב ובמקסימום שיעזבו אותו בשקט. ניסו לדחוף אותי להיות כמוהם, ללכת אחרי הזרם, להתלבש, להתנהג, להראות, אמרו להורים שלי שאולי אני והם צריכים לשנות גישה. אבל למה לכפות על אדם משהו שהוא לא רוצה רק כדי שהוא לא יסבול? למה לא לתת לו את החופש להיות הוא עצמו ולהסביר לאחרים שזה בסדר ומותר?

עם כל השנים שלי במערכת החינוך (שמסתיימות השנה כי יחי בתי הספר האקסטרניים), אני יכולה לומר - אנשים ובעיקר מערכות לא יודעים להתמודד עם ילדים שגירשו מהחברה. תקעו לי יועצות מימין ומשמאל, שפיקחו אחרי כל תנועה שלי, בדקו באופן יומי את הידיים שלי, אפילו מה אני מחזיקה בכיסים, מה הן לא עשו לול. וכשהתבגרתי והחוסר הבנה הזה שהיה לי והכאב הפך לדיכאון של ממש, התחילו לדחוף אותי לפסיכולוגים. כמות האבחנות שעשו לי משעשעת - מאניה דפרסיה, דיכאון, אנורקסיות, פוסט טראומתית, נטיות לאובדניות והתקפי חרדה, כל פסיכולוג תקע להורים שלי בולשיט אחר בפרצוף בנסיון לתרץ מה דפוק בי כל כך. 

הם ישבו לי שעות על המוח כל יום בנסיון לעזור לי להבין מה לא בסדר בי, ומה אני צריכה לתקן בעצמי ודחפו לי כל מיני כדורים ותרופות. כשבפועל לא הייתי צריכה כלום - רק מקום טוב יותר, שיקבל אותי, שיתן לי להיות אני עצמי.

אני עדיין מפחדת ממקומות ציבוריים ולא מסוגלת ללכת לכנסים, פעם גם למסדרון פחדתי ללכת, אבל המערכת לא יודעת לגרום לאנשים שלה להרגיש ביטחון כשהם הולכים. והרבה פעמים כשהיא מדברת על הנושא הזה כשמתגברים, הם אפילו לא חושבים על האופציה שאולי יש מישהו שחווה משהו קשה ושאולי הדיבור על העניין עלול לעורר אצלו טריגר מסוים. בסופו של דבר מדובר בנושאים קשים, בחוויות קשות, בצלקות וטראומות שישארו איתך גם כשתהיה זקן וסבא ל8 נכדים, והחברה הזו צריכה להבין שהדברים האלה צריכים להפסק. לדחוף אותנו לפסיכולוגים ולדחוף לנו כל מיני אבחנות וכדורים לא יעזרו. לנסות להפוך אותנו למשהו שאנחנו לא, לא יעזור. יש דרכים אחרות לפעול.

וואי חפרתי אבל הרגשתי צורך לדבר על החוויה שלי כמישהי שהמערכת הזו מעולם לא באמת עזרה לה, אלא רק החמירה את המצב שלה.

Yosarin senpai אהב את דיון | פסיכולוגים, פסיכיאטרים, הפרעות נפשיות, בעיות חברתיות, ריטלין, אבחונים וכל זה...

פורסם לפני שבוע

הנושא הזה כבר עלה לי לגמריי על העצבים ואני מרגיש שאני חייב להוציא את כל זה החוצה, החד מימדיות הזאת הוגרת אותי. אגב, אני מוציא כאן לא מעט קיטור, כך שהכעס שלי יכול להוביל לכמה וכמה שגיאות הקלדה, קחו את זה בחשבון.

אני די בטוח שלפחות לכמה מכם (לחלק אני כבר יודע) היה פסיכולוג, או פסיכיאטר, או כיתה לחינוך מיוחד, או קבוצת תמיכה, או יחס כזה או אחר שגורם לכם להרגיש כאילו יש לכם איזושהיא בעיה, כשבפועל אין לכם כלום, אתם פשוט שונים מנורמה שמבוגרים הציבו.

החברה האנשית המונעת ממה שפוליטיקלי קורקט וממה שנראה הכי טוב מבחוץ הציבה נורמות מאוד ספיציפיות בחברה, אם זה מבחינה לימודית - שם כולם לומדים באותה כיתה עם אותו מורה ממורמר באותן שיטות לימוד מהמאה התשע עשרה שבקושי מחזיקות כיום. ואם יש ילד שמסיבה כלשהי שונה מהנורמה שבה צריך לשבת זקוף ולהקשיב למורה מברבר בשכל במשך שעות, הוא נחשב כבעל בעיה לימודית ובכדי לשהוא יתאים לנורמה מסממים אותו. במקום להתאים את המערכת לילד מתאימים את הילד למערכת וזה דבר מזעזע בעיניי.

