raph211

17/07/2017

אני ממש אוהב ספרות ואני אוהב לזרוק קטעים (במקרה הזה סיפור קצר) ולראות דיון שמתפתח בעקבותם אז הנה הסיפור.

יש תיאוריה מדעית אחת שטוענת שיש עוד מליארדי יקומים אחרים, מקבילים לזה שאנחנו חיים בו, וכל אחד מהם קצת שונה. יש כאלה שבהם אף פעם לא נולדת, ואחרים שבהם לא היית רוצה להיוולד. יש יקומים מקבילים שבהם אני מקיים עכשיו יחסי מין עם סוס, יש כאלה שבהם זכיתי בלוטו בפרס הגדול. יש יקומים שבהם אני שוכב, מדמם לאטי למוות על רצפת חדר השינה, וכאלה שבהם אני נבחר, ברוב קולות לתפקיד נשיא המדינה. אבל מכלול היקומים המקבילים האלה לא מעניין אותי עכשיו. מעניינים אותי רק אלה שבהם היא לא נשואה באושר עם ילד קטן ומתוק. שבהם היא לגמרי לבד. יש הרבה יקומים כאלה, אני בטוח. אני מנסה לחשוב עליהם עכשיו. בין כל היקומים האלה יש כאלה שבהם אף פעם לא נפגשנו. גם הם לא מעניינים אותי כרגע. בין אלה שנותרו, יש כאלה שבהם היא לא רוצה אותי. היא אומרת לי לא. בכמה מהם בצורה עדינה, באחרים באופן פוגע. הם כולם לא מעניינים אותי. עכשיו נשארו רק אלה שבהם היא אומרת לי כן, ואני בוחר מתוכם אחד, קצת כמו שבוחרים פרי בחנות ירקות. אני בוחר את הכי יפה, הכי בשל, הכי מתוק. זה יקום שמזג האוויר בו מושלם. אף פעם לא חם מדי או קר מדי, ואנחנו חיים בו בצריף קטן ביער. היא עובדת בספרייה העירונית, ארבעים דקות נסיעה מהבית שלנו, ואני עובד באגף החינוך של המועצה האזורית, בבניין מול זה שבו היא עובדת. מהחלון של המשרד שלי אפשר לפעמים לראות אותה מחזירה ספרים למדפים. את ארוחת הצהריים שלנו אנחנו תמיד אוכלים יחד. ואני אוהב אותה, והיא אותי. ואני אוהב אותה והיא אותי. ואני אוהב אותה והיא אותי. הייתי נותן הכל כדי לעבור ליקום הזה, אבל בינתיים, עד שאמצא את הדרך, נשאר לי רק לחשוב עליו, שזה גם לא מעט. לחשוב על האני ההוא שחי שם באמצע היער, איתה, באושר מוחלט. יש אינסוף יקומים מקבילים בעולם. באחד מהם אני מקיים עכשיו יחסי מין עם סוס, באחד זכיתי בלוטו בפרס הגדול. אני לא רוצה לחשוב עליהם עכשיו, רק עליו, רק על היקום ההוא עם הבית ביער. יש יקום שבו אני שוכב עם ורידים חתוכים, מדמם על רצפת חדר השינה. זה היקום שבו נגזר עלי לחיות עד שזה ייגמר. אני לא רוצה לחשוב עליו עכשיו. רק על היקום ההוא. בית ביער, שמש שוקעת, הולכים לישון מוקדם. במיטה, זרוע ימין שלי שלמה, יבשה, היא שוכבת עלי הואנחנו חבוקים. היא שוכבת עליה כל כך הרבה זמן עד שאני מתחיל להפסיק להרגיש אותה. אבל אני לא זז, לטוב לי ככה, עם הזרוע מתחת לגוף החם שלה, וממשיך להיות לי טוב גם כשאני מפסיק להרגיש את הזרוע שלי לגמרי. אני חש את הנשימה שלה על פני, קצובה, סדירה, לא נגמרת. העיניים שלי מתחילות להיעצם עכשיו. לא רק ביקום ההוא, במיטה, ביער, גם ביקומים אחרי שאני לא רוצה לחשוב עליהם עכשיו. טוב לי לדעת שיש מקום אחד, בלב יער, שבו אני נרדם עכשיו מאושר. 

 

אראגון

18/07/2017

כתיבה יפה.

אישית תיאוריית היקומים היא עבורי לא "מדעית", היא סתם תיאוריה. והיא סבירה בדיוק כמו מפלצת הספגטי המעופפת.