אותו דבר גם מבחינה חברתית, ילד שיש לו תחומי עניין שונים מהסטנדרט שנקבע לילדים (על ידי מבוגרים שלא מבינים כלום) נחשב כילד עם בעיות חברתיות ותחומי העניין שלא מעניינים אותו נכפים עליו, מה שיוצר דיכוי. אנו חיים בחברה שכל הזמן יוצאת במנטרה של "כבד את השונה והתחשב בשונה ובצרכיו" אבל בתכלס, זה כלום חוץ מליקוקים. כי אם אתה לא בדיוק כמו הנורמה, אתה מוגדר כבעייתי. תזכירו לי רגע באיזו שנה אנחנו חיים? 2019? כי זה לא נראה כך.

עכשיו ארצה לספר לכם קצת מהסיפור האישי שלי שקשור לזה. אני אמנם אובחנתי כמחונן ואני לומד בכיתת מופ"ת, אך גם באותה המידה אובחני כבעל "ADHD" (הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות). עברתי כמה וכמה סדנאות, פסיכולוגים ואפילו פסיכיאטרים שלא עזרו לי בכלום ורק דיכאו אותי עוד יותר בזמן שלברוח לעולם אחר, עולם שבו אני בסדר גמור ואין לי שום "בעיה" או "הפרעה", תמיד היה הפתרון שלי, כרגע, אני לא יכול לחיות שנייה בלי לפחות לשמוע מוזיקה. היתה גם לאחרונה תקופה שבה רצו לתת לי ריטלין, אך הודות להורים שלי, אני לא לוקח את הזבל הזה וכנראה שגם לא אקח.

 

מה אתם חושבים, מסכימים איתי, לא מסכימים איתי? הגיבו את דעתכם למטה.

דיון פורה~

 

Yosarin senpai אהב את תעמולה של שנאה.

פורסם לפני שבוע

צוטט: פפIפלדס

ואני חשבתי שזה אתר של אנימה...

שמתי איזכור לקרבות שונן כדי לצאת ידי חובה... :wink:

Yosarin senpai אהב את תעמולה של שנאה.

פורסם לפני שבוע

למה?.
למה לשנוא?.
מן הסתם שמתם לב לזה שככל שהבחירות מתקרבות, כך רמת השנאה בתעמולה של המפלגות עולה. מדובר בדבר משמים: במקום שהמפלגות יגידו במה הם יתרמו למדינה, הן רק צועקות כמה נורא יהיה אם "המפלגה ההיא" תהיה בכנסת, ואיך רק "הם" מסוגלים "להציל" את המדינה מפני "המפלגה ההיא".
בחירות זה לא קרב בשונן, מי שמיילל וצועק הכי חזק-אף אחד לא מבטיח לו ניצחון, ההפך הוא הנכון.
מה הטעם למפלגה מצד א', ללכלך על מפלגה שהמצביעים שלה הם מצד ב'?. המנדטים החסרים לה לא יבואו משם, וגם לא מללכלך על מפלגות מהצד שלה.
למה כל אחד צועק מה רע בשני ולא מה טוב בו?.
למה, זה כל כך קשה?.
למה?

שימו לב שהדיון הינו רעיוני ולא פוליטי. אבקש להמנע מציון פולטקאים/מפלגות/מחנה פוליטי.

Yosarin senpai אהב את הפוסט של מלכת האופל

פורסם לפני שבוע

מה הולך עם זה שנמחקות לי ההתראות? לפחות תגידו כל כמה זמן יש איפוס או משהו

Yosarin senpai אהב את דיון פתוח - ספרים שקראתם לאחרונה

פורסם 02/09/2019

עכשיו סיימתי את "גנזך אורות הסער: דרך המלכים חלק ב'" ופשוט וואו, ספר מדהים. קראתי אותו אחרי שקראתי המלצה פה באתר. הספר מצדיק למה ברנדון סנדרסון הוא הסופר האהוב עלי.

Yosarin senpai אהב את Umaru

פורסם 02/09/2019

הרגע הזה שאתה מנסה בכוח להראות לכולם שאתה אתאיסט, ולכן עונה על שאלות שלא נשאלו בכלל כדי לשרת את המטרה שהזכרתי קודם.

Yosarin senpai אהב את ילדים ביסודי וטוסט גבינה משולשים

פורסם 01/09/2019

צוטט: loo

התחברתי במקצת למה שכתבת. יפה מאוד!! אהבתי לקרוא- גם אם הכתיבה עצמה הייתה פה ושם קצת... לא נכונה באיזשהו אופן (לטעמי) אבל היופי שזה פשוט כתיבה שלך, שבאה מהלב ולא מתיפייפת. 

תודה לך ^^ מודעת לעניין הכתיבה, אבל זה לא מסוג הקטעים שאני מנסה לדייק בהם~

צוטט: PortgasDMor

רק רוצה לציין שגם ערסים הם עדיין אנשים. בסיטואציה אחרת, בלי החברה של הערסים האחרים שמקיפים אותו, אולי ההתנהגות שלו יכולה להיות אחרת. כמובן שבגיל ההתבגרות אנשים משתנים מאיך שהם היו כילדים, אבל בכל אחד נשאר איזה בסיס של הילד הקטן שהוא היה.

את צודקת לגמרי, ועדיין זה מה שהרגשתי באותו זמן. אני מניחה שכרגע הייתי עושה דברים בצורה שונה :)

צוטט: Yosarin senpai

זה יפייפה. אהבתי שזה כתוב בצורה מאוד פשוטה (יש כאלה שאמרו לעלה שהיא פשוטה מידי, אבל אני לא מסכימה). זה מחזק את הרגשת הגעגוע לחברות הפשוטה והתמימה. 

מאוד מזדהה, הייתה לי חברה עם סיפור דומה. אשמח לקרוא עוד דברים שלך! לא קראתי המון זמן

תודה רבה רבה! כן... קצת הפסקתי לפרסם כאן דברים שלי, מכל מיני סיבות (הכללית ביותר היא שפשוט אין לי זמן). בכל מקרה, את יכולה למצוא אותי גם באינסטגרם ובווטפאד ;-)

Yosarin senpai אהב את ילדים ביסודי וטוסט גבינה משולשים

פורסם 01/09/2019

המ. עבר זמן מאז שפרסמתי פה משהו פעם אחרונה~

***

כשהייתי קטנה, היה לי חבר. היה לי חבר אחד והוא היה פשוט חבר.
כשהיינו קטנים, באותה כיתה ביסודי, תמיד הביאו לו להפסקת אוכל טוסט גבינה משולשים.
הוא תמיד הביא לי את שאריות הגבינה האלה? מכירים? החלקים האלה שנוזלים מחוץ לטוסט בזמן שהוא בתוך המכשיר, הקריספיים האלה שמתפוצצים לך בטעם מלוח נעים בפה. 
משום מה הוא לא אהב את זה. תמיד תהיתי לעצמי למה, וגם כשהסביר לא... זה לא ממש עזר.
זה היה כל כך מזמן, הזיכרון הזה נחקק כל כך טוב בראשי, לא נראה לי שאי פעם אשכח את זה. 
באה לבית ספר, נכנסת לכיתה, מצפה להפסקה ואז מתעלקת עליו במשך חמש דקות עד שהוא מביא לי את מבוקשי. 
זה היה נחמד, אני זוכרת שהוא גם בא אלי פעם אחת. אני לא חושבת שמאז היה לי ידיד כלשהו שבאמת נפגשתי איתו מחוץ לשעות הלימודים. היינו קטנים ותמימים, והכל נראה כל כך יפה וורוד מסביב. כל היום רק צחקנו, ואני זוכרת אותו, ממש רק בשלוש שנים הראשונות שלי ביסודי, הוא היה ילד כל כך טוב. כל כך מצחיק, כל כך נחמד. אולי היה לי עליו קראש קטנטן כזה, אבל הייתי קטנה. לא חשבתי על זה בכלל.
ואז הגיעה כיתה ד', ומשום סיבה נראית לעין (טוב, כמובן שהייתה אחת, אבל כולנו סרבנו לקבל אותה) ערבבו את הכיתות. ואותי השאירו, אבל הוא עבר. 
פתאום קלטתי כמה חברה משפיעה על אנשים. 
בשנה הראשונה עוד דיברנו, צחקנו, באתי לכיתה שלו בהפסקות וכמו תמיד, דרשתי את הגבינה שלי. אבל אז, בכיתה... ה', הקשר שלנו התחיל להתרופף. שמתי לב שהוא נהייה קצת... גס(?) יותר. הוא התחבר עם אנשים שלא נהגתי לדבר איתם או חיבבתי במיוחד. בדיעבד כשאני חושבת על זה, אני מרגישה אשמה שניתקתי איתו את הקשר בהדרגה. אולי קצת פחדתי מהשינוי הזה שהוא עבר. אולי המחשבה הזאת של "אוי, הוא כבר לא איתי בכיתה" קצת הבהילה אותי. 
הייתי רוצה לחדש איתו את הקשר, אבל עברו כבר קרוב לעשר שנים. שמעתי שמועות שהוא הפך לערס. אני לא רוצה להאמין להן, אבל זה קשה כשראיתי אותו בעצמי כמה פעמים אחרי וכן... נראה שהוא השתנה המון.
מי אמר שהוא בכלל יזכור אותי? 
זה קצת עצוב, ואני די פחדנית.
כשהיינו קטנים פשוט היינו אנחנו. היום? היום אני רק מייחלת לחזור להיות תלמידת כיתה ב' בבית ספר יסודי, לצחוק בהפסקות ולהציק לחבר טוב שייתן לי קרישי גבינה מטוסט משולשים.

***

עכשיו הפחד הזה שהוא כאן ויזהה את זה...